yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 30.04.2019
    "בן אדם שהפקיר ילד הוא תוצר של חברה שבה אתה יכול לעשות דברים ולא לתת את הדין. אנחנו רואים את זה גם בניסיון להעביר חוקי חסינות"
    רגע לפני שהוא מדליק משואה ביום העצמאות, אבי נשר מוכן לדבר לראשונה על נסיבות התאונה שלקחה ממנו את בנו ארי: על הנהג שדרס וברח, החבר שהרכיב אותו על האופניים החשמליים, שר התחבורה שלא לקח אחריות וגם על היצירות החדשות של בתו ואשתו שמתכתבות עם האסון
    בנימין טוביאס | צילום: גבריאל בהרליה

    "השיר האהוב עליי בפסקול של 'דיזנגוף 99' הוא 'אין לי זמן להיות עצוב'", שולף אבי נשר כשאנחנו מדברים על מצב רוחו. "זה שיר של רמי פורטיס, שאף אחד לא הכיר. ואני, בסרט השני שלי בסך הכל, התעקשתי ורבתי כדי לכלול שיר שהוא סוג של פאנק, בפסקול המאוד יפה של הסרט שכולל הרבה יגאל בשן ורביץ ורכטר. בתי האהובה תום, בתוכנית הראשונה שהגישה בגלי צה"ל - זה השיר הראשון שהיא ניגנה אי פעם. בדרכו שלו, זה קצת המנון משפחתי".

     

    לנשר אין זמן להיות עצוב, אבל הוא עדיין חי את הטרגדיה המשפחתית. שבעה חודשים עברו מאז מותו של בנו ארי לאחר שהורכב על אופניים חשמליים ללא קסדה, ובינתיים הזמן לא ממש עוזר להתמודדות. "בסלון יש תמונה שלי ושל ארי, זה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני מכבה את האור והולך לחדר לישון. זה מוצב שם בכוונה. אני רוצה לחיות עם זה".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    המציאות השתנתה לחלוטין גם עבור הגיבורים האחרים של הפרשה. הנהג הדורס, הכדורגלן יצחק אספה, שברח ממקום התאונה בשדרות רוקח בתל־אביב, מואשם בהפקרה, נהיגה בשכרות ושיבוש הליכי משפט, אך לא הואשם לבסוף בהריגה, לאחר שלטענת הפרקליטות האופניים החשמליים סטו לכיוון הנתיב שלו. חברו של ארי, זה שהרכיב אותו, מואשם בגרימת מוות ברשלנות. שני הנאשמים מנהלים הליכים משפטיים מתוקשרים, עם סוללות עורכי דין.

     

    בתחילת השבוע, בעדות ראשונה שלו בבית המשפט, אמר אספה ששתה רק שני שלוקים ושחשב שהתאונה היא פנצ'ר בגלגל. כעת, נשר מגיב על כך לראשונה: "יש לי הצעה משפטית: מכיוון שמסתבר שאין אף נהג מכונית ישראלי שאי פעם פגע במישהו ו/או הפקיר ו/או ניסה לטשטש הוכחות מרשיעות, אני סבור שיש לעגן בחוק ענישה נוספת על עצם עזות המצח שבשקר. הבוז הגמור לערכי ערבות הדדית שעליהם מושתתת כל חברה תקינה, בזבוז זמן בית המשפט וגרימת כאב לב נוראי, אם לא קיצור תוחלת חיים, להורי ויקירי הנפגעים.

     

    בסלון יש תמונה  שלנו, זה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני הולך לישון. נשר עם  בנו, ארי
    בסלון יש תמונה שלנו, זה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני הולך לישון. נשר עם בנו, ארי

     

    "כידוע כדורגל היה נגוע בהתחזות שחקנים כדי לסחוט בעיטות עונשין. פיפ"א התעמתה עם הנגע. היא הנהיגה כרטיס צהוב ולעיתים אדום על התחזות. החינוך לאחריות צריך להיות חלק מהתרבות, אבל אפשר ללמוד מפיפ"א, וליזום עונש ספציפי, נוסף על הקיים בחוק, על נהגים שמתחמקים מהחובה הזאת. וזה מתחיל, כמובן, בסירוב לשתף פעולה עם המשטרה, על הריגה או הפקרה - אין הרבה הבדל בין השניים".

     

    אתה צודק.

     

    "האם יש תקדים של מישהו שדרס והודה באשמה? או שהם תמיד כולם חפים מפשע? זה מפליא בעיניי שאיש בעולם לא קם ואומר, 'טעיתי טעות איומה, אני מצטער'".

