כבר בחדר המדרגות, אני יכולה לשמוע את קולות המסיבה מלמעלה, אבל בדרך אני צריכה לעבור את ארבע הילדות הקטנות של השכנים, בטווח הגילאים ארבע עד שבע. הן יושבות על המדרגות ומשחקות בכדור, מתעלמות לחלוטין מהשעה המאוחרת, עשר בלילה, אולי יותר, ואז מסתכלות עליי בבהלה ומתפזרות בחזרה הביתה כמו להקת שחפים בחצאיות קפלים. אני ממשיכה לפלס לי דרך במעלה המדרגות. לכל קומה מיצג ג'אנק משלה: שלושה כיסאות שבורים, קרש גיהוץ קיטע שעומד על רגל אחת, ועליו שקית ענקית וריקה של במבה מ"אושר עד".
הררי הגרוטאות האלו כבר מוכרים לי, הם ליוו אותי קודם ברחוב. מה לא היה שם, בתערוכת האקספו־אשפה המהממת שגודשת את רחובות פרדס כץ שצעדתי בהם? יש שם גם אזורים יפים ונקיים, אבל אני נתקלתי בערימת מזרנים מוכתמים, שטיחים שהיו פעם פרסיים גאים ושונמכו לאייתולות פרומי קצוות וטלוויזיה כל כך כרסתנית ועתיקה שדומה שחיים יבין עוד שנייה יזחל ממנה החוצה ויבשר על מהפך.
אולי זה בגלל החגים, אולי זה בגלל שטיפוח ופנפון אינם מסימני ההיכר הבולטים של פרדס כץ. בכל מקרה, מרגיז מאוד לפסוע ברחובות האלו כשלקרסולייך דבוקות חותלות שעשויות משקיות ניילון משומשות. בטח כשרואים איזה פוטנציאל יכול היה להיות לשכונה הזאת, שמחירי השכירות בה עדיין נמוכים מאוד, אלמלא התייחסו אליה כאל אתר סליקה. הבתים כאן ממש יפים, נמוכי קומה עם מרפסות סבנטיז מקסימות. יש בריזה נעימה והמון ירוק, עצי אורן ושיחי יערת דבש שנותנים את ריחם ונלחמים בכל כוחם בצחנת האשפה. כל מה שהשכונה הזאת יכלה להיות מציץ לפרקים מבעד לערימות הזבל, ממש כמו שהירח מופיע מדי פעם מבעד לענן שמעליי.
אני נכנסת לסלון שבו מקובצים חברי קהילת "תוצרת הארץ", והדבר הראשון שאני שומעת זה משפט שהולך ככה: "אבל פלסטיק זה המזהם מספר אחת של הסביבה, זה לא לעניין לקנות כלי פלסטיק". הדוברת היא בחורה כבת עשרים עם שיער חום ארוך, שפונה לחברי הקהילה שלה. כולם לבושים כמו מילינאלז טיפוסיים, כל כך לא שייכים לשכונה התקועה בעבר הזאת. סמארטפון בהיכון על השולחן, נעליים שטוחות, קעקועים שלא היו מביישים לוחם דות’ראקי על הזרועות. על מה אתם מדברים? אני שואלת, "על הטיול שלנו", מסבירים לי, "אנחנו יוצאים לבית ספר למנהיגות באריאל, ויש פה ויכוח על הכלים החד־פעמיים. כי מצד אחד, כדור הארץ, ומצד שני, אנחנו סטודנטים, את יודעת, שזה אומר ממש עניים".
הוויכוח הסוער נמשך, כן להוציא 30 שקל על צלחות במבוק אורגניות מתכלות או להסתפק בחד־פעמיות רגילות. הלהט האידיאולוגי כל כך גדול, שקצת לא נעים לי להזכיר להם שבחוץ משתוללת לה מפלצת אשפה שעשויה משלושים טון קרטונים, בובות שבורות וניילון. ועדיין, המאבק שלהם על איכות הסביבה חמוד ומרגש. אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי אומרת להם זה אבוד, זה כבר לא ישתנה יותר. אבל בשבועות האחרונים ערכתי מיני מסע בכמה קהילות של תוצרת הארץ ברחבי המדינה, וראיתי במו עיניי איך האנרגיה האדומה והיצירתית הזו של סטודנטים בני עשרים פלוס מצליחה לייפות את פניה של עיר. בנחל עוז גיליתי קהילה של צעירים חייכניים שהצליחה להזרים לקיבוץ אנרגיה מחודשת . בטבריה ראיתי צהרון לא פורמלי שהקימו חברי הקהילה, והילדים יכולים לבוא אליו אחרי הצהריים, להכין שיעורי בית, לעבור הפעלות. ובלוד, הקהילה הראשונה של התנועה, הפרוטוטייפ שעליו מבוססות כל שאר הקהילות? היא בכלל הוכחה שתנו לזה כמה שנים, ותראו איך אפשר להרים את העיר. לוד של היום היא עיר שכיף לגור בה. יש בה גן, פעוטון, סירי בישולים ליולדות, והרצאות לאימהות צעירות. יש בה ארועים כיפיים כמו מירוץ לוד ואוטוטו יוקם גם פאב חברתי.
אם הכל ילך כשורה, כל חברי הגרעין האלו יישארו בפרדס כץ גם בתום הפרויקט. הם יתאהבו במישהו מהקהילה או יביאו לכאן את בני הזוג החדשים, יתחתנו ויולידו תינוקות. יהפכו לתושבי פרדס כץ מן המניין, אבל קצת אחרים, צעירים, מלאי רעיונות ואידיאולוגיה. כאלו שמקימים גן ילדים עם שיטות חינוך חדישות, אולי אפילו קפה טבעוני, עם עיצוב תעשייתי מגניב כזה. מין התנחלות מסוג חדש, כזו שאינה מבוססת על קידוש הארץ והאדמה, אלא על הזרמת דם צעיר, וכן, גם משכיל, לאזור שרבים מהצעירים נוהגים לברוח ממנו. התנחלות חברתית.
