שתי דקות בלבד היו לדניאלה שרר כדי לתמצת את סיפורה של מירה בן־ארי ז"ל, לכדי סרטון אנימציה. שתי דקות, על דמות שהפכה זה מכבר לאגדה. לוחמת מיתולוגית ממלחמת העצמאות, ממקימות קיבוץ ניצנים, שהספיקה להפוך לאמא ולכתוב מכתבים מרגשים, וליפול על תקומתה של המדינה.
עכשיו דני בן־ארי, בנה יחידה של מירה, יושב מול המסך וצופה בהתרגשות עם רעייתו רוני בסרטון "קשרים", שמנציח את אמו במסגרת פרויקט "פנים.יום. זיכרון" של בית אבי חי. ספוילר: במרכז הסרטון עומד הקשר בינה ובין בנה וההחלטה להיפרד ממנו, לשלוח אותו לעורף, ולהישאר להגן על הקיבוץ. "בסוף הסרטון", אומרת דניאלה, "כשהיא קושרת לו את השרוכים בנעליים, זאת איזו דאגה אימהית אחרונה שהיא יכולה לתת לו לפני הפרידה".
"הסתכלתי פעם ועוד פעם", מעלה דני שאלה שאין לה תשובה, "כשהיא פותחת את הדלת ואני יוצא, היא נתנה לי ללכת, יש בזה הרבה". ורעייתו ממשיכה: "רואים שהיא בוכה וישר חוזרת למכשיר הקשר. דניאלה יוצרת שם חיבור מאוד מיוחד בין הניגודיות הזאת".
סיפור חד־פעמי
חזרה בזמן. שני תפקידים משמעותיים היו למירה בן־ארי ז"ל בחייה הקצרים: להיות אמא ולשמור על המדינה. בשנת 1933, כשהייתה רק בת שבע, עזבה עם משפחתה את ברלין שלפני ימי התופת ועלתה לארץ הפרדסים. עשר שנים לאחר מכן, כשסיימה את לימודיה בגימנסיה "בן יהודה" בתל־אביב, הקימה עם חבריה את קיבוץ ניצנים.
היא התאהבה במדינה הקטנה שנלחמה בשיניה על תקומתה והתאהבה גם בבחור צעיר, שהזכיר לה את עצמה — לוחם אמיץ ששם לנגד עיניו את הציונות. לצד הלחימה על האדמה הזאת, היא נאבקה בצירי הלידה והביאה לעולם את דני בן־ארי, היום הבעלים של קבוצת אליקים בן־ארי בע"מ, וכבר בן 74, נשוי לרוני (72), אב לשלוש בנות וסב ל־11 נכדים.
"לצערנו יש הרבה צעירים שנהרגו מאז מלחמת העצמאות, אבל הסיפור של מירה הוא חד־פעמי, ועוד יותר מעצם היותה אישה", מספר דני, בנה, שמתאר את דמותה המורכבת, כאילו ממרחק. "היא על התפר בין הנערה שבגולה לארץ ישראליות החדשה. העובדה שהיא הגיעה מברלין האנטישמית מעצים את הסיפור שלה".
מירה כתבה וכתבה, וכתביה הפכו לאחד מסימני ההיכר שלה, בזכות מאמרים חדים ודעתניים. "קשה להאמין שילדה בת 13־14 כותבת דברים כאלה, כמו 'איך העולם עומד מנגד לזוועת השואה?' ואיך כולנו צריכים להתעורר כדי לגרום לישראל לעמוד'", משחזר בנה.
אין פלא, אפוא, שהיא עזבה את משפחה המבוססת מאחור, בתל־אביב, וירדה דרומה. בתחילה הייתה פעילה בלח"י, מספר בנה. "היא רצה ממקום מחבוא אחד לאחר, השתתפה בקורסים והדריכה אחרים בנושא של קשר".
לימים, כל הקשר שבין קיבוץ ניצנים לבין מדינת ישראל יהיה תלוי אך ורק בה, ביכולותיה כאלחוטנית, ובאומץ ליבה. "כשהגעתי לעולם היא הייתה בת 20", הוא ממשיך. "היא מספרת ביומן איך אני גדל, ועם מי אני משחק. 'יש לו כבר אקדח צעצוע משלו', כל מיני תיאורים כאלה. אבא שלי היה פלמ"חניק, ובתקופה הזאת שהה בעיקר מחוץ למשק ודאג לאספקה ליישובים הסמוכים".
גם רוני, רעייתו של דני, למדה היטב את היומנים ומצטטת מתוכם. "היא כותבת, 'אליקים איננו, אז דני מחכה שאבא יחזור'", היא מקריאה. "'לפעמים יש אש מחוץ לקיבוץ, ויש את הדאגה אם אליקים נפגע או לא".