     

    זה מתחיל למעלה.

     

    "עבירה איומה כמו הפקרה היא עבירה שמתרחשת בחברה שאין בה נורמה של לקיחת אחריות. אני מחבר את זה לשחיקה בכבוד לשלטון החוק, שחיקה שבאה מלמעלה. בן־אדם שהפקיר ילד הוא תוצר של חברה שבה אתה יכול לעשות דברים ולא לתת את הדין".

     

    "אנחנו רואים את זה גם בניסיון עכשיו להעביר חוקי חסינות שיפטרו בכירים מענישה או מחקירה או ממשפט", הוא תוקף בחריפות את חוק החסינות לנתניהו שנמצא במרכז המו"מ הקואליציוני. "היום שזה יקרה יהיה יום מאוד־מאוד קשה לחברה שלנו. המענה לכל פשע, לכל עבירה, ולא משנה אם זה ראש ממשלה או לא, צריך להיות משפטי. ויש מי שעשו מאמץ גדול לערער את האמון שלנו כאזרחים במשטרה ובפרקליטות. ואני מאוד מאמין בפרקליטות. אני מאמין שהדבר נחקר, שיהיה משפט, ושדברים יתבררו. וכשיימצאו האשמים - הענישה תהיה הולמת".

     

    מעבר לשדה המשפטי, נוצר דיון ציבורי שלם סביב התאונה. סביב עניין האופניים והקורקינטים, והמהירות המופרזת שלהם. היה פה מחדל בזה שאפשר היה לרכוב על הכלים האלה בלי שום רישיון ובלי קסדה? בין היתר בעקבות התאונה, שונו הנהלים והוכבדו הקנסות.

     

    "בהכשרתי, בצבא, שירתתי כקצין אמ"ן מחקר (לאחר שעזב את סיירת מטכ"ל - ב"ט). וזה גרם לי לשנות לא מעט את התפיסה שלי על היכולת שלי להעיד על מה שאני לא בקיא בו מספיק. כמו שאני לא מומחה לצלילה בקישון, ואני לא מומחה לעניין הרכבות, אז אני גם לא מספיק בקיא בכל העניין הזה. נראה לי הגיוני שצריך היה למסד את זכותך לנהוג ברכב שמהירותו גדולה יותר מאופניים, והשליטה עליו מוגבלת. אבל אצלנו אף אחד לא אחראי על שום דבר".

     

    שר התחבורה כץ שלא נלחם עד אז בהפקרות של כלי הרכב האלה, צריך היה להתפטר?

     

    "האם שר התחבורה צריך להתפטר? מתי בפעם האחרונה שמעת על שר בממשלת ישראל שהתפטר בגלל מחדל בתחום שלו? אני חושב שהרבה יותר שרים בארץ היו צריכים לקחת אחריות על הרבה מחדלים. זה סטנדרט מאוד פגום שהושרש כאן בארץ. לזה צריך לשים קץ. ובשביל זה צריך שהבוחר יאמר את דברו".

     

    לפי תוצאות הבחירות האחרונות, ולפני זה תוצאות הפריימריז בליכוד, הציבור לא ממש מוטרד מהתפקוד של כץ או הממשלה.

     

    "גם מערכת הבריאות קורסת, והציבור לא מצא לנכון להעניש את אלה שאחראים לכך. בדמוקרטיה, אנשים שהצד שלהם לא ניצח בבחירות אוהבים תמיד לומר דברים מאוד־מאוד קשים ל'בוחר'. וגם לזה אין לי סבלנות. זה כמו מבקרי קולנוע שמתלוננים על 'הקהל' שלא מבין סרטים. מי זה הקהל? זה המנתח לב שלך, זה המלצר שמגיש לך אוכל במסעדה. כשהסרט שלי 'זעם ותהילה' נכשל בקופות בשנות ה־80 לא אמרתי, 'הקהל לא מבין' למרות שהסרט נבחר שוב ושוב מאז במשאלים כאחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים. לקחתי אחריות, ובמשך כמה שנים כמעט הפסקתי לעשות קולנוע. אז כן, הייתי שמח שהיה יום שבו שר בישראל היה אומר: קרה דבר נורא תחת המשמרת שלי, אני לוקח אחריות ומתפטר. כרגע אני לא עוצר את נשמתי בציפייה לרגע הזה".