אחד מהם הוא אדם, בחור שרירי וגבוה שכבר הלשינו לי שיש לו חברה מהממת מדנמרק שעזבה בשבילו את קופנהגן וחיה איתו כאן.
לא קצת מעבר חד? אני שואלת, מקופנהגן לפרדס כץ? "היא דווקא מבסוטה", הוא אומר, "כל הזמן אומרת איזה יופי של מזג אוויר, איזה שמש". אהה, אני אומרת לו, היא בטוח מאושרת עד השמיים, מה זה העיירה הנידחת הזאת קופנהגן, לעומת מדרכות שבורות וסניף של אושר עד? "תאמיני לי שהיא מאושרת כאן", הוא מתעקש.
זו לא רק הדנית שמאושרת. "הופתעתי מכמה שאני אוהבת לחיות פה", אומרת לי רייצ'ל, יפהפייה במשקפיים עם מסגרת שחורה ותספורת בלונדינית קצוצה. "לגור בתל־אביב הרגיש לי חנוק. פה יש ספייס בין הבתים, יש פה המון רוח ובריזה נעימה בערב, וזה קרוב לי גם לעבודה וגם ללימודים". היא לומדת מינהל עסקים במכללת רמת־גן, עובדת כמנהלת משרד שעוסק בנדל”ן וחיה בדירה עם שותפה, טליה, בחורה כריזמטית ושחורת שיער עם יופי דרמטי כמו של שחרזאדה.
"תוצרת הארץ" מאפשרת לה ללמוד גם בלי לקחת עוד חמש שותפות ולהסתפק בצנונית אחת במקרר כמו רוב הסטודנטים בישראל, הכל במסגרת הדיל המאוד משתלם שהם מציעים. אתה מקבל מהם מלגה של עד 16 אלף שקל בשנה, שמאפשרת לך ללמוד באוניברסיטה, ועוד הנחה די משמעותית בשכר הדירה. בתמורה אתה מתחייב לשכור דירה בשכונת מצוקה ולנהל חיי קהילה, בשום פנים ואופן לא קומונה. זה אומר להיפגש פעם בשבוע לשיחה קבוצתית, ולעשות יחד שבת פעם בחודש. חוץ מזה, אתה צריך להרים באזור שלך כל מיני מיזמים חברתיים למען היישוב. ופה מגיע הקטע היפה, הרעיונות אמנם צריכים לעבור אישור של מרכז התוכנית, אבל מעודדים אותך מאוד שהם יבואו ממך, מהאישיות הייחודית שלך. בקיבוץ נחל עוז למשל הקימו משתלה מצליחה, בלוד יש בית מדרש שמיועד גם לערבים וגם ליהודים, בטבריה הוקמו קבוצות נשים שמעודדת את נשות האזור לפתוח עסקים.
זה אולי נשמע קצת כמו התנשאות, בואו נביא כמה סטודנטים פלצנים ממרכז הארץ לאזורי הספר, שיפתחו כמה חנויות וינטג'. אבל האמת היא שרוב הסטודנטים ב“תוצרת” מגיעים מהפריפריה, עוברים מבחני מיון מאוד מפרכים, שרק בסיומם מחליטים אם הם חומר אנושי איכותי, יצירתי ובוער מספיק כדי לשמש כאספקת דם חדש לעיר שהתייבשה.
נגד הזרם
"סלמונים", מכנה יובל בדולח, מנכ"ל משותף של תוצרת הארץ, את הסטודנטים הצעירים בפרויקט. "אם התנועה הטבעית של כל מי שגדל בפריפריה זה לברוח משם ומהר, לסיים ללמוד ולעזוב לעיר", הוא מסביר, "הסטודנטים שלנו הם כמו דגי סלמון. אנחנו דווקא באים לפה, דווקא נשארים".
יובל בדולח ואיציק שמולי, כיום ח”כ מהעבודה, ממציא ויוזם התוכנית ‑ ייסדו את התנועה בלוד ב־2011, אחרי המחאה החברתית, במטרה לשנות את השיטה מבפנים. שש שנים הם גרו שם, בבלוקים מתקלפים, הרימו ברחבי העיר מיזמים חברתיים שונים, עד שבלון הניסוי הפך להצלחה. עשרות סטודנטים שהגיעו לעיר בעקבותיהם נשארו פה, התחתנו והולידו בלוד את ילדיהם. במשרד של יובל יש תצלומים של תינוקות ופעוטות חמודים להפליא, כולם תוצרת הארץ.
לפני כמה שנים בוגרי התוכנית פתחו בעיר גם גן מגניב, משותף לדתיים וחילונים, ולצידו גן ירק פורח, שקצת קשה היה להעלות על הדעת שייפתח בלוד של פעם. ליאור ז’ורנו, המנכ”לית המשותפת של תוצרת שנמצאת בהריון מתקדם, היא שהקימה אותו. היא עלתה עם משפחתה ממקסיקו, גדלה בהרצליה, ולא ציפתה שתמצא את עצמה בלוד עם בעלה הדתי, מגדלת שני ילדים ועוד אחד בדרך. “ואני מאושרת כאן”, היא אומרת, “אני לא פה מאלטרואיזם, אני גרה פה מהנאה. יש משהו במקום הזה על כל הפסיפס האנושי שלו שמאפשר לי להגשים את החלומות שלי. אני שולחת את הילדים שלי היום לגן שאני וחברים הקמנו במו ידינו. זאת גאוות היחידה שאני רוצה שהסטודנטים ירגישו“.
