בתכלס, כל סיפור השמלות היה רעיון של דדו.
אחרי שהרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו") אישר את ההצעה למבצע של אהוד ברק לחיסול מנהיגי אש"ף בתוככי ביירות, החלו לוחמי סיירת מטכ"ל להתאמן בחוף תל־אביב, ובלחימה בשלדי רבי־הקומות שהלכו ונבנו שם לצורך הקמת שכונה חדשה, רמת אביב שמה. החוף היה אמור לדמות את אזור הנחיתה בלבנון; רבי־הקומות את בנייני הפאר שהמטרות לחיסול התגוררו בהם. דדו חשש שקבוצת גברים שתסתובב באישון לילה בלב בירת לבנון עלולה לעורר חשד, והציע כי חלק מהלוחמים יתחפשו לנשים. "כך גם תוכלו להחביא יותר כלי נשק", אמר אלעזר בחיוך והתכוון לחזיות הגדולות שברק וכמה מאנשיו ילבשו במשימה.
הכוח של סיירת מטכ"ל צויד בגז מדמיע כדי להמם שכנים שאולי ינסו להתערב בפעולה. באחד מהתִרגולים ירדו אנשי הסיירת במדרגות רב־הקומות, כשקצין צנחנים וחי"ר ראשי, עמנואל ("מנו") שקד, עשה את דרכו למעלה. ספק בשל טעות ספק מתוך שובבות, אחד מהחיילים התיז כמות נדיבה מהגז המדמיע, וטען לאחר מכן כי חשב שזה חלק מ"היתקלות עם שכן". שקד יצא מהבניין לשאוף אוויר אל מול עיניו התוהות של דדו, שלא הבין מה קרה שהקצין הקשוח בוכה בכי תמרורים. "בארבע בבוקר, באתי הביתה, הייתי אז נשוי", נזכר שקד לימים. "אז אשתי שואלת אותי: 'מנו, אם אתה כבר בוגד איתי עם מישהי, למה היא מסריחה כל כך?'"
זה היה רגע אחד מחויך מתוך הרבה רגעים דרמטיים בהכנות למה שיהפוך כנראה לאחד ממבצעי החיסול הגדולים בהיסטוריה – אביב נעורים. ברבות השנים, הרבה מאוד נאמר ונכתב על המבצע; חלק מהסיפורים אכן אירעו, אחרים הם סוג של אגדה צבאית שהלכה וצמחה עם השנים. כמה מהסיפורים היותר קשים, לא סופרו עד כה. במשך כל הזמן הזה – 46 שנה – גם תיק המוסד שתיעד את ההכנות המפורטות נותר סגור, ורק מעטים ראו מקרוב איך נעשתה ההיסטוריה.
עד השבוע.
"החלטנו לדפוק אותם"
הזרעים לאביב נעורים נִטעו בסדרת חטיפות מטוסי נוסעים שהחלה ברעש תקשורתי גדול ב־1968. הפלסטינים הבינו כי נפתחה בפניהם טקטיקה חדשה ששמה אותם בבת אחת על מפת התודעה העולמית. ישראל חיפשה תשובה הולמת, והתסכול בתוך המוסד היה גדול. "אני לא מבין מדוע אנחנו יושבים כאן בשקט, כשכל יום מתכננים החבלנים איך להרוג עוד יהודים", אמר אברהם בן פורת, "רומי" ככינויו במוסד, קצין המודיעין של קיסריה (אגף המבצעים במוסד) באחד מהדיונים באגף. "אנחנו יודעים איפה הם נמצאים, הסניפים שלהם בגרמניה וצרפת ואיטליה וקפריסין גלויים. הם בכלל לא מנסים להסתתר. בואו נפוצץ משרד שלהם על כל חטיפת מטוס ו'תשקוט הארץ 40 שנה'".
הפתרון של מייק הררי, המפקד האגדי של קיסריה, היה להקים צוות מיוחד באגף, שיתמקד ב"לפעול תחת כיסוי ולערוך זיהוי, מעקב ופגיעה ביעדי אדם ופעולות חבלה". היחידה תכונה "כידון".
