yed300250
הכי מטוקבקות
    עובדי חרסה המפוטרים בכניסה למפעל השבוע. "אנשים נתנו את החיים שלהם"
    המוסף לשבת • 02.05.2019
    חרסה קרסה
    בימים היפים, בכל בית בישראל היה כיור או אסלה מתוצרת "חרסה" | אבל התחרות האכזרית מול היבוא גרמה לבעלים, חברת "חמת", לנעול את שערי המפעל בדרום, מול עשרות עובדים רותחים וצמיגים מוכנים להבערה | מרדכי קיבל מכתב פיטורים ארבעה חודשים לפני הפנסיה, טריאל חולה הלב "שותה סלט של כדורים כל יום" ולא מוצא יותר סיבה לקום בבוקר וסלומון, דור שלישי במפעל, מבין שלא יהיה המשך למורשת: "זהו, טורקיה הרגה אותנו"
    עודד שלום | צילום: שאול גולן

    זה פסל איקוני שכל באר־שבעי הנכנס אל העיר מדרך אליהו נאוי יכול לראות. הוא הוצב אי שם בתחילת שנות ה־50 בכניסה למפעל הכלים הסניטריים חרסה, ששער הברזל שבחזיתו ננעל השבוע בבריח ומכונות הייצור בו הודממו. דמות אדם גדולה היושבת על אסלה כשמכנסיה מופשלים והיא אוחזת בעיתון, פעולה מן הטבע על אסלה תוצרת כחול לבן.

     

    זה היה מותג ישראלי שצמח עם המדינה ממש מראשיתה. לא היה בית שלא היה בו חרסה, כיור או אסלה ולפעמים שניהם יחדיו, פאר התעשייה הישראלית. השנים הללו חלפו, הכלכלה השתנתה, העולם היום קטן. המפעל צמוד למרכז הקניות BIG שחנויותיו מלאות במותגים מחו"ל, וממול מעבר לכביש מרכז קניות נוסף המלא אף הוא ברשתות בינלאומיות, והוא כלוא ביניהם בעולם הישן של ייצור מקומי הנלחם כבר שנים על חייו, מול שוק מוצף ביבוא זול. השבוע מתה חרסה. פסי הייצור במפעל נסגרו והעובדים ההמומים מפגינים מאז בכניסה אליו חסרי אונים, חרדים לעתיד משפחתם, לתשלומי המשכנתה, לדברים הבסיסיים ביותר.

     

    כשבאנו ביום רביעי בשעת צהריים מוקדמת אל המפעל מצאנו את העובדים נחים בצל. זו תמונה מדכדכת ומוכרת כל כך של עוד מפעל שנסגר. שער כניסה נעול ומאחוריו מאבטחים ששכרה ההנהלה למנוע מהעובדים לפרוץ פנימה, ומהעבר השני, בחוץ, ערימת צמיגים שרק מחכה לגפרור שיצית אותה. אחרי יומיים של הפגנות וקריאות במגאפון כנגד ההנהלה, ניכרת עייפות בקרב העובדים. החרדה גוברת על הנחישות להיאבק נגד סגירת המפעל. אולי בגלל שברור גם לעובדים שאין תקומה לחרסה.

     