     

    כץ
    כץ

     

    × × ×

     

    נשר הוא כעת סוג של קונצנזוס. יוצר קולנוע קאנוני שנבחר להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב, זוכה לחיבוק עצום כמעט מכל גוף במדינה והוציא מתחת ידיו שורה ארוכה של קלאסיקות, מ'הלהקה' ועד 'סוף העולם שמאלה', 'פעם הייתי' ו'סיפור אחר' שהביא כמעט חצי מיליון צופים ויצא סמוך לאסון. בקיצור, הוא בעמדה שמאפשרת לו לתקוף את כולם בלי לספוג חזרה, אבל הוא לא נמצא שם. "הדבר הכי בעייתי שאני יכול לעשות עכשיו זה להצטרף לקקופוניה הכללית. אני חייב להאמין במשטרה שחוקרת, בפרקליטות שעושה את עבודתה. אין לי סבלנות לאמירות מתלהמות שמפזרות האשמות על דברים שלא ראית במו עיניך ולא חקרת".

     

    אתה לא כועס איכשהו על הנער שהרכיב את ארי, לא מאשים אותו? באמת תחכה עד לתוצאות המשפט כדי להכריע מה אתה מרגיש כלפיו?

     

    "מעולם לא האמנתי באמירת דברים חסרי אחריות. ובסוף צריך לזכור דבר אחד: עבורי ועבור משפחתי, האסון הגדול הוא בהיעדרו של אחד מארבעתנו. זה האסון הגדול. יש מלחמה - אבל היא פרטית, אישית, של כל דקה, כל שעה. ומעבר לזה יש עניין ציבורי: החקירה ותוצאותיה. המקומות האלה לא מצטלבים אצלי. כשהנהלים הבלתי תקינים ייפתרו, זה לא יחזיר את החסך, את הרביעי. האזרח הישראלי שבי עוקב אחרי התהליך בעניין גדול יותר מאשר האבא של הילד ארי. כי ברור שלא חשוב מה תהיה התוצאה, לא צריך לומר לאחראי על הטקס בירושלים לשמור עבורי שלושה מקומות בהר הרצל במקום ארבעה. ארי יהיה שם איתי, אבל הוא לא יצטרך כיסא".

     

    ראיתי אותו, את אותו חבר של ארי, גם בלוויה וגם בשבעה. הוא אזר אומץ להגיע. אתם חשבתם לרגע באותם ימים אם לאותת לו שלא יבוא?

     

    "מעולם לא חשבנו על זה".

     

    אתה מאחל לחבר הזה משהו? היית רוצה שימשיך את חייו כרגיל?

     

    "הוא לא חלק מהסיפור שלי. זה שלו. הסיפור שלי הוא על הבן שלי, והמשפחה שלי, ועל המדינה שלי. אני לא רוצה לשייך אותו, לכאן או לכאן. כי אני לא יודע מה קרה שם, וגם ביום שאני אדע, זה לא יגרום לזה שאזדקק לעוד מקום בטקס המשואות".

     

    ההספדים קורעי הלב של משפחת נשר בלוויה שודרו בכל ערוץ טלוויזיה וגרמו גם לציניקנים שבנו הישראלים לדמוע.

     

    אמו של ארי, איריס, סיפרה בלוויה איך נפרדה מבנה פעם אחת אחרונה בבית החולים. תום, אחותו הבכורה, דיברה על החברות האמיצה ביניהם. לפני שבועיים חזרו הדמעות לסיבוב שני, עם הגילוי שנשר ידליק את המשואה ביום רביעי הקרוב.

     

    זו טרגדיה שהיה לה צד מאוד מתוקשר, מהיום הראשון. הפומביות הזאת לא הייתה קשה?

     

    "לא, ההפך הגמור".

     

    בכל זאת, מדינה שלמה נכנסה לתוך האבל שלכם.

     

    "לא, לא, לא. מי כמוך יודע, הייתה לנו באותם ימים הקפדה נורא גדולה על מה שמותר ומה שאסור לשתף. מה שקרה שם היה מאוד פרטי. אולי זה יופיע בסרט יום אחד, ואולי לא. לא חלקנו את מה שקרה לנו שם ביום־יום שלנו. מה שכן, נפתחנו לחיבוק. עבור מישהו מסוגר כמוני זה מאוד לא פשוט. אבל אתה לומד להכיר תודה".

     

    ואיך היום אתם מתמודדים שלושתכם, עם החסך הזה ביום־יום בלי ארי?