הגרעין המייסד של כידון החל ללבוש צורה כבר באמצע 1969, אבל הררי לא יכול היה להשתמש בלוחמים. הסיבה: התנגדותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, שהקפידה לכבד את ריבונותן של מדינות המערב. הררי, שהיה משוכנע שבסופו של דבר מאיר תשנה את דעתה, הורה בשקט לכידון להמשיך באימונים. "בסוף לא תהיה ברירה ונצטרך להרוג אותם באירופה", אמר הררי לזמיר, ראש המוסד. זמיר הסכים כי האימונים יימשכו, אבל "היינו נאמנים למדיניותה של ראש הממשלה".
טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 שינה הכל. זמיר, שטס למינכן, שב משם מתוסכל וכועס. בשני תדריכים שעתידים להשפיע דרמטית על מדיניות ישראל במלחמתה בטרור, הוא תיאר ברגש עז את התוהו ובוהו, חוסר המקצועיות והאדישות שכוחות הביטחון של גרמניה הפגינו. "אין שיעור לחרפת הגרמנים", הוא אמר בפני הקבינט המזועזע של מאיר. הזעם בקרב מקבלי ההחלטות גאה. "צריך לא רק להתגונן אלא גם להתקיף", נאמר באחד מדיוני ועדת החוץ והביטחון. "יש לחפש את אנשי הטרור ולהרוג אותם. צריך להפוך אותם מרודפים לנרדפים". מנחם בגין הציע להפציץ את לוב.
הפעם מאיר נענתה. ב־11 בספטמבר הסמיכה הממשלה את ראש הממשלה להורות על פגיעה ביעדים גם במדינות ידידותיות, מבלי להודיע קודם לכן לרשויות המקומיות. מאיר רמזה על כך בנאום בכנסת למחרת, כשאמרה: "תָגמוּל או לא תגמול - כל מקום ששם מתרקמת מזימה, ששם מכינים אנשים לרצוח יהודים, ישראלים, יהודים בכל מקום, ישראלים בכל מקום - שם מחויבים אנו לפגוע בהם".
בסופו של דבר התברר שהררי צדק: מאיר שינתה את דעתה וכידון הועמדה בכוננות מיידית. למרות שורת מבצעי התנקשות מוצלחים באירופה, לאנשי קיסריה היה ברור כי החיסולים הללו לא באמת פגעו בראשי הארגונים הפלסטינים, שמצאו מקלט נוח ומפנק בביירות. מאידך, השגת המודיעין על המתרחש בבירה הלבנונית, שלא לדבר על שיגור מבצע התנקשות, היו בעייתיים ביותר.
גם בצה"ל החלו לראות חשיבות בפגיעה בהנהגת המחבלים. "אחרי הפיגוע במינכן התחלנו לחשוב מה אנחנו עושים כדי להכות אותם בצורה כזאת, שבמקום שאנחנו נהיה במצב נורא, הם יהיו במצב נורא", שיחזר שקד. "אמרנו: מעכשיו לא מחפשים אותם רק ליד הגבול, אלא איפה שיש מחבלים, גם מאתיים קילומטר מאיתנו - דופקים אותם. דבר שני, לא מחפשים רק את המחבלים הפשוטים, אלא את אלו שנותנים להם את הפקודות, מחפשים את הבוסים".
"טייק איט איזי"
בתחילת 1973 פיקד שקד על מבצע "ברדס", במהלכו פשטו כוחות ים ויבשה על שני מחנות פלסטיניים צפונית לטריפולי בלבנון. לאנשי אש"ף היו 45 הרוגים וכשישים פצועים. לכוח הישראלי היו פצועים בלבד. המבצע חיזק את ההכרה שמבצעי פשיטה בעומק שטח האויב הם לא עניין הוליוודי בלבד.
בפגישה עם גולדה מאיר אחרי המבצע דיבר שקד בלשונו המשוחררת במידת הערכה מסוימת על כושר הלחימה של הפלסטינים. שקד סיפר כי מאיר היסתה אותו ודרשה כי יכנה אותם "ערבים", והוסיפה, "אין כזה דבר עם פלסטיני, ואם תמשיך כך אדאג שיעיפו אותך מהצבא". שקד, שהיה אדם עם פיוז קצר, רצה להשיב, אבל הרמטכ"ל אלעזר, לחש לו בשקט: "מנו, טייק איט איזי".
