"אינני יודע אם הייתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו".

דוד בן־גוריון

"המחלקה הזאת, לולא הייתה נהרגת, מתוכה היית מוצא ראש ממשלה, שר חוץ, ראש כנסת, רמטכ"ל".

יצחק נבון

טוביה קושניר היה ונותר אחד המדענים המרשימים ופורצי הדרך של היישוב העברי: מאמרו בחקר הערצבים פורסם בכתב העת המדעי היוקרתי בעולם, Nature, והיה המחקר המדעי הראשון בארץ ישראל בתחום האבולוציה; הוא גילה מינים חדשים של פרחים, כמו "סתוונית טוביה" הקרויה על שמו, וערך מחקרים גנטיים כשחקר הגנטיקה עוד היה בחיתוליו.

ואולי, היה בכלל משורר. במכתב ששלח לבני משפחתו מהרי ירושלים, בחורף 1948, ג' בשבט תש"ח, כתב טוביה: "הסביבה כאן מקסימה, הרים לצורותיהם, יערות ומרחב, זריחות ושקיעות... בהרים פורחות קבוצות־קבוצות בנות־חן ענוגות, עם בוקר הן נושאות את פרחיהן התלולים וסגורים מזרחה, וככל שתעלה השמש פונות אף הן אליה, נפתחות ונפתחות".

אחד ממחקריו של טוביה קושניר

את כל אלה — התגליות, הפרסומים, השירה — הספיק טוביה לעשות ב־24 שנותיו הקצרות. ב־16 בינואר 1948, יומיים בלבד אחרי המכתב המצוטט לעיל, כבר הייתה מוטלת גופתו על גבעה מתחת לגוש עציון, לא רחוק מהכפר הערבי צוריף. יחד עימו נפלו עוד 34 מבני המחלקה שלו, שהיו בדרכם לסייע לגוש הנצור. הם נצרבו בתודעה הלאומית בשם "שיירת הל"ה".

שיירת הל"ה וגורלה האכזר היו לאירוע מעצב, שזכרו לא נמחה גם לאחר 71 שנה. הוא השתמר בשירים שכתבו חיים גורי, אלכסנדר פן, חיים חפר, יורם טהר־לב ואחרים; בשמותיהם של רחובות ושדרות ברחבי הארץ, ובמרכיבים רבים של האתוס הצה"לי. סיפור הל"ה גם עורר תרעומות, הצית ויכוחים היסטוריים, ואפילו הכתים את קמפיין הליכוד במערכת הבחירות האחרונה (ראו מסגרת). אך בתוך המיתוס האדיר של הל"ה, בתוך טרגדיית הלוחמים שאיש מהם לא שב — כמעט ונשכחה דמותם של המתים: אנשים צעירים, ברוכי כישרונות, שהיו עתידה של מדינת ישראל, זו שעדיין לא קמה.

כמחצית מלוחמי השיירה היו סטודנטים פעילים באוניברסיטה העברית, בימים שבהם לימודים באקדמיה היו זכות השמורה רק למתי מעט. מלבד טוביה קושניר היו שם עודד בן ימין שהיה עילוי במתמטיקה ובפיזיקה, דניאל רייך וברוך פת שהצטיינו בכימיה, דוד צוובנר שלמד בקטריולוגיה, יעקב בן עטר שהתמחה בספרות ובלשון ערבית, אלכסנדר לוסטיג הצייר המחונן ועוד ועוד. כולם בחרו לעזוב את לימודיהם האקדמיים כדי להיאבק על תקומת המדינה. כולם נהרגו בימיה הראשונים של מלחמת השחרור.

"משונה עתה, מאוד משונה לחשוב על לימודים ומחקר", כותב טוביה באותו מכתב מ־ג' בשבט, שעות ספורות לפני מותו. "והתוכניות — הן כה מרובות היו התוכניות! טוב שלפחות סיימתי ושלחתי את קיצור המחקר בערצבים... וכל אותן הבעיות של הכרומוזומים והכלאת צמחים ועבודות גמורות למחצה ולרביע, הרי הן כה רחוקות".