     

    "היינו מאוד־מאוד קרובים, ארבעתנו. אתה יודע, לא היה לנו אף פעם את הפער הזה של ההורים־ילדים. אני זוכר שכשהילדים שלי היו באזורי גיל הטיפש־עשרה, אז ברגע שנשמעו טקסטים שמאפיינים את הגיל, הייתי אומר להם שבסרט זה היה יורד בעריכה. וזה תמיד היה נורא מצחיק אותם. אז היינו ארבעה אנשים מאוד־מאוד קרובים. ואנחנו היום שלושה אנשים מאוד קרובים, עם נוכחות מאוד מורגשת של הרביעי".

     

    ב'חדרו של הבן' - סרט על משפחה של ארבעה שמאבדת את הבן, יש קטע על האב שתוהה מה היה קורה אילו היה אומר לבנו לבלות איתו את היום, במקום ללכת עם חבריו, ואז אולי הבן היה ניצל. עלו לך מחשבות כאלה?

     

    (משתנק) "ארי התנהג כמו שתמיד התנהג, ואני לא חושב שאתה יכול למנוע מילד בן 17 לצאת. אז התשובה היא לא, לא ולא. אתה אסיר תודה על 17 שנים, ומבין את האמירה הדתית: ה' נתן וה' לקח. אין לך עם מי להתווכח. אני מניח שאם בנך נהרג בחברון, אז יכול להיות שאתה יכול להיכנס לדיון עם עצמך אם הייתי צריך למנוע ממנו לשרת שם או לא, אבל אין כאן אפילו את הנסיבות הדרמטיות האלה. זה ילד יוצא לבילוי, אין דבר יותר בנאלי מזה. הכי רגיל, הכי יום־יומי. אי־אפשר להחזיר את מה שאין לנו".

     

     

    × × ×

     

    נשר, גם היום, הוא האיש הכי חייכן שאני מכיר. "כשעשיתי טירונות בסנור", משחזר נשר, 66, את שירותו הצבאי בתחילת הסבנטיז בסיירת. "בעליות הכי קשות, היה לנו סמל מחלקה שהיה צועק עליי, 'נשר! מה זה החיוך הזה על הפנים שלך?!?' והייתי אומר לו, 'המפקד, זה לא חיוך, זו עווית'". הוא צוחק.

     

    מאיפה זה מגיע, הצורך לחייך גם במצב הכי קשה?

     

    "אמא שלי - ניצולת שואה, ועוד מהסיפורים הכי קשים, היא הבן־אדם הכי מצחיק שהכרתי. אדיר מילר תמיד משתאה עד כמה שלי מצחיקה, ועד כמה אין בדיחה שהיא לא מכירה. אז כמו שאמא שלי שבה מהתופת ובנתה פה את חייה מחדש, וקשה לחשוב איך היא הולכת לישון כל ערב עם המחשבה של מה שקרה לה ולמשפחתה שם, כך גם אצלי".

     

    נשר מנסה להמשיך ליצור. חדר העבודה שלו מלא במזכרות מסרטי עבר, צילומים מסיורי לוקיישנים בירושלים, פרסים ושלל פתקיות. הוא עובד במקביל על שני תסריטים שלו, גם אם הוא מסרב בינתיים להתחייב על יציאה להפקת סרט חדש.

     

    "אני לא חושב שהזמן מרפא. אני כן חושב שזה קצת כמו אנשים שנפצעו בצבא ויש להם רסיסים בגוף. אם אתה אמן, כמו אתלט, זה משהו מאוד־מאוד קשה לרוץ איתו. ועשיית סרט זה מרתון. הוא דורש את כל כולך, לא 80 אחוז ממך. אז בינתיים חזרתי לכתוב. אני יכול לרוץ 5,000 מ', אני יכול לרוץ 10,000 מ'. אבל 42 קילומטר זה חתיכת מרחק".

     

    התסריטים החדשים האלה עוסקים בארי, במותו?