כך או כך, ההכרה שיש לאסוף מודיעין ולהתכונן למבצע חיסול בלב ביירות כבר קנתה אחיזה. אבל איך משיגים מידע על הסלון וחדר השינה של רב־מחבלים כזה או אחר (ועוד אחד שבכלל שייך ל"עם שלא קיים"), בלב בירה ערבית עוינת?
הפתרון הגיע באוקטובר 1972. בבסיס חשאי של אמ"ן מפוענחת הודעה: "מבקש פגישה דחופה".
המדובר היה באחד מהסוכנים החשובים שישראל הפעילה במזרח התיכון, ושירת אותה בנאמנות במשך עשורים רבים. הוא איננו בין החיים עוד, אבל באמצע העשור הקודם פגשתי אותו. הוא היה אדם הדור פנים ומרשים, שלדבריו סייע לישראל בהתנדבות ומתוך אידיאולוגיה. במשך השנים העביר למודיעין מידע רב. כשהסוכן הזה מבקש פגישה, משהו גדול עומד לקרות.
גם הפעם הסוכן לא איכזב. הוא סיפק את כתובת בתיהם של ארבעה אנשי אש"ף בכירים בביירות: יוּסף יוסוף אל־נג'אר, ראש מנגנון המודיעין של אש"ף, שעל פי המידע שבידי המוסד, היה מעורב בתכנון ובתהליכי האישור של מבצע מינכן; כמאל עדואן, האחראי על המבצעים החשאיים של פת"ח בתוך ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה; כמאל נאצר, דובר אש"ף; וחליל אל ואזיר (אבו ג'יהאד), סגנו של ערפאת. שלושת הראשונים התגוררו זה ליד זה בשני בניינים רבי־קומות ברחוב ורדאן, פינת חאלד איבן אל־ואליד בביירות. מכמה ידיעות עלה כי לעיתים קרובות מבלה אבו־איאד (סאלח חאלף), מפקד "ספטמבר השחור", את זמנו באחת מהדירות הללו, וייתכן ופשיטה עליהן תפגע גם בו. הכתובת של אבו ג'יהאד, הבכיר הרביעי, הייתה במקום מרוחק, בפאתי ביירות.
המידע הועבר לפורת, קצין המודיעין של קיסריה, והוא כינס שורת פגישות במפקדת האגף, בקומה ה־11 ברחוב קפלן 2 בתל־אביב (המשרדים שבהם שוכנת כיום הצנזורה הצבאית). בנוסף על הכתובות, נאספה כמות גדולה של מודיעין באיכות גבוהה על מטרות נוספות של אש"ף בלבנון - בתי מלאכה לייצור נשק, עמדות פיקוד, משרדים. על פי המידע, זכו משרדי הפת"ח להגנה טובה למדי, יום ולילה, והבכירים נמצאים בהם בשעות לא קבועות. כל זה, כך סיכמו משתתפי הישיבה, יוצר קושי מבצעי: קשה לוודא הימצאות של היעדים באותו מקום באותו זמן; והמשרדים שזוהו אינם מבודדים, אלא חלק מבניינים שבהם עובדים גם אזרחים רבים וחפים מפשע. לכולם היה ברור שמבצע כזה עושים פעם אחת; אחריו יוחמרו מאוד אמצעי האבטחה.
הררי אמר כי הוא מאמין "שיש פה מבצע (חיסול)", אך עדיין היו פערים גדולים במידע מכדי לצאת לדרך. "החוק אצלי היה שאם אין מודיעין אין מבצע. נקודה", שיחזר הררי.
על מנת למלא את פערי המידע, החליטו בקיסריה לשגר לביירות לוחמת. יעל, יהודייה־קנדית שגויסה למוסד ועמדה במסלול האימונים המפרך של קיסריה, הייתה האישה הנכונה בזמן הנכון. סיפורה נחשף במוסף זה בכתבתה של אמירה לם, לקראת הוצאת ספרה של אפרת מס על יעל.