    "עבדנו פה מבוקר עד לילה כדי להביא אוכל לילדים שלנו, הבאנו משכורת שהספיקה לקיום, לא למותרות", אומר מרדכי כהן שקיבל מכתב זימון לשימוע לפני פיטורים השבוע, ארבעה חודשים לפני פרישתו לגמלאות. "באוגוסט הקרוב אני אהיה בן 67. ארבעה חודשים בסך הכל הייתי צריך לעבור. לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד. עכשיו אני לא יודע מה יהיה עם הפנסיה שלי, עם הפיצויים. 37 שנה אני עובד פה, מכין חומר יציקה, פועל ייצור. זה מקום שבאת לעבוד בו, להזיע, לא להגשים את עצמך. זו לא הייתה עבודה למפונקים. עבודה עם הרבה אבק, חומרים לא בריאים בחום כבד. מקום של פרנסה קשה אבל מכובדת. 6,500־6,000 שקל בחודש, אבל ברוך השם שורדים. תראה כמה עצוב פה, כולם בעלי משפחות עם ילדים, חובות במכולת ובבנק. אתה מסתכל סביבך וגם לאחרים לא קל. את מגבות ערד סגרו לפני כמה שנים ופיטרו כמה מאות עובדים. בנגב קרמיקה היו המון בעיות ופיטורים. פניציה בירוחם גם בסכנת סגירה עכשיו. אומרים שהעולם עכשיו הולך קדימה, למחשבים. אבל מה עם בני ה־50 וה־60, מה יהיה איתם, עם האנשים שרגילים להיות פועלים פשוטים, להם לא מגיע להתפרנס בכבוד? אנשים לא רוצים להיות היום פועלים. נהיינו ארץ בלי פועלים. מביאים מהשטחים לבניין, מתאילנד לחקלאות, אריתריאים במסעדות ובניקיון של הרחובות, הודים ופיליפינים לקשישים. אני זוכר שכשהבן שלי היה בן 17 הוא בא לעבוד איתי בחופש הגדול, והיה חם מאוד במפעל והוא ראה אותי מרים שקים ומזיע ואמר, 'איך אתה עובד פה בחום הזה, ברעש, באבק, איך אתה מחזיק מעמד ועוד עם שכר כזה עלוב?' עניתי לו, 'בשבילכם אני עובד ככה, בשביל שאתה תלמד מקצוע ולא תצטרך להתקרב לפה'. בשביל זה עבדנו פה, כדי להביא את הבסיס למשפחות שלנו, ועכשיו גם את זה לא יהיה לנו".

     

    הפסל בכניסה למפעל. אייקון מקומי | צילום: הרצל יוסף
    הפסל בכניסה למפעל. אייקון מקומי | צילום: הרצל יוסף

     

    " 10 אחוז לב"

     

    לפני חרסה בבאר־שבע, עצרנו במשרדי ההנהלה של חמת באזור התעשייה הצפוני של אשדוד. קבוצת חמת בשליטת איש העסקים יואב גולן מחזיקה בבעלותה מפעל ברזים ומקלחונים, מפעל מוצרי פלסטיק ואת חרסה. לפני כשנה הקימה חמת מפעל כלים סניטריים באיזמיר שבטורקיה. את מה שחרסה מייצרת בבאר־שבע, מייצרים הטורקים בחצי מהעלויות ואפילו פחות.

     

    קבוצת העובדים שהגיעה להפגין מול ההנהלה הצטיידה במגאפונים ושלטים. חוץ מצוות טלוויזיה של תאגיד השידור וצוות המוסף לשבת, שאר כלי התקשורת לא שלחו לכאן נציגים. יומיים אחרי שהמפעל נסגר והעובדים יצאו למאבק, סיפורם כבר נדחק לשולי החדשות.

     

    זה רחוב רחב ידיים עם מפעלים גדולים המוקפים חומות גבוהות. טריאל ג'נימנוב, 63, מחסנאי במפעל בבאר־שבע, ישב על ספסל עץ והביט בחבריו שצבאו על שער בניין ההנהלה. הוא התנשם בכבדות. "אני לא מרגיש כל כך טוב, ככה־ככה, אני חלש, עברתי 3 צינתורים, אני שותה סלט של כדורים פעמיים ביום". הוא הציע שנדבר עם אשתו אתי שעובדת בתור זבנית בחנות בגדים במרכז באר־שבע. "בעלי כמעט נהרג בחרסה", אמרה בהתרגשות, "הלב שלו עובד רק 10 אחוז. הוא אפילו לא חצי בנאדם עם 10 אחוז לב. הוא יותר מ־25 שנה עובד בחרסה, נתן להם את הבריאות והחיים שלו. עלינו ב־93' מגיאורגיה ישר לבאר־שבע וכמה חודשים אחר כך הוא התחיל לעבוד במפעל. זו עבודה ראשונה ואחרונה שלו בישראל. במהלך כל השנים הוא הרים משקלים כבדים בחום, הזיע, נשם המון אבק. ה־10 אחוז תפקוד של הלב זה מהאבק. שמונה חודשים הוא שכב בבית והתעקש לחזור לעבודה. הוא גבר של פעם, לא יכול לשבת בבית ושהאישה תפרנס אותו, הוא חייב לצאת לעבוד. הוא לא רואה כלום בעיניים חוץ מחרסה. ועכשיו זהו, נגמר הסיפור. הרופא התעסוקתי הרשה לו לחזור לעבודה ולעשות אריזות במחסן. זה קשה לו אבל הוא מרוצה. לפחות יוצא מהבית ומביא 5,300 שקל על משרה מלאה. זה לא הרבה אבל זה מכובד, אין עבודה של כפיים לא מכובדת. תגיד לי אתה, מה נעשה עכשיו? איך נסתדר רק עם המשכורת שלי, רק עם 5,000 שקל?"