     

    "תום בתי - שלומדת עכשיו בסם שפיגל - כותבת תסריט על זה. על אחות שמאבדת אח. היא מערבת אותי בצורה כזאת או אחרת בתהליך. ויש לנו הרבה מאוד שיחות על זה, לי ולה. אצלי זה אחרת. אני אף פעם לא כותב על הדבר עצמו, אלא על מה שמשיק לדבר עצמו. בכתיבה על הדבר עצמו אתה יכול לגלוש לסנטימנטליות או להימנע להיכנס למקומות כאובים. אתה יודע, התמודדתי עם פטירתו של אבי (אריה נשר ז"ל, שנפטר ב־2001 בשבוע שבו נכדו ארי שנקרא על שמו נולד - ב"ט), פטירה קשה וכאובה, דרך 'סוף העולם שמאלה'. זו הייתה דרכי, למרות שאבי לא היה מרוקאי ולא הודי. כתבתי, יחד עם עוד שותפות לכתיבה, תסריט על דור המדבר שהוא השתייך אליו. על דור שהביאו אותו הנה כדי שהילדים שלהם יעשו את 'הלהקה'. וזו הייתה דרכי להתמודד. אז אני מניח, לשאלתך, שכל דבר שאני אכתוב יהיה קשור בצורה כזאת או אחרת לארי".

     

    איך איריס, שהיא צלמת ופסלת ולא קולנוענית כמוך וכמו תום, מתמודדת עם זה?

     

    "לאיריס, יש תערוכה בספטמבר במוזיאון הרצליה של משהו יפהפה. היא מגיל מאוד צעיר צילמה את ארי ישן במוזיאונים חשובים בעולם. וזו עבודת וידיאו עוצרת נשימה ביופייה, שנקראת באופן לא מפתיע 'ארי ישן במוזיאונים'".

     

    עד שיתחיל לרוץ מרתון, אבי נשר עושה ריצות קטנות ועוזר במספר פרויקטים לבמאים ויוצרים אחרים. אחד הסדרות המסקרנות היא 'עיניים לא משקרות' של קשת, סדרת דרמה מוזיקלית שיצרו אורי סלעי, האיש שלוחש באוזנו של אייל גולן בהופעות ובתוכניות, וחלק מהפמליה שלו, ועומר טובי. הסדרה עוסקת בחבורת יוצרי מוזיקה מזרחית (נשר מתאר אותה כ"שילוב של 'הפמליה' ו'אמפייר'), והוא משמש כאחד המפיקים, עורך תסריט ויועץ אמנותי.

     

    "הסדרה הזו היא לגמרי של היוצרים ובקולם", אומר נשר. "אבל המעורבות שלי במידה מסויימת היא הצהרה שלי שהעולם הזה הוא לא פחות ישראלי מהעולם של 'הלהקה'". הדיון הבלתי נמנע על השד העדתי לא יכול שלא להוביל לדמות האחת שהבעירה את עולם התרבות בארבע השנים האחרונות. גם תעשיית הקולנוע הייתה בריב קולני עם מירי רגב, שטענה שוב ושוב שהתחום מתנהל כ"מועדון סגור" שמשתיק קולות מהפריפריה. היא גם פעלה באופן שיטתי לצמצם את כוחם של מנהלי הקרנות והגופים המממנים.

     

    לא הפריע לך לקבל את הבשורה על הדלקת המשואה מרגב? אישה שהסיתה לאורך קדנציה שלמה נגד התעשייה שאתה חבר בה?

     

    "כשהייתי צעיר שיחקתי לא מעט כדורסל, ואני מכיר מעט מאוד שחקנים שלא משתמשים במרפק שלהם כדי לפרק את הסנטר שלך בדרכם לסל. זה חלק מהמשחק. אני לא ראיתי בזה סיבה לא לשתות איתם קולה אחרי. זה נאמר באחד מסרטי הסנדק: זה לא אישי, זה ביזנס".

     

    ואז מייקל מתקן ואומר שהכל בעצם אישי, גם הביזנס.

     

    "נכון. אבל הקשר האישי הראשון שהיה לי עם מירי רגב בחיים שלי, היה באותה תקופה נוראית בבית חולים. אני זוכר, היא התקשרה, ובאה האסיסטנטית שלי עם הטלפון ואמרה, 'מירי רגב רוצה לדבר איתך'. אני זוכר, עמדתי שם במסדרון באיכילוב, וכולם צרחו לי, 'אל תענה! אל תענה!' ואני חשבתי, מה זאת אומרת, אל תענה? בן־אדם מתקשר אליך מתוך דאגה. ושוחחתי איתה. וזו הייתה שיחה מאוד חמה. זו לא הייתה שיחה מוקלטת, מיוחצנת, לא שיחה שנועדה לבייס של אף אחד. זו הייתה שיחה מצד אישה שראתה סרטים שלי, אהבה, שמעה על מה שקרה, והסיפור הרעיד אותה. ותוך כדי שיחה גם אמרתי לה, אם אנחנו כבר מדברים, יש לי השגות לגבי דברים שנעשים בשמך בקולנוע הישראלי שמאוד יקר לי. והיא אמרה, אני מאוד אשמח לשבת איתך לדבר על זה".