יעל קיבלה את שם הצופן "נילסן", ומפעיליה בנו סיפור כיסוי של מי שבאה ללבנון לכתוב סדרת טלוויזיה על חייה של ליידי הסטר סטנהופ, אריסטוקרטית בריטית שקראה תיגר על המגבלות השמרניות של המאה ה־19, והפכה לפעילה פוליטית וחברתית חלוצית. הכיסוי התאים, כי סטנהופ בילתה שנים ארוכות במזרח התיכון. יעל עברה השתלמות קצרה על חיי סופר אצל שבתי טבת, הביוגרף של דוד בן־גוריון וחבר של הררי. אחר כך הצליחה להשיג חוזה לפיתוח תסריט מחברת הפקות בריטית, ויצאה ללבנון.
יעל הגיעה ללבנון ב־14 בינואר, 1973. היא נרשמה במלון בריסטול וכעבור כמה ימים שכרה דירה בגוש בנייני פאר, בדיוק מול שני הבניינים שבהם התגוררו שלוש המטרות העיקריות. היא רכשה במהירות חברים מקומיים, שהסכימו לסייע לה במחקר שלה ל"סדרת הטלוויזיה". סיפור הכיסוי שלה איפשר לה להסתובב בחופשיות, והיא החלה לטייל סביב אזורי הנחיתה האפשריים ובנייני הדירות שבהם התגוררו היעדים, נושאת איתה תיק עם מצלמה בתוכו, שאותה הפעילה בלחיצה על מתג מבחוץ. חלק מצילומיה של יעל מפורסמים כאן לראשונה.
בחצאית ארוכה (שלא למשוך תשומת לב), יעל הסתובבה בלב ביירות, חמושה רק במשקפי שמש ובתיק עם המצלמה. הנה חוף הים אליו יגיעו הלוחמים. קליק. והנה הרחוב שבו יסיעו אותם אנשי המוסד אל היעד. קליק. הנה אותו רחוב אבל מזווית שונה. קליק. וזהו ארון הסעף של חברת הטלפונים הלבנונית, שאולי יצטרכו לפוצץ כדי למנוע הזעקת תגבורת. קליק. וזה רחוב ורדאן. קליק. והנה הבית שבו גרים המחבלים. קליק. וזה הקונסיירז' בכניסה. רגע, אקרא לו להתעניין כאילו בשאלה תמימה ואתעד את פניו. קליק. נעים מאוד. והנה השומר של עדואן, זה שעוד לא יודע כמה מעט זמן נשאר לו לחיות. קליק. קליק.
"כל פרט היה חשוב", היא כתבה ביומנה שבו שיחזרה את המעשה, תוך תיאור מפרך של שגרת היום והלילה בדירות היעדים: מתי נראה אור, מתי כבה האור, מי נראה מהחלונות ובאיזה שעות, פרטים על המכוניות של היעדים והמבקרים שלהם, ועוד. יום אחד עצרו אותה השומרים כששבה מחנות הירקות לשאול אותה למעשיה והיא ענתה את האמת, "אני גרה בשכונה", מצביעה על הדירה שלה. הם הניחו לה.
התיקים שהכין המוסד היו עמוסים במידע רב. המוסד הכין אלבום צילומים אישי על כל אחת מהמטרות, לצד המידע שהגיע מיעל וממקורות נוספים. יעל אספה גם פרטים על אודות תחנת המשטרה (ז'נדרמריה) הקרובה, כמאתיים מטר מהבניינים. בנוסף, היא איתרה שלוש חברות השכרת רכב שיש להם רכבים אמריקאיים גדולים, להם יזדקקו כדי להסיע את כל הלוחמים והציוד. במוסד הבינו שאיסוף המל"מ (מודיעין לפני מבצע) בשלב מתקדם. אבל יש עוד בעיה אחת גדולה: איך, לעזאזל, מחסלים אותם?
"זה לא אנושי"
רעיונות חיסול כאלו ואחרים נפסלו. אי־אפשר לפוצץ את כל הבניינים, מכיוון שמרבית הנפגעים יהיו חפים מפשע, ולכן הוחלט לפוצץ רק בניין אחד, השייך לחזית העממית. גם החדרת מטען מממוקד לדירות עלולה להסתיים במות קרוב משפחה. החיסולים, אם כך, חייבים להתבצע באמצעות ירי מטווח אפס. אבל יעל ושאר אוספי המודיעין לא אומנו בהריגה כזו, ובניית כיסוי ללוחמי כידון, כדי שייכנסו בשלום וייצאו בשלום מלבנון תיארך זמן רב, שבמהלכו כל תמונת המודיעין עלולה להשתנות.