היא הייתה מהפכנית, מירה. פמיניסטית שהקדימה את זמנה. על אף הנוף הגברי, היא דאגה שבראש מערכת הביטחון בקיבוץ יעמוד גם כוח נשי. "היא הייתה קצת עוף מוזר בקטע הזה ודאגה להסתובב תמיד עם אקדח צמוד אליה", מספר בנה. "אפילו בתמונות שלה איתי רואים את זה".
התברר שלהיות אישה לוחמת במציאות של שנות ה־40 זאת לא משימה פשוטה, והדבר היה כרוך גם בביקורת מצד חברים בקיבוץ. ממכתביה נראה כי לכמה מחבריה קשה היה המראה של אישה, לא כל שכן אמא, עם אקדח. "בהתחלה התביישתי לחגור אקדח, זה 'שוויץ'", כותבת מירה ב־7 לאפריל 1948, במכתב לחברתה אסתר. "עכשיו זה כבר נהיה מובן!"
"אני נפרדת מילדי"
ואמנם, היא צדקה. חודשים אחדים אחרי פריצתה של מלחמת השחרור, הגזרה סביב קיבוץ ניצנים התחילה להתחמם. בחודש מאי כבר החליטו לפנות את הילדים והנשים מהקיבוץ. מירה לא חשבה פעמיים ושלחה את דני עם שאר הילדים למושב באר טוביה, שם פגש את אביו.
"לא היה לה קל, היה לה מאוד קשה אבל היא עשתה את הצעד הזה. האם היא חשבה שתצא מהקרב הזה חיה או לא? כל אחד עם ההרגשות שלו", מתלבט דני. "אבל את יודעת מי היחיד שבכה בדרך? רק אני, בגלל שאת שאר הילדים האמהות לקחו ואותי לקח מישהו זר".
רק בבאר טוביה התגלה בכיסו של דני מכתב הפרידה שהותירה לו אמו והבקשות האחרונות מבעלה: "אין פרידה קשה מזו של אם מילדהּ, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו! תבקר אותו הרבה, ותמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי! מסור לאמא ואבא הרבה נשיקות, ובקש בשמי סליחה שלא כתבתי להם, אבל אני באמת אינני יכולה!"
בינתיים, על אף התגבורת, הקיבוץ התקשה לעמוד מול הכוח המצרי הגדול. בעקבות המצב החליט המפקד אברהם שוורצשטיין להיכנע. הוא שלח את אחד החיילים עם גופייה לבנה, אך המצרים ירו בו. אז הוא יצא בעצמו בליווי מירה, וגם הוא נורה. כשראתה זאת, שלפה מירה את "אקדח השוויץ" שלה וירתה בראשו של הקצין המצרי.
החיילים המצרים ההמומים ירו בה למוות, והיא בת 22 בלבד. "אי־אפשר לקלוט בכלל כמה צעירה היא הייתה וכמה הספיקה", אומר דני, שחוזר לסיפור הכניעה שהפך לנושא בוער בחיי ראשית היישוב. "זאת הייתה בושה גדולה", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי בתור ילד, איך אמרו לי בכל מחנה נוער, 'אה אתה מניצנים? אלה שנכנעו?' אז זה אולי נגע בי, אבל היום זה כבר היסטוריה".
כשמירה נהרגה, דני היה רק בן שנתיים וחצי. "מה שאני יודע זה רק ממה שסיפרו לי או קראתי", הוא מודה. "הרבה שנים בכלל לא רציתי להתעסק בזה. אפילו לא העזתי לשאול את אבא שאלות".
רוני מבקשת להסתכל על המכתבים והמסמכים מעט אחרת. "הסיפור כאן הוא בכלל על אימהות ותפקיד האם", היא אומרת. "במכתבים שלה מתואר הרגע הקריטי הזה של מסירת הילד ואין לה זמן לבכות. היא דווקא לא אנוכית, היא לא הולכת עם הילד משום שהיא מקריבה את עצמה למענו — היא רוצה שיגדל חופשי בארצו".
בשיחה עם דניאלה, יוצרת הסרט, היא מספרת על המורכבות והמחשבות שלה. "כל הזמן בתהליך היצירה הזכרתי לעצמי שמישהו קרוב אליה הולך לצפות בזה", היא מודה. "זאת אחריות מאוד גדולה. קראתי את כל המכתבים שהיא השאירה כדי ללמוד קצת על הבן אדם האנושי שהיא הייתה מעבר לסמל — איך התבטאה, מה לבשה, מה הייתה שפת הגוף שלה. הרבה דברים השלמתי מהדמיון שלי". רוני מרוצה מהתוצאה: "עשית את זה נהדר", היא מחמיאה, "וברגישות רבה מאוד".