רבות דובר על גבורת מותם של אנשי הל"ה, אך כתבה זו מבקשת להתמקד דווקא בחייהם. באהבות, בחלומות ובאמונות שלהם. רגע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובעזרת עדויות ומכתבים, שחלקם מתפרסמים כאן לראשונה, אנו מבקשים לחזור אל שניים מאנשי השיירה — טוביה קושניר ויוסף (יופ) קופלר.

מכתבי האהבה שכתב יוסף (יופ) קופלר למרים בן־פרץ

תעלומת רועה הצאן

עם פרוץ מלחמת השחרור, בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר, נותק גוש עציון והושם במצור. כחודשיים אחר כך, ב־14 בינואר 1948 נערכה מתקפה גדולה על הגוש, שמנה ארבעה יישובים יהודים מבודדים ובהם רק כמה מאות מגנים. ההתקפה דללה מאוד את התחמושת והציוד הרפואי שהיה בידי כוח המגן, ולאור החשש ממתקפה נוספת, דרש מפקד גוש עציון, עוזי נרקיס כי תובהל אליו תגבורת מיד.

כבר באותו ערב הוחלט לשלוח לעברו מחלקה מירושלים, שמנתה 40 לוחמי פלמ"ח וחי"ש בפיקודו של דני מס, ונשאה עמה ציוד רב. המחלקה יצאה לדרכה באיחור, נתגלתה בידי כוח ערבי, ושבה על עקבותיה. למחרת, ה־15 בינואר, הועבר הכוח למושבה היהודית הר־טוב, משם היה אמור לעשות את דרכו ברגל במעלה ההר לכפר עציון. גם הפעם יצאה המחלקה באיחור ניכר.

שני לוחמים מהכוח נותרו בהר־טוב לאחר שלא נמצא עבורם נשק אישי, ושלושה נוספים חזרו במהלך הדרך. ואולם גם 35 הלוחמים הנותרים, מעולם לא הגיעו לגוש עציון. על פי עדויות של מקומיים המחלקה נתקלה בדרכה ברועה צאן, חסה על חייו ושחררה אותו לחופשי. זה הודיע לכפריים בסביבה על קיומה של השיירה, וכוחות ערביים החלו להקיף את המחלקה, שהתבצרה לבסוף על אחת הגבעות באזור. בצהרי ה־16 בינואר התפתח במקום קרב עד טיפת הדם האחרונה — איש מל"ה (35) אנשי המחלקה לא נותר בחיים.

אחד ההרוגים היה כאמור טוביה קושניר, סטודנט בחוג לביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "מותו של טוביה לא היה רק אבדה אישית, לא רק אבדה משפחתית, וגם לא רק אבדה לאומית", אומר היום אחיו הקטן, אורי קושניר. "זו הייתה אבדה לעולם המדע".

"גדלתי לאורו של אחי, לא בצילו". אורי קושניר

אורי, היום בן 76, הוא יו"ר עמותת הל"ה, הפועלת להנצחת נופלי השיירה. לפגישתנו הוא מגיע עם תיק מסמכים עב־כרס, ובו שלל ספרים וחוברות העוסקים בפרשה. בתיק מונחים גם מאמרים מדעיים, תמונות ומכתבים של אחיו טוביה, מתויקים בקפידה. "הייתי בן ארבע וחצי כשטוביה נהרג", מספר אורי, ומסיר מעיניו את משקפי הקריאה. "הביקור האחרון שלו בבית היה בחג הסוכות. אבא שלי היה איש חילוני, אבל באותה שנה טוביה השפיע עליו לבנות סוכה. אני זוכר כיצד ישב בסוכה וניגן את השיר 'זמר זמר לך' שהיה אז חדש. מאז, בכל פעם שאני שומע את השיר הזה, הוא מזכיר לי את הניגון של טוביה, שנקטע באיבו".