רומי והררי הגיעו למסקנה מצערת מבחינתם, אך בלתי נמנעת: קיסריה לא יכלה לבצע לבדה משימה כזו. רק לצה"ל היו הכוחות והמשאבים הנחוצים לייצר את כוח האש הנדרש, ואת האמצעים להגעה ליעד ולחילוץ הפושטים. זו הייתה הצעה מהפכנית: עד אז, המוסד וצה"ל לא שיתפו פעולה במבצעים שכאלה. לא מדובר פה בענייני אגו: חיסולים חשאיים של המוסד, ישראל יכלה להכחיש. אבל פשיטה "רועשת" של כוחות גדולים, כבר יהיה הרבה יותר קשה להכחיש. הפעם לא הייתה ברירה.
הרעיון הראשון שנֶהגה לפעולה נשמע הזוי: כוח של כמאה חיילים אמור היה לפשוט על שני הבניינים, להוציא את כל הדיירים לרחוב, לערוך מסדר זיהוי שבו יאותרו בכירי הפת"ח - ואז להרוג אותם. הרמטכ"ל דדו, שהבין את הסיכון הרב הכרוך בתוכנית הזאת, זימן את מפקד סיירת מטכ"ל דאז, אהוד ברק, שבדיוק היה בחופשה באילת עם אשתו דאז, נאוה. למחרת, ברק התייצב בלשכת הרמטכ"ל עם אמנון בירן, קצין המודיעין של הסיירת. "דדו מציג לי את המטרה", משחזר ברק. "הוא אומר לי תשמע, לצערנו צה"ל צריך לטפל בעניין. איך היית עושה את זה?"
ברק ריפרף על תיק המידע שהגיע מהמוסד, בחן את מפת ביירות שעליה צוינו היעדים, עילעל בתוכנית המבצע הקיימת - ואז קטל אותה כמו שרק ברק יודע. "המפקד, זה לא טוב", אמר. "כוח כל כך גדול, שייכנס לתוך ביירות וייאלץ לשהות שם זמן ארוך עד לסיום מסדר הזיהוי, ייקלע לחילופי אש. יכולים להיות הרוגים רבים. גם לנו. גם להם. גם אזרחים".
"אז איך אתה היית עושה את זה?" שאל אלעזר.
"אחרי שנהיה בטוחים ששלוש המטרות נמצאות בבית", השיב ברק, "צריכים להיכנס לתוך העיר, עם כוח קטן מאוד, לא יותר מ־15 לוחמים, להגיע לדירות, לפרוץ פנימה, לפגוע בהם, ולסגת, הכל תוך כמה דקות. בתכנון נכון, באמצעים הנכונים ובאימונים המתאימים, נוכל לצאת ולהיכנס עוד לפני שיגיעו כוחות נוספים. עד שהם יבינו מה קרה, נהיה כבר בחוץ. הכי חשוב - לשמר את אלמנט ההפתעה".
אלעזר חייך בסיפוק. "אי־אפשר היה לטעות בקריאת הבעת פניו כשאמרתי לו שאנחנו ניקח את זה על עצמנו", נזכר ברק. "ראו הקלה גדולה. הייתה לו סימפטיה גדולה מאוד אלינו".
התוכנית למבצע שנרקם נכתבה כמה ימים מאוחר יותר: הקומנדו הימי (שייטת 13) ינחית את הפושטים על החוף. שם ימתינו לוחמי קיסריה ברכבים שכורים ויסיעו אז את החיילים ליעדים. הם יפתיעו את מנהיגי פת"ח בדירותיהם, יהרגו אותם, ואחר כך יחמקו בחזרה אל החוף ויימלטו לישראל. באותו זמן, יחידות קומנדו אחרות יתקפו ארבע מטרות שונות ברחבי לבנון. ברק מספר כי לתחושתו, אלעזר לא היה בטוח שהסיירת אכן תצליח לפגוע בבכירים, בראשי המחבלים, ולכן ביקש "לפזר את הסיכון עם יעדים נוספים".
