"הנה לכם צירוף שכזה, ממש כאילו נלקח מסיפורי אלף לילה ולילה: לגור במלון, בעיר כבושה וריקה מתושבים" (מתוך יומנה של רותה רוטשילד, מחנכת כיתה ד', מאי 1948)
כנוסעים בזמן הם נכנסו אל המבנה המפואר בצעד נרעד. טיפסו בגרם המדרגות אל הגג, ואז החליקו במורד מעקות העץ אל המרתף. ליטפו בעיניהם את ציורי הקיר, בחנו בסקרנות את החדרים, החליפו מבטים כמוסים. לרגע היו שוב אותם ילדים שהוטלו במפתיע אל העיר הגדולה. רחוק־רחוק משם פצצות איימו עדיין ליפול על קיבוץ גברעם שלהם. כאילו לא חלפו 71 שנה.
במאי 1948, רגע לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, נערכו תושבי הנגב המערבי לקרב חייהם. טנקים מצריים דהרו בשדות השלף, וחטיבה מצרית צרה על קיבוץ יד מרדכי, מבקשת להבקיע את הדרך אל אשדוד ומשם לתל־אביב. בקיבוץ גברעם נערכה תחת ההפגזות ישיבה סוערת: ברוב דחוק של 24 מול 21, הכריעו החברים בעד פינוי האוכלוסייה הלא־לוחמת מהקיבוץ.
זמן לא רב אחר כך התייצבו שלושה זחל"מים ברחבת החנייה המרכזית, ונשאו ממנה את ילדי המשק. לאחר דרך חתחתים הגיעו הילדים למבואות יפו, שזה עתה נכבשה, ושוכנו במבנה תלת־קומתי שהיה פעם מלון מפואר. במשך שבעה חודשים יחיו שם ילדי הקיבוץ, רחוק מהבית, בעוד המלחמה משתוללת סביב. עבור רבים מהם זו תהיה התקופה היפה בחייהם.
הילדים התבגרו והזדקנו מאז, בנו משפחות מפוארות, הפכו לסבים וסבתות. לקראת יום העצמאות החלטנו להחזיר אותם לביקור במקום ששימש להם כבית אי אז במלחמת השחרור. המלון שופץ לאחרונה ונפתח מחדש תחת השם The Drisco Hotel Tel Aviv. מלון בוטיק מרשים, מצוחצח, הממוקם במושבה האמריקנית שבין שוק הפשפשים לנווה צדק ומשקיף אל מגדלי תל־אביב וחוף הים של יפו. עבודת השימור יוצאת הדופן שנעשתה בו הותירה אותו כמעט כפי שהיה אז.
חנה רענן, בת 81, קיבוצניקית שמספרת בשלוות נפש בדיחות עוקצניות, הייתה בת עשר במלחמת השחרור. עכשיו היא מובילה אותי בהתלהבות מהלובי לעבר החדר שבו ישנה ב־1948. "כשנכנסתי למלון בפעם הראשונה כילדה, חשבתי שאני באגדה של הנס כריסיטיאן אנדרסן", היא אומרת, "באנו מקיבוץ שלא היה בו כלום, וזה היה בשבילנו ארמון. לקח לי שבועיים להכיר את כל החדרים ואת כל הפינות הנסתרות כאן. מבחינתנו זה היה לונה פארק".
אנחנו נעמדים על השטיח מקיר לקיר, במסדרון מחוץ לחדרה, שמאוכלס היום על ידי משפחת תיירים. "היו פה מיטות ישנות, אבל בשבילי הן היו כמו מיטה של נסיכה, כי בקיבוץ ישנתי על מזרן מעשב ים. אפילו הייתה לנו מרפסת, מי היה מאמין". אחר כך היא מנמיכה את קולה ומוסיפה: "הלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי לגור שוב בחדר הזה".
כמה שעות קודם לכן הם התאספו בקיבוץ גברעם, קבוצה של כ־20 גברים ונשים בגילאי ה־70 וה־80. עבור רבים מהם, שעזבו את הקיבוץ במרוצת השנים, זו פגישת מחזור מרגשת. כשהם מביטים זה בזה הם לא רואים אנשים מבוגרים, אלא את פני הילדים שהיו פעם: נורית היפה, צביקה השובב, חנה המצחיקה, יאיר הבלונדיני.