טוביה קושניר נולד ב־1923 לשמעון ואסתר, שהיו מחלוצי ההתיישבות בעמק יזרעאל וממייסדי המושב כפר יחזקאל. כבר כילד רך במושב החל בניסיונותיו הביולוגיים הראשונים, כאשר זרע וגידל בערימת החול שבביתו חיטה ושעורה. הוא נמשך אל רכסי הגלבוע והוודאיות של העמק יותר מאשר אל ספסלי בית הספר, ומשיטוטיו האינסופיים חזר תמיד עם פרפרים, סחלבים ואיריסים. לאחר גמר לימודיו בבית הספר היסודי עבר ללמוד בקיבוץ יגור, וקיבל על עצמו להקים את פינת הטבע בבית הספר, אם כי השם "פינת טבע" עושה לה עוול: הנער טוביה הקים ביגור, למעשה, גינה בוטנית של צמחי הכרמל.

יום אחד התייצב ביגור הבוטנאי ד"ר מיכאל זהרי, שנתקל בטוביה והתרשם עמוקות משפע הידע שנשא עמו העלם הצעיר בתחומי החי והצומח. "הוא אמר לאבא שלי שבית ספר של קיבוץ לא מספיק טוב בשביל טוביה", מספר האח אורי. "אבי הסכים. זהרי לקח אותו לגור אצלו בירושלים, וטוביה החל ללמוד בתיכון בית הכרם".

בראשית שנות הארבעים יצא טוביה לסיורים ברחבי ארץ ישראל, מהחרמון והלבנון, דרך יהודה ושומרון ועד הערבה, בחיפוש אחר מיני צמחים. באחד הסיורים האלה פגש את אביבה, אז רק בת 14, ובהמשך התחתנו. את אהבתו הרבה לשטח שילב ביכולותיו כחוקר, וב־1945 החל ללמוד באוניברסיטה העברית והתגלה כסטודנט מצטיין. "הוא היה חוקר טבע מזן נדיר. אחד בדורו", אומר אורי על אחיו טוביה, שכבר בשנה השלישית ללימודיו פרסם מאמר פורץ דרך על ערצבים בכתב העת היוקרתי Nature.

"אבא לא הפסיק לבכות"

אחד מחבריו לספסל הלימודים של טוביה היה יצחק הלוי, שהיה מפקד צעיר בפלמ"ח. לאחר פרוץ הקרבות עזב הלוי את האוניברסיטה והצטרף לגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה אמון על אבטחת הדרך לירושלים והתמקם בקיבוץ מעלה החמישה (גם הלוי נהרג בשיירת הל"ה). כמה ימים אחר כך התייצב בקיבוץ טוביה, שעד אז מעולם לא אחז בנשק. "את כל שנותיו הוא הקדיש למדע", אומר האח אורי. "אבל באותם ימים, טוביה חשב שיוכל לתרום יותר מכל כלוחם".

על מידת המסירות של טוביה ניתן ללמוד מאחד המכתבים ששלח למשפחתו ממעלה החמישה, רק חמישה ימים לפני מותו: "אם כי אין אני רואה את עצמי משתמש בשפתו של הסופר ס. יזהר — 'גיבור חיל' — יודע אני כי המעשים שעשוי אני לבצע מחר או מחרתיים, יתוארו כמאוד עזים. והמעשה שעושה אני כיום הוא היחיד שעשוי לתת עתה לנער יהודי, קורטוב של סיפוק".

במכתב אחר מתאר טוביה את געגועיו ללימודים ולמחקר: "לעיתים, בשעות הפנאי, פותח אני ספר יפה שביפה בביוכימיה, הפורש את פלאי תהליכי החיים לאור הידיעה האנושית, בכישרון כה גדול, עד שנדמה לך שקצב החיים פועם משורות הספר ומהנוסחאות האפורות, וטובה לי שעה זו משאר השעות".

בהזדמנות אחרת הוא מברר עם אחד מבני משפחתו: "המשקה אתה את ערוגות התלתן, או הספיקו לכך הגשמים? מה אוספים ומה זורעים? כתוב מעט מכל אלה. כה מוזר להעלות על הדעת, כי אי־שם נמשכים בכל זאת החיים הרגילים ועוד חורשים וזרועים כמו בשכבר הימים".