"תראי מה קורה פה, בלוד", אמר יובל, "מלא צעירים, הדירות נחטפות, העיר חיה בזכות הדם החדש שהזרמנו לתוכה".
עם הזמן, התנועה התרחבה. בשנתיים האחרונות בלבד נוספו עוד ארבעה יישובים, שבתוכם 35 קהילות. מספר הסטודנטים גדל במשך שנתיים מ־450 ל־750 היום. כ־50־60 אחוז מהבוגרים נשארים לגור ביישוב גם אחרי תום הלימודים, וממשיכים בפעילות רשת הבוגרים של תוצרת. והמימון? הוא בעיקר של המועצה להשכלה גבוהה, לצד כמה קרנות פילתרונפיה. כל התקציב כולו הוא 19 מיליון שקל בשנה.
רק שהסלמונים של פרדס כץ שוחים נגד זרם מסוג אחר. הם מובלעת קטנה של סטודנטים צעירים, שפועלים בשכונה שהולכת ומתחרדת. ליד כל רמזור ניצב עמוד שכתוב עליו צדקה, ובתוכו קופה קטנה שאמורים לשלשל לתוכה כסף. עמודי החשמל מכוסים בשלטים שקוראים לבת ישראל לשמור על צניעותה.
הסטודנטים של תוצרת דווקא לא מאוימים משכניהם החרדים. "הם ממש נחמדים", הם מסבירים לי. מה גם שרבים מהם בעצמם שומרי שבת, דתיים או מסורתיים. וכאן אנחנו מגיעים לאתגר הרציני שלהם: השבת המשותפת שהם אמורים להעביר פעם בחודש. זה לא רק להתכנס באחת הדירות ולעשות ארוחת שישי, זה קל, כולם יכולים לשחק אותה חברים לשעתיים וחצי של חלה וחריימה. הם גם אמורים להמשיך את הביחדנס הזה גם למחרת. להיפגש מוקדם, לאכול ארוחת בוקר, לעשות משהו. "זה לא תמיד פשוט", מודה אסנת, "צריך לקום בשבת בבוקר מוקדם, ואז כולם מגיעים לפה מרוטים, מסתכלים אחד על השני שעתיים, לא מדברים מרוב עייפות". "זה הקונפליקט הגדול", מוסיפה הילה, רכזת הקהילה, "כבר היו לנו שבתות של שתיקות רועמות או סתם של חוסר הנאה ביחד. ומצד שני, יש ערבי קהילה שנשארים וצוחקים עד אחת בלילה, אלו ההצלחות".
ויש גם את אתגרי השבת של רנא, הסטודנטית למשפטים. "אני ואסנת גרות ביחד. אסנת שומרת שבת ואני לא, כי אני ערבייה וזה פחות הולך אצלנו. לאט־לאט שמתי לב שבשבתות, אסנת וחברות שלה ששומרות שבת, מתחילות להתנהג מוזר כשאני נכנסת לסלון. פולטות משפטים לא קשורים כאלו - ‘נורא חם היום, הלוואי שהיה מזגן’. או: ‘אוי, חלום שלנו שמישהו ישים מים בקומקום וירתיח’. לקח לי זמן להבין, הן רוצות שאני אהיה הגוי של שבת שלהן. היום אני כבר ערבייה של שבת בכיף".
ויש גם את הוויכוחים הרגילים, כמו בכל דירות שותפים. "זה מתחיל בוויכוחים טיפשיים, כמו מי יעשה את הדגים לארוחת שישי ומי מנות קלות יותר", מסבירה לי רייצ'ל, "וממשיך בשאלות כמו: בשר או לא בשר, כי יש טבעונים. ומי עושה כלים בסוף הארוחה? אז משחקים קלפים, ולמזלנו, אדם תמיד מפסיד. יש את הפתגם הזה באנגלית שמי שיש לו מזל באהבה אין לו מזל בכל השאר, ולאדם יש מלא מזל באהבה".
אפרופו אהבה, אני אומרת, יש בקהילה כבר זוגות? "כמעט כולם פה זוגות", אומרת הילה, "אני רוצה להתלונן על חוסר המתח המיני בקהילה הזאת". היא מונה לי אותם: אלי ושירן שהגיעו יחד ומגדלים את התינוקת שלהם פה, יניר ולין שהכירו בדימונה ועברו יחד למרכז. "גרנו שנתיים בדירה ברמת־גן. וממש התבאסנו ממנה", לין מספרת, "לא היו לנו חברים בכלל. מתי באמת הבנתי את זה? כשחזרנו הביתה אחרי החתונה. עלינו במדרגות עם מתנות וזֵרִים, ואז השכנה ממול פתחה את הדלת ושאלה: 'מה זה? אתם עוברים דירה?' אמרנו לה: 'התחתנו אתמול', אז היא אמרה, 'אה, טוב', וסגרה את הדלת. אנשים פה בפרדס כץ אחרים. לפני כמה זמן נתקעתי בלי מפתח להיכנס לדירה, שכנה הזמינה אותי ישר לשבת אצלה, חצי שעה ישבתי אצלה מרוב שהיא מקסימה".
לקהילה הצטרף לאחרונה גם הזוג המלכותי החדש, טליה וקובי, שמבוסס על המודל הכי נחשק של תוצרת הארץ, כלומר זוג שנפגש והתאהב במסגרת התוכנית. “האתגר שלנו הוא לגרום לזוגות להישאר בעיר, ליישב ולהפריח אותה”, אומרת ז’ורנו, המנכ”לית השותפה. "זה הטינדר של האקטיביסטים", אמרה לי מישהי אתמול, "מלא אנשים מגיעים לפה רווקים ופוגשים בקהילה את הבן אדם שהם יתחתנו איתו".