     

    הקולנוע הישראלי קיבל מרפק. זה לא רק שואו פוליטי.

     

    "נכון. נעשה נזק שאנחנו רואים כבר עכשיו. אבל אני לא שולל שחלק מהנזק נגרם בגלל הידרדרות איומה בדיאלוג. אם צד מסוים משתמש במילה בהמות, אז צד שני עושה בתגובה דברים אחרים".

     

    ושוב, אני שואל, זה לא קודם כל קשור בה?

     

    "אבל זה לא רק אשמתה. אם תקרא את הפרוטוקולים של הוועדה שהיא מינתה, והביאה לחקיקת חוק הקולנוע - הרבה יוצרים שלא קיבלו מענקים השתתפו ושיתפו פעולה באופן כמעט מקרתיסטי עם הוועדה של השרה. במשך 18 השנים האחרונות היה תור זהב של קולנוע, שהוא תוצאה של עבודה נהדרת של מנהלי הקרנות. שילוב נכון של הכנסת יוצרים חדשים למשחק תוך כדי טיפוח היוצרים המוכחים, כמו סידר וקולירין ושמי זרחין. זאת השיטה בקולנוע. עכשיו נקבעה מדיניות אבסורדית שלפיה מגישים תסריטים לבחינה בקרנות בלי שמות של יוצרים (כדי לתת לכאורה הזדמנות שווה בקבלת התקציב, ולוודא שליוצרים ותיקים לא תהיה עדיפות על פני צעירים - ב"ט). זו קביעה שלא מבינה את טבע האמנות הזאת. במקום שנבחרת ישראל תהיה מורכבת מכוכבי הכדורגל של ישראל בזמן נתון, אתה נמצא בעולם שבו נעשית הגרלה מיהם ה־11 שיעלו בהרכב. אתה תגמור ככה בתבוסות למלטה".

     

    על רקע הצעדים של רגב, נשר לא מסתיר את תסכולו ממה שמסתמנת כתופעה הולכת ומתרחבת של הגירת היוצרים הישראלים לעשייה בחו"ל, מארי פולמן (בפרויקט על אנה פרנק), דרך זוכה האוסקר גיא נתיב ועד נדב לפיד (שזכה על 'מילים נרדפות' בדוב הזהב, בסרט דובר צרפתית שצולם בפריז). הוא עצמו היה בסיטואציה הזאת: בשנות ה־80, על רקע קריסת הקולנוע הישראלי, הוא עשה לא מעט סרטים בהוליווד. הוא חזר סופית לישראל רק בתחילת שנות ה־2000.

     

    "ראיתי בעיניי את תור הזהב של שנות ה־70 נעלם לתוך החשכה של שנות ה־80 וה־90, ממש קורס, וזה מצב שיכול לקרות גם היום. נראה שאנחנו עכשיו בדרך לשם. בחיים לא אמרתי לאף אחד מה לעשות. כולל לא לילדיי. ואמנים צריכים לעשות את אשר על ליבם, אבל הם לא צריכים לעשות את זה מתוך מצוקה. אם אתה נדב לפיד או יוסף סידר וזוהי דרכך האמנותית ליצור עכשיו בחו"ל - מעולה, מעולה, מעולה. אבל אם זה כי הגעתם למסקנה שאתם לא מוכנים להשפלה המטורפת של ההגשה בעילום שם אז זה כבר סיפור אחר. ואני מכיר לא מעט יוצרים שלא רואים את ההגשה ככה בארץ כאופציה. זה מטורף, זה באמת מטורף".

     

     

    רגב
    רגב

     

    תגיד, האופן שבו מירי רגב בישרה על קבלת המשואה למי שהולך להיות לצידך שם בהר הרצל - יהודה פוליקר. מה אתה אומר על זה שהיא הפתיעה אותו על הבמה, כשהוא לא יכול לסרב לה?

     

    "שמע, אם מישהו הולך עם אלת בייסבול לתת למישהו מכה בראש אז דעתי על כך מאוד־מאוד ברורה. אם מישהו עולה לבמה ומחבק אותו, אתה יודע", הוא עוצר, ומחייך. "עם זה קשה לי מאוד להתווכח".

     

    benj.tovias@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 30.04.19 , 18:29
    yed660100