הם לוגמים מהקפה שמוגש במועדון הקיבוץ ונזכרים יחד בפרדס הגויאבות, בברוש הגדול, מתווכחים היכן בדיוק ניצבה הסככה. כששואלים אותם מה שלומם הם עונים, "עדיין עומדים על הרגליים", ואז מונים את מספר הנכדים. מחוץ למועדון, במשעולי הקיבוץ, מפטרלים ילדי הגן של היום עם הגננת. מי היה מאמין שגם ותיקי גברעם היו פעם כאלה, ושבמלחמת השחרור היו חלקם רק תינוקות.
מתחת לאדמה
מבצע "תינוק" החל ב־17 במאי 1948. מטרתו הייתה לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת מהיישובים העבריים שבחזית הדרום, אל מול פני המתקפה המצרית המתקרבת. תחילה פונו ילדי ניצנים, אחר כך ילדי נגבה, ואז ילדי יד מרדכי. קיבוץ גברעם, שהוקם ב־1942, המתין בסבלנות.
רפי דגני, בן 81 ועדיין חבר גברעם, הגיע לקיבוץ בגיל חמש וחצי, בן להורים שעלו מהולנד. את אירועי מאי 1948 הוא זוכר היטב. "עם פרוץ המלחמה הטילו עלינו, הילדים, איסורים", הוא מספר, "לא יכולנו עוד להסתובב חופשי ברחבי הקיבוץ. שמענו פיצוצים ויריות. כשהחל הקרב על יד מרדכי הכניסו אותנו למקלטים. אלו היו מקלטים פשוטים מאוד, שהיום לא היינו סומכים עליהם, אבל זה מה שהיה. אני זוכר איך ישבנו שלושה ימים מתחת לאדמה".
בלילה שבין ה־20 ל־21 במאי, בעוד אנשי יד מרדכי בולמים בגופם את הצבא המצרי המסתער, התייצבו שלושה משורייני "פרפר" בפתח גברעם. אלה תוכננו לשאת כעשרה לוחמים כל אחד, אלא שכעת נאלצו להידחס לתוכם 85 ילדים, 35 נשים וחמישה מבוגרים. בשל תנאי הדוחק התבקשו המפונים ללבוש על גופם את הבגדים שלקחו עימם, ולהותיר את המזוודות מאחור. בקיבוץ נותרו רק הגברים אוחזי הנשק וכמה נשים תומכות לחימה. "העלו אותנו ברחבת החנייה, נפרדנו בקושי מההורים, ונסענו", משחזר רפי דגני.
על פי תוכנית הפינוי, היו אמורים הנוסעים להגיע לקיבוץ גבעת ברנר, מרחק של כ־50 קילומטרים משם. אלא שבלילה, תוך כדי המלחמה, הדרך ארכה שבע שעות ארוכות ומייסרות והייתה רצופת הפתעות.
יאיר מיש הוא ידען וזכרן מופלג של פרטים. ב־1954 עזב את גברעם והיום הוא חבר בעמותה, שמפעילה את "מוזיאון הטרקטור" בעין ורד, העוסק בתולדות המיכון החקלאי בארץ ישראל. כמה מטרקטורי גברעם הישנים שופצו על ידו והיום הם עומדים במוזיאון יחד עם כלים נוסטלגיים נוספים. "יש לנו אפילו פורד קנדה אורגינלי", הוא מדגיש.
יאיר, שנוהג על טרקטור מגיל שש, זוכר כמובן את הנסיעה במשוריינים מגברעם לגבעת ברנר. "כשהגענו לגשר מול קיבוץ עין צורים, התעכבנו", הוא מספר. "אנשי באר טוביה מיקשו את הגשר כי פחדו מפלישת הצבא המצרי לכיוון צפון. כשהשיירה שלנו הגיעה, הם רצו לפוצץ אותו כי חשבו שאנחנו מצרים. רק ברגע האחרון מישהו הבין שמדובר במשוריינים של הפלמ"ח. לקח להם שעה לאפשר לנו לעבור".
בהמשך, טעה המשוריין המוביל בניווט והתקרב אל הכפר אלמע'אר, על רכס הכורכר שליד תל נוף (היום אנדרטת הצנחנים). "השיירה אמורה הייתה לפנות ימינה, אבל הוא המשיך ישר ועבר ממש מתחת לכוונות הרובים של הכפר", מספר יאיר, ששהה אז באותו משוריין כשהוא בן חמש. "פגיעות הקליעים נשמעו כמו ברד חזק שיורד על האוטו. עשרות כדורים פגעו בנו, אבל הנהג הצליח לברוח ברוורס".
יגאל ינאי, לימים טייס קרב ואלוף הפלות, זוכר גם הוא את הכדורים מתעופפים באוויר מעל משוריין ה"פרפר". "אני זוכרת שישבנו במשוריינים ומעלינו הייתה אש. נורא שמחנו, זה היה יפה", מספרת נורית טל בת ה־76, אז נורית כץ בת החמש וחצי. "היינו קטנים מדי בשביל להבין".