אורי זוכר היטב כיצד השמועה על היעלמותה של מחלקה יהודית בהרים פשטה ברחבי היישוב ביום שישי, ה־16 בינואר 1948. "לאור המכתבים שקיבלנו מטוביה בימים שלפני כן, היה חשש שהוא אחד הנופלים", הוא משחזר. "במהלך כל השבת היינו במתח. ביום ראשון בבוקר מחלק העיתונים הגיע עם האופניים והשליך את העיתון בפתח ביתנו בגבעתיים. אבא שלי, שלא ישן כל הלילה, רץ לאסוף את העיתון, ושם הופיע שמו של טוביה ברשימת הנופלים. אני זוכר את עצמי מתעורר לזעקות איומות, זעקות שכמותן מעולם לא שמעתי. מעולם עד אז לא ראיתי את אבי בוכה".

לא קל להיות אח קטן לבחור כמו טוביה. "אבל אני לא גדלתי בצלו", אומר אורי. "גדלתי לאורו". אורי אכן הלך בעקבות אחיו, התמחה בגנטיקה של צמחים וזכה בפרסים מדעיים. היום, כאמור, הוא משמש גם כיו"ר עמותת הל"ה ועוסק בהנצחת הנופלים. "הם היו בוני הארץ הזו, חשוב שלא ישָכחו", הוא אומר.

לפני שאנו נפרדים הוא מספר לי שלפני מותו, שתל טוביה בחצר בית המשפחה בגבעתיים ערוגה של צבעונים. במשך תקופה ארוכה, בכל שנה בסמוך ליום נפילתו, הם היו פורחים במלוא תפארתם. "כמו נרות זיכרון", אומר אורי.

אהבה ואידיאלים

לוחם אחר מקרב הל"ה היה יוסף קופלר, שכולם קראו לו יוּפ. הוא נולד ב־1922 בפולין למשפחה דתית ולמד בישיבה. ב־1938 עלה ארצה עם עליית הנוער ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בהמשך היה מראשוני גרעין ההתיישבות הדתי "אמונים" ונבחר למזכיר הקבוצה, שעתידה להקים את קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן. במקביל היה פעיל ב"הגנה" והשתתף בכמה מבצעים חשאיים.

מי שיכולה לספר היום על יופ יותר מכל היא אלמנתו, פרופ' מרים בן־פרץ. אני פוגש אותה בחדר העבודה שלה, שעל קירותיו תלויות תעודות ההוקרה והפרסים הרבים שקיבלה, בהם גם פרס ישראל לחקר החינוך. מרים עצמה שקועה בקריאה ובלגימת תה — מסתבר שבגיל 92 היא מוסיפה לחקור ולכתוב מאמרים. "עוד יהיו לנו המון שנים לנוח", היא מחייכת.

גם היא עלתה ארצה מפולין והצטרפה ב־1945 לגרעין "אמונים", שם התרשמה מאוד ממזכיר הקבוצה. "הוא היה גבר מאוד נאה ומאוד אידיאליסט", היא מספרת על יופ. כנראה שההתרשמות החיובית הייתה הדדית, שכן בין השניים התפתח סיפור אהבה.

"הוא היה גבר מאוד נאה ומאוד אידיאליסט". מרים בן־פרץ ויוסף (יופ) קופלר בחתונתם

יופ לא היה רק אידיאליסט, שדגל בסוציאליזם וציונות, אלא גם איש מעשה. כמזכיר הקיבוץ ניהל את העלייה לקרקע בעמק בית שאן, בעוד אהובתו המחוננת מרים נשלחה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בחדר העבודה שלה עוד צרורים המכתבים ששלח לשם יופ במהלך 1945, רשומים בדיו כחול על נייר מכתבים חום. הכתב קופץ מהמכתבים בחיות רעננה, כאילו הזמן עצר מלכת.