     

    "נתנו לי לשבת על כיסא ולעשות קרטונים", אמר טריאל וניגב זיעה ממצחו, "זה לא הרבה אבל לפחות הייתה לי סיבה לקום בבוקר. מה עכשיו אה, מה?"

     

    "קשה לאנשים להבין", אמר סלומון אליהו, "אצלנו אין עבודות קלות, אצלנו כל תפקיד הוא פיזי, הכל זה משקלים, ניאגרות, כיורים רגילים וכיורים כפולים, משתנות, משקלים של 25 קילו, של 30 קילו. אצלנו עובדים בידיים".

     

    בן 49, אב לחמישה, דור שלישי במפעל. סבו אישה אליהו ז"ל היה מראשוני העובדים בחרסה, עבד כמחסנאי. אביו אריה ז"ל התקבל לעבודה מיד אחרי השחרור. סלומון הלך איתו כילד לעבודה בחופשים והיה ברור לו ששם יעבוד אחרי הצבא. "המפעל היה כמו בית שלנו. אבא היה ראש ועד העובדים במפעל 15 שנה. לפני 19 שנה נפל במפעל, התאושש, חזר הביתה, לא הרגיש טוב, הלך לבית חולים ושם מצאו לו את המחלה. אחרי חודש וחצי הוא נפטר. חרסה היא חלק מהילדות שלי. אנשים נהיו חולים מכל האבקות שגורסים במפעל והאבק שיוצא מהמערבלים, מהמשקלים הכבדים שמרימים שם. לזה הלכו הברכיים, להוא נשבר הגב, כל אחד והצרות שלו מהעבודה. אבל זה הֶחיה מפעל מצליח, משכורת שנכנסה בזמן, יכולת לעבוד בימי שישי, לעשות שעות נוספות, להרוויח עוד 1,500־1,000 שקל על המשכורת בסיס. אבל זהו. טורקיה הרגה אותנו. אנחנו מייצרים אסלה ב־200 שקל והם לא מגרדים את ה־100 שקל בעלות ייצור".

     

    מה אתם דורשים מההנהלה?

     

    "שתדבר איתנו, שנגיע להסדר. צריך לגמור את זה יפה. שייקלטו כמה שיותר עובדים במפעלים האחרים של הקבוצה, ולמי שעוזב שייתנו מענקי פרישה ופיצויים מוגדלים. אנשים נתנו את החיים שלהם למפעל הזה".

     

    "מזיעים כדי להתפרנס"

     

    ההנהלה אישרה לנו להיכנס למפעל הסגור. איש אבטחה הגיע עם מפתח, הסיר את המנעול מהשער והכניס אותנו פנימה. זה מתחם ענק שעד לפני כ־20 שנה השתרע עד הכביש הראשי. מאז הצטמק טיפה ועל השטחים שפינה הוקמו תחנת דלק וחניון. חלק מאולמות הייצור הענקיים מחופים בגג אזבסט גלילי שלא מוסיף לבריאות העובדים. העבודה כאן אמנם בחמר, אולם אין בה תשוקה ויצירתיות של לישת החומר ועיבודו ביד. חומרי הגלם הכימיים, קוורץ, בולקליי, חרסית, נגרסים ונטחנים במערבלי ענק, מוספים להם תמיסות שונות ומי זכוכית, חומר היציקה ניצוק לתבניות ואחרי ההתגבשות מוּצָאִים הכיורים והאסלות מהתבניות ומושמים על עגלות הייבוש הגדולות. אחר כך מותזת עליהן גלזורה ואחרי ייבוש קצר מוכנסים הכלים לתנורים ונשרפים בטמפרטורה של 1,220 מעלות. 119 עובדים עמלו כאן ביום ראשון השבוע, חלקם עובדי קבלן, הדחיקו ממחשבותיהם את הקץ.