רק לפנות בוקר הגיעו לגבעת ברנר וקרסו על מיטות בית הילדים. אלא שמיד, בהמשך היום, הועברו לראשון־לציון, שם הוסיפו הצרות לרדוף אותם. "ישנו בקולנוע שליד התחנה המרכזית", משחזר יאיר. "בהפצצה המצרית של ה־3 ביוני 1948 הסתתרנו בחפירות שהיו בתוך גן הנדיב. אני זוכר שברחתי החוצה כדי לראות את ההפצצה, והגננת אסתר רצה אחריי".
"שכבנו וראינו את הפצצות נופלות, ובשבילנו זה לא היה איזו טראומה כי אז לא באמת הבנו", מספר גם יונתן קפ, אז בן שמונה והיום בן 79. "הכל היה עבורנו הרפתקה. לפני זה שיחקנו במשחקי מלחמה. אז אותו אירוע היה חלק מהחוויה שלנו, כמו באותו משחק ילדים".
לאורך השנים העדיפו לנצור את החוויות כטובות. את הכדורים הנותבים דימו לגחליליות, את פגיעות הקליעים במשוריין לברד. היחיד שמוכן לספר על בדל טראומה הוא רפי דגני, לימין לוחם ותיק של חטיבת הצנחנים. "עד היום אני סוחב אותה איתי", הוא מודה, "חוויה של פאניקה, של פחד מפני מלחמות. אבל התגברנו על זה, מאז עברתי הרבה, בכל זאת אני גר פה והשתתפתי בשתיים־שלוש מלחמות".
תעלולים בעיר נטושה
אחרי ההפצצה בראשון־לציון קיבלו מפוני גברעם בשורות מעניינות. אצל ענת שומר שמור עד היום היומן שכתבה אמה, רותה רוטשילד, מחנכת כיתה ד', שנפטרה לפני כשנתיים. וכך נכתב ביומן: "מתקבלת הודעה כי עלינו לעבור ליפו. אנחנו מופתעים – לאן??? מה טיבו של המקום לא נדע. המכוניות שמביאות אותנו ליפו נעצרות על יד מלון. כן כן! ממש מלון, שנקרא 'מלון ירושלים' והוא במושבה הגרמנית של יפו. המקום מרווח, שלוש קומות, חדרים רבים, מרתף ענק. מי גר פה ולמה הוא ריק מיושביו?"
מלון ירושלים נרכש בידי הטמפלרים ב־1870. הוא קיבל את שמו כיוון ששימש אכסניית מעבר לעולי רגל, שהגיעו לנמל יפו והמשיכו משם בכרכרות לירושלים. היה זה מבנה עם מטבח וחדר אוכל גדולים, ומרתף בירה מרווח, שעד היום נותרו בו ציורי קיר של איכרים גרמנים סמוקי לחיים, עדות לייעודו המקורי כמסבאה.
בימי המנדט שימש המבנה את הבולשת הבריטית, ועם סיום המנדט פונה בחופזה. על אף ההריסות מסביב, בשל הקרבות, המלון הפך לבית הילדים החדש של גברעם. הילדים שוכנו בו יחד עם המורות והגננות, בעוד האמהות והקשישים מאכלסים מבנה אחר.
עבור ילדי גברעם המאובקים, שרובם מעולם לא עזבו את גבולות הקיבוץ, המלון שנגלה בפניהם היה גן עדן של אפשרויות. רפי דגני זוכר את נדנדת החבלים שהייתה תלויה מהעץ במרפסת האחורית, שמואל ברנהיימר זוכר את המעקות החלקים שעליהם התגלש מהקומה השלישית. מעקות העץ הללו נותרו במקומם עד היום, הנדנדה נעלמה. "זו אחת התקופות הטובות שהיו לי בחיים", אומר יאיר מיש.
לא רק המלון היה מגרש המשחקים שלהם, אלא יפו כולה. העיר הערבית נכבשה זמן קצר קודם לכן, ורחובותיה כמעט והתרוקנו מאדם. על יד המלון עמד מחסום שממערב לו השתרע שטח צבאי סגור. השוטרים הצבאיים נתנו לילדים לעבור את המחסום ללא בעיה, ולשוטט בין החנויות הנטושות. מי שהוביל אותם קדימה ברגעים אלה היה יהודה טל, היום בן 81, אז בקושי בן עשר. יהודה הוא מסוג הדמויות שאגדות קיבוציות נבנות סביבן. הוא מצית סיגריה ומגלגל בנחת מעשיות על מעללים פרועים שחולל אי שם בסוף שנות ה־40. "הרופא שלי אומר שהסרטן כבר ניצח", הוא מסביר ויונק באגביות מהסיגריה, ידו הפנויה מונחת ברישול על מקל ההליכה שלו. "אז אני עושה מה שבא לי".