פופקורן ועוגיות סנדוויץ’
בכניסה לשוק של פרדס כץ אני מקבלת ליווי ממלכתי. להקת זבובונים שהחליטו לעופף מעליי כמו מטס ליום העצמאות. המקום נראה לי די שומם, רק שלוש־ארבע באסטות פתוחות בשורה ארוכה של באסטות סגורות וחתומות בדיקטים. "היו זמנים שהשוק הזה היה גאווה", מסביר לי אחד המוכרים, "מכל האזור הגיעו לקנות פה, יש פה פירות טריים ואטליז מעולה שעושה קבבים סוף. אבל מאז שפתחו את ה’אושר עד’ הגדול ועוד היפרים זולים, הכל מת פה. זה עצוב".
בתוך השממה, מתחבאת פנינה אחת. כלומר, אם לא מחשיבים את ה"השמן והרזה", מרכול מקומי ידוע שעדיין מתקתק עבודה, בעיקר בזכות הבעלים שלו, ג'אנח. לפנינה הזאת קוראים "מפגשוק", בית קפה/בר שהקימו שני סטודנטים שעזבו בינתיים וטליה מהקהילה הנוכחית המשיכה לפתח. הם לקחו באסטה נטושה והפכו אותה לבית קפה בעיצוב אורבני שמשדר פלורנטין. קירות נסורת צהבהבים, מדפים עמוסי ספרים, שלט רטרו חמוד שמפרסם "נורות חשמל ותבלינים".
"כשניקינו פה", מספר שי אילן, מנהל הקהילה, "היו פה ערימות של בקבוקים מלאים בנוזל צהוב חשוד. מסתבר שהשאירו פה פועל לשמור, ובגלל שלא היו שירותים הוא נאלץ להסתדר עם הבקבוקים". מי שעזר לה לאורך כל הדרך, היא מספרת, היה דווקא ג'אנח, מהמרכול. "הוא נתן לי הכל, חשמל להשתמש בו, שירותים כשהייתי צריכה, אוכל, והכל ברוחב לב".
השידוך בין טליה לג'אנח עבד כל כך טוב שהבן שלו יצטרף בשנה הבאה לתוצרת הארץ. עוד דוגמה להפריה ההדדית בין הסטודנטים למקומיים. אז נכון, תושבי הפרדס בקושי באים לפה, אבל גם ככה יש משהו כל כך מחיה בנקודת האור הפצפונת הזאת, עם ריח הקפה המגרה שנישא בסמטאות השוק הנטושות ביחד עם קולות הצחוק.
היום עושים ב"מפגשוק" חגיגה לכבוד המימונה, ובאותה הזדמנות גם נפרדים משי אילן, המנהל המאוד אהוב של הקהילה, שהקים את תוצרת הארץ בפרדס כץ וממשיך לתפקיד בכיר בהנהלה. יש משהו מעניין בתרכובת האנושית של החגיגה שלנו. מהצד האחד טליה והילה וקרן ביתן שמש, מנהלת קשרי הקהילה מטעם מכללת שנקר. כולן נשים צעירות וחילוניות בג'ינס ובטי. מהצד השני, ברוריה ומיכל, שתי נשים מטופחות מאוד ולבושות לפי כל כללי ההלכה.
אחת מהן משדרת חשדנות כשהיא לוחצת לי את היד. "היא לא מעוניינת בפרסום”, אומרת מישהי. "החרדים אוהבים להישאר בשקט שלהם ולא להתבלט. למרות שהן כאן כדי לבנות קהילה משגשגת ומקפידות על הכללים של הצניעות והכשרות יותר מכל פוסק הלכה".
ברוריה ומיכל מפעילות את הקהילה החרדית של פרדס כץ. הקהילה פועלת בשתי קבוצות נפרדות, אחת לנשים ואחת לגברים ולא מתערה בקהילה הכללית. "תוצרת הארץ זה לא ג'נטריפיקציה", מסביר יובל בדולח, המנכ"ל, "אנחנו לא מביאים לפה קבוצה של היפסטרים שתפתח חוג יוגה ותעלה את מחירי הדירות. אנחנו נכנסנו לתמונת המצב הקיימת ואין לנו שום כוונה לשנות. יש בפרדס כץ ציבור חילוני גדול שצריך את המענה שלו וציבור חרדי גדול שגם צריך תשובה לצרכים הייחודיים. מה שחשוב לנו זה שיהיה כיף לאנשים בעיר שלהם, שהם יישארו מהנאה, שיגדלו את הילדים שלהם".
מרדכי הוא אחד מהסטודנטים בקהילה החרדית של תוצרת. הוא לומד לתואר שני בעבודה סוציאלית, נשוי, אבא לארבע בנות ומפעיל את חנות הבגדים אולי הכי פופולרית בשכונה - הביגודית של ויצ"ו. ביקרתי בה קודם והיא מלאת מציאות, חולצות גבר לבנות וחדשות, חצאיות איכותיות ומלאות קלאסה לחג בהדפסי פרחים. "נולדה לי תינוקת לפני שנתיים בערך", הוא מסביר. "קניתי לה חליפה חורפית נהדרת, הכי יפה שיש. כשהיא גדלה חיפשתי למי להעביר אותה, ולא מצאתי. נאלצתי לזרוק אותה ממש בלב כבד. אני חושב שאז אמרתי לעצמי, שיום אחד אפתח פה חנות קהילתית, שתאפשר להעביר את הדברים היפים של הילדים הלאה".