     

    "בראשון בערב", מספר נוגס אלמו, 43, 11 שנה במחלקת היציקות, "בערך באחת עשרה בלילה שמענו אני ואשתי אשנקו דפיקות בדלת. אנחנו גרים בשדרות היעלים בעיר, דירה קטנה, חמישה ילדים, כולם קטנים, כולם ישנו בשעה הזאת. לא ידענו מי זה. אשתי הלכה לדלת, אמר לה הבנאדם, 'אני עובד בחרסה'. לא הבנו מה קרה. הוא נתן לי מכתב שהיה כתוב עליו חמת ורץ למטה במדרגות, ברח. מה פתאום חמת, אני עובד בחרסה, לא הבנתי מה זה. פתחתי ונהיה לי חושך. כתבו שם שקוראים לי לשימוע לפני פיטורים. לא ישנתי כל הלילה, לא האמנתי שזה יכול להיות. אני עובד כמה שאומרים לי, מתי שאומרים לי, אף פעם לא עשיתי בעיות. מרוויח 5,500 שקל לחודש, וכשנתנו לנו שעות נוספות הגעתי ל־6,000 שקל אבל עבדתי 12 שעות ביום, לפעמים 16 שעות. אשתי מטפלת בקשישים פעמיים־שלוש בשבוע, שלוש שעות בכל פעם, מרוויחה 1,800־2,000 שקל. יש לנו דירת שני חדרים של עמידר שעולה לנו 1,000 שקל בחודש, הילדים ישנים על הרצפה. החיים באמת קשים, אבל אנחנו פשוטים, העיקר שיש אוכל ויש בריאות. לפני שנה הלכה לי הברך. לא יכולתי לעמוד על רגל ימין. איזה כאבים אל תשאל. הלכתי לבדיקות, אמרו לי התקלקלה לך הברך, או שתעשה ניתוח, או שתחיה עם הכאבים. זה הכל מהעבודה. עשיתי ניתוח וכמעט שנה ישבתי בית, קיבלתי 4,000 שקל בחודש. חיכיתי לחזור לעבודה, אין יום שעבר שלא חלמתי לחזור. אמרו לי תחפש עבודה יותר קלה אבל כל הזמן שאלו בחרסה, 'מתי אתה חוזר, מתי אתה חוזר'. חזרתי שבוע לפני חופשת פסח, יצאנו לחופש ואיך שחזרנו לעבוד קרה האסון. תגיד אתה, זה לא אסון? מה נעשה בלי עבודה?"

     

    אחר כך דיברנו עם קרלוס אלברס שעלה לפני 19 שנה מקובה ועובד בתור תבניתן במפעל כבר 19 שנה, כמעט מיומו הראשון בארץ. הוא הציג לנו את סילבר, אנחל, ג'וני ואליאס, כולם עולים מפרו שהשתלבו בעבודה בחרסה. "זה ארץ ישראל קטנה", אמר קרלוס, "יש פה מהכל, ותיקים, עולים מרוסיה, מאתיופיה, לטינים מדרום־אמריקה, וכולם מדברים עברית ככה־ככה ומצליחים לצחוק, מבינים אחד את השני, מזיעים כדי להתפרנס. אני בן 59, מה אני אעשה עכשיו, מי ייקח אותי, מה אני יודע לעשות חוץ מתבניות גבס, לא עשיתי בארץ שום דבר אחר מאז שעליתי".

     

    מהנהלת חמת נמסר בתגובה לטענות העובדים כי, "מזה חמש שנים שחרסה נמצאת בהפסדים למרות ההשקעות המאסיביות ולמרות המאמצים להחיות אותה, מצבה לא השתפר והגענו למצב של התחלת השנה במינוס של חמישה מיליון שקל. מצער לסגור מפעל בישראל, אולם התנאים לא מאפשרים לקיימו, דרוש שינוי מהותי של הרגולטור במידה ורוצים להשאיר את התעשייה הקרמית בישראל. רק בארבע שנים האחרונות קבוצת חמת השקיעה במפעל חרסה כ־36 מיליון שקל, אף מפעל או פעילות אחרת של הקבוצה לא זכתה להשקעות גבוהות כפי שהושקעו בחרסה. אולם, המפעל המשיך להפסיד ולא היה מסוגל לעמוד בעלויות התחרותיות ולצערנו הגענו להבנה, שגם באמצעות השקעות כספיות לא נצליח להביא את המפעל לרווחיות. הנהלת הקבוצה מנסה למצוא פתרונות תעסוקה חלופיים ותעשה ככל הנדרש לסייע לעובדים. הקבוצה מקימה צוות משותף על מנת לסייע ולתמוך בכל 95 העובדים, וכן לעזור במציאת מקומות עבודה באזור הדרום. כמו כן נבחן ככל שיתאפשר השתלבות העובדים בקבוצת חמת".

     


    פרסום ראשון: 02.05.19 , 16:09
    yed660100