אמו של יהודה עלתה מגרמניה וילדה אותו בגברעם, את זהות אביו עד היום הוא לא יודע. "הייתי בן לאם חד־הורית, מה שנקרא", הוא אומר. "הילדים הציקו לי קצת, אבל שמתי עליהם קצוץ. החבר'ה יכולים להעיד שהייתי הפרחח הכי גדול בקיבוץ".
"פאר התקופה", כך הוא מכנה את הימים שבילה במלון ביפו. "היינו הולכים את כל דרך יפו ומפלחים מהחנויות הנטושות כל מיני שטויות – כאפיות, עבאיות, סמרטוטים".
ובזמן שיהודה מספר, יתר ה"ילדים" מתקבצים סביבו, מטים אוזן. יהודה ממשיך: "על יד המלון הייתה שלישיית עיוורים יהודים, מקבצי נדבות. אנחנו החלטנו שהם מרמים, שהם לא עיוורים. יום אחד חפרנו תעלה, מילאנו אותה מים, כיסינו את התעלה בדשא כדי שלא יראו אותה, ושלחנו איזה ילד שיוביל אותם לשם".
"שלחתם אותי!" צועק יואב לוי, רעמת שיער לבנה אדירה מקשטת את ראשו. "עד היום אני מצטער שעשיתי את זה".
יואב לוי היה גם זה שאולץ לשבת בתוך המכונית, שאנשי המשטרה הצבאית החרימו, זו שיהודה חשב שיהיה נחמד לקחת. "הושבנו את יואב על יד ההגה, הכנסנו לניוטרל ודירדרנו את המכונית", מספר יהודה ופולט את עשן הסיגריה. "יואב לא ידע איפה הברקס, אז הוא נעצר בחלון ראווה של אחת החנויות.
"על יד המלון היה מגרש טניס של הבריטים", יהודה ממשיך, "יום אחד שיחקנו שם הקפות והכדור נפל לתוך המרתף של הבניין שעמד על יד המגרש. רציתי להביא את הכדור אז ניפצתי את אחד החלונות וזחלתי פנימה למרתף". בפנים, גילה יהודה הקטן אוצר. "שק של כדורי טניס", הוא מכריז בגאווה.
ענת, בתה של המורה רותה רוטשילד, מכירה היטב את אותו סיפור על כדורי הטניס. "אחרי שהילדים מצאו את הכדורים, התחרות שהם הכי אהבו הייתה לגלגל אותם במדרגות של המלון ולראות של מי מגיע ראשון", היא מספרת. "היו לאמא הרבה חוויות. היא הייתה אז רק בת 22, ההבדל בינה לילדים לא היה כזה גדול, אבל היא הייתה המבוגר האחראי. באחת ההפוגות אבא שלי הגיע ליפו, והם הלכו לעשות תמונה לקראת החתונה שלהם אז".
רשימת מעללי הילדים בלתי נגמרת. נורית משחזרת איך זרקו פצצות מים מהגג, יונתן זוכר איך לקחו צעצועים מחנויות, ויש כמובן את הסיפור על היום שבו הילדים התרכזו במרפסת העץ שבירכתי המלון, שם נהגו לייבש את הכביסה, ואז משום מה הוחלט להצית אש בערימת הבגדים. מרפסת העץ המהודרת נעלמה לבלי שוב, כמו גם חלקים נוספים מהמלון. שמו של הילד מארגן המדורה שמור היטב במערכת.
זו הייתה עבורם חוויה מעצבת, מהסוג שכל נכד שלהם מכיר בעל פה. במשך שבעה חודשים חיו בבועה, בעוד סופת המלחמה סוערת סביבם, וצבאות ערב עטים על גדרות המדינה הצעירה.
לא רק מעשי קונדס היו שם. שמואל מספר איך יום אחד טיפס לגג המלון וצפה משם בספינה בוערת מול החוף. מאוחר יותר יגלה ששם האונייה "אלטלנה". הם ביקרו גם בתחנת מכבי אש, בביתו של חיים נחמן ביאליק, בנמל תל־אביב, פעם אפילו התאפשר להם להיכנס אל אחורי הקלעים של אחד התיאטראות ולראות את השחקנים מקרוב.