היו זמנים שמרדכי היה תלמיד חכם, אברך שרק למד תורה, אבל אז התעוררו קשיים כלכליים. "זה היה ממש לספור את השקלים במגירה בשביל אוכל", הוא אומר, "אז החלטתי שאני חייב לצאת לעבוד ולפרנס את הילדות". "כל הכבוד", אני אומרת לו, והוא מחייך. "ממש לא", הוא אומר, "בחברה שלנו לא מקובל לצאת ולעבוד, האידיאל הוא אלו שלומדים תורה".
אז מרדכי בלע את כבודו ויצא לעבוד כמדריך נוער, לשים לחם על השולחן. "אשתי עד היום אומרת לי, אם אתה עוזב הכל והולך ללמוד בכוילל, אני מאחוריך במאה אחוז. והיא מתכוונת לזה, למרות שהיא זוכרת את הימים הקשים".
לתוצרת הארץ התוודע דרך חבר, "וזה מילא אותי ישר בחשד", הוא אומר. "מה זה הארגון הזה? מה האינטרס? ואז הבנתי שהיופי והחוכמה בעבודה עם המגזר שלי זה להשאיר אותם במסגרת והתרבות שהם חונכו וגודלו עליהן, ולא לדרדר אותם לכיוון פתוח וחילוני. הנה, לאחרונה הקמנו כוילל לאנשים כמוני, שעובדים בבוקר. אנחנו מתכנסים שם ולומדים ביחד, ואני שוב תלמיד חכם, וזה מרגש".
בחמש אחה"צ הקהילה החרדית מקיימת אירוע מתנפחים לילדים במתנ"ס של פרדס כץ. הרחבה שעליה הוקמו שלושה ארמונות צבעוניים ומלאי אוויר חם עמוסה באמהות חרדיות עם עגלות, פה ושם אפשר לראות גם אבות שעוזרים עם הבקבוק שנפל. מרדכי הוא האב היחידי שסוחב על זרועותיו תינוקת חמודה ובא לבד.
הכיבוד פשוט, אבל הילדים מאושרים לקבל צלחת פלסטיק לא מתכלה עם פופקורן ועוגיות סנדוויץ’, וקולות הצהלה שלהם מרימים את הרחבה. "זה כל כך שונה מילדות תל־אביבית", אני חושבת על ימי ההולדת בגן של מאיה. פחות משישה מתנפחים, עוגת קומות בעיצוב ארנב שעלתה חצי משכורת והופעה לייב של תואמת נועה קירל לא נחשבו שווי התייחסות אצל הילדים. ואני נמלאת בושה, בושה על הבועה, בושה על החמדנות והשפע המוגזם.
טבריה אוריגינל
היציאה מהמכונית שבה ישבתי בפקק של שלוש שעות לרחובות טבריה היא כמעט משכרת. האוויר פה באמת אחר, חם ונעים כמו שמיכה. הדקלים נותנים אווירה טרופית, הכנרת מציצה כמו עין כחולה ומעודדת מבעד לבתים. בדרך לפה, עברנו על פני כמה בתים צמודי קרקע וישנים, בנויים מאבני בזלת שחומות שהזכירו לי טבלאות שוקולד. "איך אנשים לא עוברים לגור פה? זה מקום מהמם", אני תוהה.
את התשובה לשאלה הזאת אני מקבלת כשאני מרימה את הראש ורואה את שכונת קריית משה, שבה ממוקם הקן של קהילת תוצרת. כי מי האדריכל שלקח שטח כל כך מבטיח, עם נוף קו שלישי לכנרת, והחליט להקים עליו שורה של בניינים גבוהים וכעורים כקופסאות חלב עם חרכי הצצה?
"אני גדלתי פה", אומר מנהל הקהילה צביקה, "זו שכונה של דיור ציבורי, של אמהות חד־הוריות, שכונה שהרווחה בהחלט מבקרת בה. הייתי ככה קרוב לצאת עבריין. היום אני משתמש בכישורים שלי למטרות טובות". הוא באמת נראה כמו מישהו שיודע להשיג בדיוק מה שהוא רוצה. ומה שהוא רצה מקהילת טבריה, וגם התעקש על זה מול המנהלים, זה שלא יגיעו לשם אנשים מבחוץ. כלומר, כל הסטודנטים של תוצרת בטבריה חייבים להיות טבריינים אמיתיים, אוריגינל. "לכאן לא יגיעו אנשים מבחוץ שינסו לחנך את הילידים", הוא מצהיר. "אף סטודנט מקיבוץ חמדיה לא יגיע לכאן וינסה לשנות את העולם. יש המון ביקוש לקהילה, אבל אני רוצה את הטבריינים, ובוחר אותם בעצמי, בדרך כלל אנשים שפגשתי בעבודה במחלקת הנוער".
מה בעצם רע באנשים מבחוץ? אני אומרת, זה עבד ממש יפה בלוד ובפרדס כץ. "טבריה שונה", הוא אומר, "איך אני אמור לצפות מאנשים מבחוץ לפתח לעיר זיקה, כשהטבריינים בעצמם חולמים לעזוב אותה? בואו קודם אנחנו, שנולדנו כאן, נפתח בחזרה מוטיבציה לעיר, ואחרי זה שיצטרפו אחרים".