במכתבים דנים זוג האוהבים בפילוסופיה, בוועדות הקיבוץ הסוערות ובמטלות הרבות של הלימודים בירושלים. גם האידיאליזם וגודל השעה פורצים מהמכתבים הללו: "יודעת את מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ, שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את הכל — וגם את חיי", כותב לה יופ. "חשוב שבשעת הצורך... נוותר על עצמנו מתוך הכרה ומתוך רצון טוב. דווקא בימים אלה ודווקא בנסיבות שהיישוב נמצא בהן כיום נחוץ הדבר כל כך, כי ראשונית חובה זו, עד שכל סטייה מדרך זו תיחשב — בעיני, לפחות — כפשע".

ואולם לצד האידיאלים והרכילויות מהקיבוץ, גם מילות אהבה טמונות במכתבים הללו: "אהובתי, כה הייתי רוצה כבר לראותך, לחבקך ולנשק את כולך! נדמה לי שמאז נפרדנו באחרונה לא עברו עשרה ימים, אלא הרבה, הרבה יותר זמן, והגעגועים אלייך גוברים עליי, והנני מוכרח לעצור את עצמי בכוח שלא אזניח ואעזוב את הכל ואבוא אלייך. כבר אמרתי לך זאת הרבה פעמים, אך שוב עליי לחזור ולומר לך: לא הייתה עוד בחיי תקופת אושר כזאת, כפי שזכיתי בה על ידך!".

בתוך שנה מיום היכרותם נישאו. בחדר העבודה שמורה גם התמונה: זוג צעיר ויפה ביום חופתם. הוא מחבק אותה מאחור והיא אוחזת בידה זר פרחים. שניהם מאושרים עד כלות. שנה אחר כך הצטרף יופ למרים בירושלים, לשם נשלח כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטה. "גרנו במעונות הסטודנטים, שהיו למעשה כמה דירות שהאוניברסיטה שכרה במערב ירושלים, ומדי יום נסענו להר הצופים", מספרת מרים. "בכל חדר בדירה שלנו גר זוג, אפילו במטבח. התנאים היו שיא הפרימיטיביות שאפשר להעלות על הדעת, אבל היינו צעירים, אוהבים ומאושרים".

הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר הציפה אותם באופוריה, שנמהלה במהירות בחששות. "מהרגע הראשון השמחה הייתה מעורבת בדאגה, כי היה ברור שהערבים לא יעברו על זה בשקט, ושהבריטים לא בדיוק יעזרו להגן על היהודים — מה שבאמת קרה", אומרת מרים.

כשפרצה המלחמה החליטו שניהם להישאר בירושלים הנצורה, עזבו את לימודיהם והתגייסו להגנה על העיר. ערב אחד ליוותה מרים את בעלה הטרי לסמינר המורים בבית הכרם, משם היה מיועד לצאת לפעולה נועזת שאת טיבה לא ידעה. "הוא לא אמר לי לאן הם הולכים", מספרת מרים. "הגענו לבית הכרם, והבלאגן חגג. כלי הנשק עוד היו מוחבאים בסליק, וכשסוף סוף הוציאו אותם הם היו מלאים בשמן והיה צורך לנקות אותם. חוץ מזה היו שם כל הבחורים האלה, אבל איש לא דאג שיהיה להם מה לאכול. הייתה שם עוד בחורה אחת שבעלה היה ביניהם, והיא ואני הלכנו וקנינו להם אוכל".

היא נפרדה מיופ בנפנוף יד, כשעלה למשאית. ביומנה כתבה: "המכוניות מתחילות לזוז. החברים העומדים מאחור מנפנפים לשלום. ולפתע מתברר לך שאכן זו היא הפרידה, בזה הרגע הם יוצאים לדרך הרת סכנות. יש רצון לתפוס עוד רגע, לעצור בעד המכוניות לעוד כמה דקות... אך השיירה נוסעת. עוד כמה רגעים, המכוניות עוברות את הסיבוב... והם אינם".