אלא שאז התעוררה התנגדות מכיוון לא צפוי. שניים מהקצינים של ברק, אמיתי נחמני ועמית בן חורין, הודיעו כי סיירת מטכ"ל לא הוקמה כיחידת מתנקשים ושאין להם שום כוונה להפוך למחסלים. ברק ביקש לשכנע אותם, אך הם דרשו לפגוש גורם בכיר ממנו. ברק אירגן עבורם שיחה עם הרמטכ"ל אלעזר. דדו דיבר על חשיבות המלחמה בטרור, על דם יהודי שנשפך, וכי גם עליהם, על סיירת מטכ"ל, מוטלת החובה להגיב, "חזק ואלגנטי". ברק אומר כי ראה בוויכוח "עדות לעוצמת היחידה. לא רק חיילים מקצועיים לעילא, אלא גם אנשים דעתניים, ששואלים שאלות". הלוחמים שוכנעו.
אלא שגם בסיירת הצנחנים, הכוח שיועד לפשוט עם הסיירת ללבנון, נתקל הרמטכ"ל במחאה. סגן מפקד הסיירת, אבידע שור, קיבוצניק דעתן, טען שכמות חומר הנפץ, עימה הוא וחבריו אמורים לפוצץ את בניין החזית העממית גדולה מדי, וכי היא עלולה לפגוע גם בבניין מגורים סמוך. "אני חושב שזה לא אנושי", אמר שור, "צריך לקחת קצת פחות". אלעזר השאיר את ההחלטה בידי מפקדי המבצע ועמדתו של שור התקבלה.
והיה עוד כיס התנגדות: משה דיין, שחשש שהמבצע יסתבך. ראש מחלקת איסוף באמ"ן, אהרון לברן, הגיע לדיין עם תיקי המידע ופירוט כל החומר המודיעיני, תוך הדגשה כי היעד הרביעי (אבו ג'יהאד), שעל אודותיו לא נאספו מספיק פרטים, הוּרד מהרשימה. "יש חשיבות גדולה שנראה לעולם שאנחנו יכולים להגיע לביירות ולדפוק לכל אחד מבני השטן האלה בדלת", אמר לברן. דיין השתכנע.
כשהמכשולים הוסרו, החלו הכוחות להתאמן בחוף תל־אביב. היריבות בין סיירת מטכ"ל לבין השייטת תידלקה תחרותיות, שלא שוככת גם כשאנחנו משוחחים עם הלוחמים היום. "הם ניווטו בים באמצעות האצבע", האשימו אנשי הסיירת את השייטים; "היה להם כושר גופני כמו בתחילת מסלול אצלנו", החזירו אנשי השייטת.
בינתיים, יעל המשיכה באיסוף המודיעין בביירות. היא מצאה אתר נחיתה: החוף הפרטי של מלון "סֶנְדְס", שנבחר משום שהגישה אליו הוגבלה לאורחי המלון ומפני שהוא היה קרוב למגרש החניה של המלון.
בביקורה הבא בישראל, האחרון לפני המשימה, היא הביאה סרטי צילום ומידע רב נוסף. באותה תקופה הוקרן הסרט "חיה ותן למות" מסדרת ג'יימס בונד. הררי לקח את כל הלוחמים שעתידים להשתתף במבצע - שישה גברים ואישה אחת - להקרנה מיוחדת וסגורה של הסרט. אחר כך אמר להם: "מה שראיתם ראיתם, ואל תחשבו לרגע שאתם ג'יימס בונדים".
יעל חזרה לביירות, כשהררי מסתיר ממנה את פרטי המבצע ומועדו. החשש היה שאם תיחשף ותיאלץ לדבר, הכוחות ייקלעו למארב. "המצב חִייב", אמר לי לימים הררי, "מידור מוחלט".