הוא יודע מה הוא אומר, כי הוא בעצמו היה בן עשרים כזה שלא יכול היה לחכות לברוח מפה, ואכן ברח, לכפר־סבא. עכשיו הוא טוען שיש מיתוס שלצעירים יהיה קשה לגדול ולהתפתח בטבריה, ושהוא מאמין שזה בדיוק מה שזה, רק מיתוס. "טבריה אכן מתחרדת, אבל זה רק עשרים אחוז ולרוב הנותרים מגיע שיהיה להם מה לעשות פה". הוא מסביר לי שהסיבה שטבריה מתמלאת בחרדים זה כי יש פה דירות רבות ששייכות לדיור ציבורי, וחרדים רבים מגישים בקשה לדיור כזה. זו לא איזה מזימה, וזו לא תוכנית השתלטות, זה כולה צורך אמיתי בדירה מוזלת כשאתה מגדל כל כך הרבה ילדים ונמצא קרוב לקו העוני.
ברית המוחרמים
בקן כבר מחכה לי בת חן, בת 22. היא טבריינית מורעלת, שמעידה על עצמה ישר: "נולדתי בטבריה ופה אני אמות". שתי הנשים המבוגרות יותר שיושבות לידה על הספה מחייכות כשהן שומעות אותה. הראשונה היא בר, בעלת עיני החתול, בת 38 ואמא לשלושה, שאמנם עבדה בתעשיית הטלוויזיה בתל־אביב, למדה קולנוע וגרה גם קצת בחו"ל, אבל המגנט של הכחול והבזלת פשוט משך אותה בחזרה לכאן. ויש גם את ניקול, ג'ינג'ית יפה בעלת עור שנהב בת 30, שגם היא יצאה לגלות ממושכת, וחזרה מאותה אהבה שורשית ממש. במקרה, היא גם אשתו של צביקה ואמא לתינוקת מדהימה מהפרסומות.
"כמעט מכל בית בטבריה תראי את הכנרת", אמר לי צביקה קודם, "וזה תמיד מחזיר אותך ליופי, גם במקומות הכי מוזנחים". ובאמת, הקן בטבריה הוא לא מלך היופי, מדובר במקלט די חשוך הממוקם בקומת קרקע. "אבל כל טבריה באה לפה, להפעלות עם ילדים, לקבוצות נשים, לאירועים לרגל החגים", מסביר צביקה, "את לא מבינה כמה המקום הזה פופולרי".
זה מעציב אותי קצת, כי לטבריינים מגיע יותר מחדר אחד, לא ממש מקושט, שבו הם אמורים למצוא את חיי הקהילה שלהם. “אין פה כמעט תרבות, אין כמעט הופעות, אין כמעט הצגות", אומרת בת חן, "לפני כמה זמן אירגנו מסיבה על הטיילת עם די־ג'יי, היית צריכה לראות כמה אנשים באו, איזו שמחה הייתה, טבריינים כל כך כמהים לבילויים".
"גם מצב החינוך בטבריה דורש תיקון", ניקול מוסיפה, "אפילו אנחנו, שהכי אידיאליסטים לגבי העיר, נאלצים לשלוח את הילדה שלנו לפעוטון בקיבוץ".
הכל מתחיל, מסבירים לי, בסטיגמה השלילית שמלווה למילים: אני טברייני. קצת קשה להאמין שזה מה שקורה פה, בעיר יפהפייה ועתיקה עם כל כך הרבה היסטוריה יהודית, אבל העובדה היא שזה מאגד את כל השבטים בטבריה: העולים, הדתיים לאומיים, המסורתיים, החילונים והחרדים. "בכל פעם שמישהו בכינוסי הנוער עושה משהו חסר תרבות או סבלנות", אומרת בת חן, "ישר אומרים לו: 'מה אתה, טברייני?' יצא לנו שם של ברברים".
בר מספרת לי על המיזם שהרימה פה: "טבריינית אינדיאנית" קוראים לו. "אנשים היו אומרים לי את זה כל הזמן בקטע שלילי", היא מסבירה, "כי אנחנו פראים, משוגעים, חסרי עידון. אז לקחתי את הכינוי טבריינית אינדיאנית למשהו שמתגאים בו, שמנפנפים בו ולובשים טי־שירט שלו".
היום טבריינית אינדיאנית זו קהילה מצליחה של נשים למען נשים, עם מפגשים והרצאות העצמה ועזרה לנשים שמעוניינות להקים עסקים. הפרויקטים שהסטודנטים בוחרים באים מהמפגש שלהם עם תושבי השכונות – עולים חדשים, עולים ישנים מאתיופיה ורוסיה, דתיים־לאומיים, חילונים עצבניים, חרדים. הם עובדים איתם יחד על פרויקט וכשעובדים ביחד מקשיבים, לא שונאים, לא מתווכחים או מעלים פוסט שטנה בפייס.
למשל, בת חן, שבחרה להתנדב עם בני שבט המנשה ‑ שהגיעו מצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר, ומאמינים שהם יהודים. רק שהרבנים לא מסכימים להכיר בהם ככאלו. "שבט המנשה?" אני שואלת, "איך הגעת אליהם?
"הם התחילו להגיע לבית הכנסת של אבא שלי", היא מסבירה, "ואף אחד לא נתן להם יחס. כאב לי לראות אותם, אז החלטתי שאני מקימה להם מועדונית, שעובדת חזק. ואני שם בשבילם כשהם מרגישים מוחרמים. למשל, ביום הזיכרון האחרון הם ראו אותי עם המדבקה של ה’יזכור’, וישר שאלו, למה אנחנו לא מקבלים כאלו?"
יש משהו מעורר תקווה בחיבור שלה דווקא אליהם, המנודים, המוחרמים. זה כאילו היא נחושה בדעתה להחזיר להם את הכבוד שלהם, בדיוק כמו שהפכה את הטברייניות לדגל שלה. "יש לנו כל מיני רעיונות איך ממשיכים מפה", היא אומרת, בעיניה עולה אש שקשה לכבות, "לפתוח מקום בשוק, אולי בית קפה, להביא לפה אמנים להופעות חיות, אפילו לעשות פה חדרי קריוקי".