יומיים אחר כך התדפקה בדלתה הבשורה. כשאני שואל אותה איזו הודעה הייתה קשה יותר — על מותו של יופ או על מותה של השיירה כולה – היא עונה בלי היסוס: "ההודעה על מותו של יופ".

"ההודעה על מותו של יופ הייתה קשה לי יותר מהידיעה על מות השיירה כולה". מרים בן־פרץ

היא נותרה בירושלים עוד חצי שנה, עד שהצליחה לצאת ממנה ולחזור לביתה בחיפה. כבר באותו ביקור הכירה את בעלה השני, עו"ד משה בן־פרץ. אני מעז ושואל אותה מדוע היום, אחרי שהקימה משפחה וקריירה מפוארות, היא עדיין טורחת לספר על בחור שהייתה נשואה לו במשך שנתיים בלבד, לפני יותר משבעה עשורים. "זה טוב שאתה שואל, לדעתי זו השאלה בה"א הידיעה", היא עונה. "למה אנחנו מחויבים לזיכרון של הנופלים? מפני שזו הדרך היחידה לגרום לאנשים לחשוב ברצינות כיצד לעצור את המסע הבלתי פוסק של מוות, שנמשך עד היום".

"לאף אחד אין בעלות על הסיפור"

ממיתוס הגבורה, דרך טוהר הנשק ועד האזכור השנוי במחלוקת של קברי לוחמי הל"ה בתעמולת הבחירות של הליכוד 

שיירת הל"ה הייתה בסופו של דבר כישלון מפואר. "משימת המחלקה להבאת תגבורת לגוש עציון לא בוצעה. 35 צעירים עבריים, ממיטב הנוער של תקופתם, קיפחו את חייהם", מודה אורי קושניר, יו"ר עמותת הל"ה שאחיו טוביה היה בין ההרוגים.

למרות זאת, סיפור השיירה הפך לאחד המיש תוסים המכוננים של מלחמת השחרור. הנחישות לסייע לאנשי גוש עציון הנצורים, המאבק העיקש עד אחרון הלוחמים, הרכב השיירה שגילם בתוכו את כל חלקי היישוב העברי וההון האנושי של המתים — כל אלה סייעו לקבע בתודעה הלאומית את הל"ה כגיבורים.

בכל זאת, לאורך השנים צצו כמה טענות הנוגעות לפרשה. אחת מהן הייתה שסיפור רועה הצאן — שאשנשי השיירה כביכול נתקלו בו וחסו על חייו רק כדי שזה יזעיק תגבורת שלבסוף תחסל אותם — היה בדוי.

ואולם לדברי קושניר, כל העדויות מצביעות על כך שהמקרה אכן התרחש. "אני גאה בכך שהערך הזה של טוהר הנשק, על פיו אתה לא פוגע במי שלא מאיים עליך, השתרש במסורת של צה"ל עד ימנו", הוא מוסיף.

טענה נוספת היא שהמחלקה יצאה לדרך ללא מכשיר קשר, שהיה יכול לסייע לה להזעיק עזרה ולמנוע את תוצאות הקרב הקשות. "זה היה מחדל", אומרת מרים בן־פרץ, אלמנתו של יוסף (יופ) קופש לר. "היה אז זלזול מאוד גדול בחיי אנשים. קיבלו החלטות בקלות דעת, בלי לחשוב על התוצאות".

השימוש העלוב ביותר בפרשת הל"ה התרחש במערכת הבחירות האחרונה, כאשר סרטון תעמולה של הליכוד צולם על רקע קברי חללי השיירה בהר הרצל. ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, הודה שמדובר ב"טעות עריכה מצערת".

זה לא מנחם את בן־פרץ: "אלה לא קברים של הליכוד, אז תרדו מזה. הם לא היו ליכודניקים, לא היה אז ליכוד. הם הגיעו מכל מיני רקעים — דתיים וחילוניים, צעירים ומבוגרים, סטודנטים ופועלים, פלמ"חניקים ואנשי חי"ש. זו הייתה קבוצה מאוד מעורבת, אז אל תיקחו עליהם בעלות".