עם התארכות השהות במלון נוצרה שגרה. כמה חדרים הוסבו לכיתות לימוד. חדר אחר, בקצה המסדרון, הפך לחדר התייחדות: מעת לעת היה מגיע אחד מגברי הקיבוץ לחופשה קצרה בתל־אביב כדי לפגוש את המשפחה. אז הוא היה נכנס עם אשתו לחדר שבקצה המסדרון, והדלת מאחוריהם הייתה ננעלת. בחדר הזה חנה רענן הצעירה נתקלה לראשונה בחייה בקונדום, שהותיר אחריו אחד הזוגות.
במכתב שצרור בארכיון גברעם כותבת אותה חנה לאלו שנותרו מאחור בקיבוץ: "יש שעות שאנחנו יושבים ומשוחחים קצת בענייני המשק בגברעם. בהכל מתחזקים הגעגועים יותר".
"פה, מעבר למסדרון, היה חדר אמבטיה משותף", היא מגלה לי, בעודנו עומדים במסדרון, "עד אז, בחיים שלי לא ראיתי אמבטיה".
את הקשיים, כאמור, הם פחות זכרו. "אמא שלי אמרה לי אחר כך, שבמלון לא היה לנו מה לאכול", אומרת חנה. "אבל אני לא הרגשתי. ילד, מה הוא צריך? חתיכת לחם עם ריבה ואתה שבע. העולם היה כזה שאת הדאגות הרחיקו מאיתנו". ובכל זאת, היא מספרת שבלילות הייתה בורחת מהחדר שלה והולכת לישון עם הגננת. "נורא פחדתי, אני לא זוכרת ממה".
"הידד, הביתה"
הפחד משתקף גם בציורי ילדי גברעם מאותם ימים. בציורים, שהשתמרו 71 שנים, מככבים המשלטים המקיפים את הקיבוץ, המטוסים המצריים, הטנקים. על אחד הציורים צוין בכתב יד: "הידד, הביתה לגברעם!" ומתחת לכיתוב כביש שחור־רחב ובו אוטובוס המוביל את הילדים חזרה לקיבוץ המוקף גדרות תיל, ובמרכזו דגל ישראל. המלחמה נגמרה.
"כשחזרנו לקיבוץ מצאנו הריסות", מספר יאיר מיש. "בית הילדים היה הרוס לגמרי, פצצה פגעה בו. כל הקיבוץ היה חפור, תעלות, בונקרים. זה היה מוצב צבאי". שני פלמ"חניקים שנפלו בזמן הקרבות באזור – אמנון חביב וישעיהו פוליקמן – נקברו באופן זמני בכניסה לקיבוץ, עדות אילמת למחיר הקרבות. את הקברים החליפה אחר כך אנדרטה הניצבת בחורשה בכניסה לגברעם, לצד משוריינים מחלידים מאותם ימים.
71 שנה לאחר אותו פינוי מטלטל מגברעם, גם היום ילדי הקיבוץ חיים בצל סכנת הפגזות, רק מעזה; גם הם אולי יפונו מפה באחד מסבבי הלחימה. "לא השתנה שום דבר", אומר יאיר מיש, בזמן שאנחנו צועדים בשבילי הקיבוץ וחולפים על פני ילדי הגן הקטנים שיצאו לטיול. "יש לי שתי נכדות בצבא כרגע, ואני מקווה שהילדים שלהן כבר לא יצטרכו להילחם. הלוואי. אבל אני די פסימי".
רפי דגני, הצנחן לשעבר שהשתתף לדבריו ב"שתיים־שלוש מלחמות", מספר על בנו שמתגורר במושב דקל שבמועצה האזורית אשכול. "הנכדים שלי מבלים די הרבה בממ"ד", הוא אומר, "זה לא נעים שמאז ועד היום אין פתרון מסודר לסכסוך הזה. זה כואב".
חנה רענן, שמתגוררת היום בקיבוץ בארי הסמוך לרצועה, חברה ב"נשים עושות שלום". מדי שבוע היא נוסעת למחסום ארז כדי ללוות חולי סרטן פלסטינים לבתי חולים בישראל. "זה מה שאני יכולה לעשות כדי לפתור את המצב", היא אומרת ופורסת ידיים לצדדים.
"היו לנו שנים נפלאות בנגב", היא ממשיכה, "נכון, השנים האחרונות קשות יותר אבל אני לא עזבתי מעולם, נשארתי לגור בלב עוטף עזה. זה מראה עד כמה אנחנו קשורים למקום הזה, עד כמה אנחנו אוהבים אותו". •