עצי הפצצות
בקיבוץ נחל עוז צומחים עצי פצצות. הם נולדו אי אז בשנת 2000, כשנורו המרגמות והפגזים הראשונים מכיוון עזה. בני הקיבוץ עוד לא בדיוק הבינו מה פשר הבומים האלו, למה הם קמים בבוקר ומגלים שפתאום נפער באדמה חור. אז בדרכם הקיבוצניקית הפרקטית הם מיהרו לשתול שתיל של עץ בחור שנפער, וטיאטאו את זה מהראש.
בינתיים, עברו עוד אינספור סבבי לחימה, ונהיה קצת קשה להדחיק את הגיהינום השגרתי כל כך שנוצר בקיבוצי עוטף עזה. עצי הפצצות נשארו. האביב השנה הגיע אחרי חורף פורה, אז הם אפילו עוד יותר ירוקים. אפשר לראות בזה מטאפורה לא רעה לכוח החסינות של חברי הקיבוץ עצמם, הם חיים בתוך מקום משוגע שבו האדמה רועדת להם מתחת לרגליים כמעט כל ערב, ובכל זאת ממשיכים לצמוח, אפילו עוד יותר חזקים.
חוץ מעצי הפצצות, יש גם מדוזות בשמיים. שזה בלונים לבנים כאלו שמרחפים מלמעלה, מחוברים לחוט, שלווים ומעוררי אימה בדיוק כמו היצור הימי המתועב שהם מזכירים לי. "מה זה?" אני שואלת בחשש את הילה שפר, מנהלת המרחב הצעיר בקיבוץ ובעצם אשת הקשר של הסטודנטים שלנו. "אלו בלוני סיור של הצבא", היא מחייכת, "אם זה היה בלון תבערה מעזה זה היה בצורה של מיקי מאוס, או לב אדום".
זאת כבר קלישאה, אבל בכל זאת. אי־אפשר שלא לעוף על הקיבוצניקים של נחל עוז ועל שאר תושבי עוטף עזה. על אומץ הלב שלהם, על ההומור והאופטימיות, על העובדה שלא משנה כמה אני מנסה ללכלך על השכנים הפלסטינים ששולחים אליהם ד"שים בוערים בשמיים, הילה מסרבת לשנוא אותם, רק מספרת כמה הם מסכנים. "אחרי כל סבב לחימה", היא אומרת, "הציונות החילונית שגרה פה עוד יותר מתחזקת, ואנחנו עוד יותר משוכנעים שלא נעזוב".
גם הסטודנטים בקהילה מרגישים כמוה. גל, 26, הגיע לפה ממושב אמונים. "יש פה משהו מיוחד שאני מתגעגע אליו כשאני נמצא בלימודים, אני רק רוצה לחזור הביתה לקיבוץ. לשקט. כל ההתחממות בגזרה הוא הדבר שהכי פחות מפריע לי. מבחינתי המקום הזה הוא שקט טהור".
אנחנו יושבים על המרפסת של הילה. אמנם יש לסטודנטים חדר קהילה, אבל אין בו שירותים. עניין של תקציב. "יש פה משהו חזק", אומרת שרה, היא מתולתלת, בעלת לוק דקיק ומהפנט של דוגמנית־על. "השכבה שהכי התאהבתי בה זה דווקא הפנסיונרים, פעם ראשונה שראיתי אנשים בני שמונים פלוס שמתפקדים ושמחים ונראים מעולה, והם גם אנשים חמים. איך שאת מגיעה, כל הקיבוץ מזמין אותך לאכול ודואג שתהיה לך ספה בבית ושמיכה ואיפה לישון. רואים אנשים חדשים בשבילים וישר מי אתה? מאיפה באת? בוא לשתות קפה על המרפסת".
ויש גם את התאומות, אור ושיר. "הגענו לפה לפני הצבא מרמת גן", אומרת אור, "והיו לנו משפחות מאמצות. אחרי הצבא החלטתי שאני חוזרת, וזו הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים. סביבה עוטפת, חמה, נכנסתי לפה בתקופה שמשכתי המון תשומת לב, היה לי סרטן ועברתי טיפולי כימותרפיה, ועם הקרחת והכל, בכל מקום הסתכלו עליי ככה שהיה לי ממש לא נעים. ממש ירד לי הביטחון העצמי מהמבטים. רק פה זה היה לי נעים. אני מגיעה הביתה ומחכות לי על המפתן לחמניות חמות, ואין לי מושג ממי זה ומי אפה לי. היו עוצרים אותי בשביל ונותנים חיבוקים, ‘ואל תדאגי ויהיה בסדר’. זה קנה אותי. זה קצת חסר לי האמת, שקלתי להחזיר את הקרחת סתם, כדי לקבל עוד תשומת לב".
“זה אחד הדברים שמייחדים פה את הקהילה”, אומרת מנהלת הקהילות בנחל עוז ובנתיבות, פלור ברינר, שעלתה לארץ מארגנטינה. “פה כולנו חלק מקהילה רחבה יותר. זה לא כמו בערים".
40 שתילים ביום
"כשהילה הגיעה אלינו עם הרעיון", אומרת ליאור ז'ורנו, מנכ”לית שותפה בעמותה, "זה ממש לא היה באג'נדה שלנו. תוצרת הארץ מדברת על להיכנס לאזורים עירוניים שהצעירים נטשו ולבנות שם קהילות סטודנטיאליות במטרה להישאר. בסוף הבנתי שזה אותו דבר. למרות שזה מרחב קיבוצי וסקסי ויפה וירוק, יש פה הגירה שלילית של צעירים".
קודם, כשהילה לקחה אותי לסיור על הגדר, זה שמעבירים פה כל תל־אביבי שסבור שהוא יודע מה זה עוטף עזה מהחדשות, היא סיפרה לי על היום שבו הכל התחיל להישבר. יום מותו של דניאל טרגרמן בן הארבע, ז"ל. "23 באוגוסט, 2014", אמרה בדרכה התמציתית, "הטיל פגע במכונית שעמדה בחוץ, ורסיס ממנה חדר דרך חלון המטבח. איפה שהוא ישב”. הקיבוץ נכנס לשנת אבל עמוקה. "אנשים הסתגרו בבתים", היא אומרת, "התחילה נטישת משפחות”.
ואז בא לה הרעיון, לשכנע את תוצרת הארץ לבוא לפה. "פתאום הגיעה לפה קבוצה של אנשים צעירים, חדורי מוטיבציה, שלא ספגו את הטראומה שלנו. זה בדיוק מה שזה אומר, לשקם קהילה, לבנות מחדש חוסן. מה שאני יכולה, בתור חברת נחל עוז, זה לתת להם כמה שיותר תחושה של שייכות ובית. אחרי זה? שייעלמו לעשר שנים ואולי יחזרו אחר כך. זו מטרת־העל שלי. הצמיחה הדמוגרפית”.
מה שבטוח, יש במקום הזה משהו שמזכיר התאהבות ענקית, מלאת תשוקה, דרמטית. "אולי מתמכרים לדרמה הזאת", אומר לי מישהו. "בגלל פחד המוות יש פה חיים, יש סקסיות. תכלס, יש מלא סקס, אתה סגור בממ”ד, אתה חייב לעשות משהו עם עצמך".
אבל זה לא פשוט. וגם מפחיד. הכל שברירי ולא צפוי כל כך, כמו שמסבירה לי גם שיר רביבו, מלוות הקהילה הצעירה בנתיבות. "הגעתי מבית־שמש, באתי לכאן בעקבות זוגיות עם מישהו שבא לגור בקיבוץ בשם האידיאולוגיה. היום, אני ממש קרועה בין להישאר כאן ובין ללכת. כי זה המקום שבו אני רוצה שהילדים שלי יגדלו, אבל אני גם מאוד חרדתית. זה קשוח. המטח האחרון של ה־500 רקטות תפס אותי לבד בממ"ד. בן הזוג שלי היה בעבודה ופשוט לא הייתי מוכנה לזה נפשית. אני חייבת להגיד שבאותו רגע שלחתי הודעה לקבוצת הווטסאפ שלנו, שאני ממש מפחדת להיות לבד, ושאם מישהו מוכן לבוא זה יהיה ממש נחמד. ושני חבר'ה שלנו פשוט באו, ישבו איתי ועם הכלב על למברוסקו בממ"ד. ואגב, גם חברות קיבוץ ותיקות התקשרו לבדוק מה איתי ועודדו”.
"מה שקשה בלגור פה", אומר יגאל, “זה דווקא החזרה לשגרה. הקאט הוא מאוד חד. זאת אומרת, אנחנו מתמודדים עם הצבע האדום, או עם המוזיקה שמגיעה מעזה כדי לגרום לנו לא להירדם. אבל החיזלו"ש המהיר הזה הוא מוזר. אתה לא ישן כל הלילה, עם כל החרדות, ובשש בבוקר מודיעים לך שכלום לא השתנה. בחזרה לבית ספר, לעבודה. נקסט”.
"כן", מוסיף אלי דודאי, מנהל הקהילה של תוצרת בנחל עוז, "אני בכלל סגן צוות חירום פה, צ"חי, אז לא ישנתי שלושה ימים. אבל הגעתי הנה לפני שנה וחצי עם בן הזוג שלי, ופה אני מתכנן להשתקע. פה יש את העשייה המשמעותית שחיפשתי, את הערכים שאני רוצה להעביר לילדים שלנו".
נורא משמיצים את הדור שלכם. מילניאלז אגואסיטיים, עצלנים, אני אומרת. "אני חושבת שזה דור שעדיין לא למדו איך לאכול אותו", עונה שרה. "כי יש לנו מודעות חברתית יותר גבוהה, הפמיניזם, הטבעונות, אנחנו מוחים ומעורבים פוליטית. ומצד שני, כן חשוב לנו האינטרס האישי שלנו, וזה הגאונות של תוצרת הארץ, שהיא משלבת בין שניהם".
בקרוב ייפתח פה פאב. "כן, פאב קיבוצי, אותנטי, רק שאין ממ"ד ואם יש צבע אדום אתה צריך לרוץ משם ממש מהר", הם מספרים. יש גם פרויקט מִחזור וחוג נגרות לילדים.
ועוד פרויקט מפתיע, משתלה. כן, למרות שאין פה ממש מחסור בפרחים ובירוק. "זה רץ ברמה מטורפת", אומרת שרה, "מכרנו יותר מארבעים שתילים ביום אחד. זה חלק ממה שמדהים פה, שהם חיים בקיבוץ ובכל זאת רוצים עוד ירוק, תעשי סיבוב אחר כך תראי איזה גינות משוגעות".
אולי יום אחד הם גם יקימו פה גן ממחזר בדגש על נגרות, לילדים שייוולדו להם כאן. "לא סתם הסיסמה שלנו היא: באתי. אהבתי. נשארתי", אומרת ליאור, ומחזיקה את הבטן ההריונית שלה. "בלי החלק של האהבה, זה פשוט לא עובד".