"תוציא את הזרזירים"
לפני שדיווח לרמטכ"ל שהכוח מוכן לצאת לדרך, התעקש שקד, המפקד העליון של המבצע, לפגוש את לוחמי קיסריה שהיו אמורים להשתתף במבצע. שקד, שנפטר בספטמבר האחרון, סיכם את הפגישה באוזניי כ"לא פחות מאסון". הוא ביקש שאנשי קיסריה יתארו את ניסיונם הקרבי, והתפלץ כאשר התברר שרובם מעולם לא החזיקו בידם כלי נשק ושרק חלקם בכלל שירתו בצה"ל. שקד התפוצץ מכעס ואמר לזמיר בזעם: "תוציא את הזרזירים שלך מהחדר". אחד מאנשי קיסריה הרים את היד כמבקש לומר משהו. זמיר והררי נשמו לרווחה: אולי הלוחם הזה ישנה את הרושם? "א.. א... ני גם לא יו.. דע ל... ל.... שחות", גימגם הלוחם בכבדות, לועג לחששות של שקד. "בואו נלך", אמר לוחם אחר והם יצאו מהחדר "בצליעת קוואזימודו".
שקד הודיע להררי שהוא לא מוכן לצאת למבצע עם האנשים הללו. הררי השיב לו בכעס כי "אם היו לי לוחמים מאומנים לקומנדו, לא הייתי צריך כלל את צה"ל". אמנון בירן: "מנו לא הבין שהדבר שלוחמי קיסריה במשימה הכי מתרחקים ממנו הוא אקדח שיפליל אותם".
בסופו של דבר, הרמטכ"ל דדו התערב וקיבל מראש המוסד הבטחה שאנשיו, "הם לוחמים מהמעלה הגבוהה ביותר בתחום שבו הם נדרשים לפעול". המבצע יצא לדרך.
ב־6 באפריל, טסו ששת לוחמי קיסריה לביירות מנמלי תעופה אירופיים שונים, נושאים עימם דרכונים מזויפים. הם נרשמו בנפרד במלון סנדס, שכרו מכוניות אמריקאיות גדולות והחנו אותן במגרש החניה של המלון. בערב למחרת נפגש אחד מהם עם יעל בלובי של מלון אינטרקונטיננטל. בתחילה התנהגו כזרים זה לזה, עד שיעל פנתה ללוחם ושאלה: "לא פגשתי אותך בפריז בלובר?"
"לא, מעולם לא הייתי בלובר", ענה הלוחם את האות המוסכם.
יעל מסרה את המידע העדכני שהיה לה על היעדים. הלוחם ביקש שייפגשו יומיים לאחר מכן, בשבע בערב, אחרי שראתה כי שלושת בכירי אש"ף הגיעו לביתם.
במהלך אחר הצהריים של ה־9 באפריל, התאספו הכוחות השונים המשתתפים במבצע בבסיס חיל הים בחיפה. שקד כתב כמה דברים חשובים לתדריך האחרון ללוחמים לפני היציאה לדרך: "הכוונה - להגיע בשקט מוחלט לזירה וליפול על האויב בהפתעה... להימנע מהיתקלויות בדרך, ולעקוף כדי לא לתת התראה... אני מזכיר: להרוג, לצלם ולהביא מסמכים".
בעל פה הוא הוסיף: "אתם לא יורים והולכים. אתם עוזבים את הדירה רק כשאתם מוודאים שהוא לא קם יותר".
אחר כך שקד הודיע שהוא הולך לישון. לא כי באמת נרדם, "אבל חשבתי שאם אעשה עצמי ישן וכולם יראו, זה ירגיע את המתח", סיפר לי. "יגידו: אם מנו מרשה לעצמו לישון אז הכל באמת בסדר".
"הציפורים בקן"
בארבע אחר הצהריים, כשהסטי"לים הפליגו צפונה, הים היה שקט. כמה קילומטרים מול חוף ביירות, הספינות דוממו מנועים והטילו עוגן. ב־19:00 פגש לוחם קיסריה את יעל במלון פונינציאן. היא אישרה ששלושת הבכירים בבית. הלוחם דיווח לכוח שבַּיָּם כי "הציפורים בקן".
19 סירות גומי נפרקו מתוך שמונת הסטי"לים, כולן עמוסות לוחמים: 21 מסיירת מטכ"ל, 34 מהקומנדו הימי ועשרים מסיירת צנחנים. אבל אלה היו רק החוד. "אביב נעורים" היה אחת מפעולות ההתנקשות הגדולות במאה ה־20, אם לא הגדולה שבהן. עוד כוחות רבים - יבשתיים, אוויריים וימיים - היו בכוננות הזנק, לכל תרחיש שלא יבוא. בסך הכל, על פי ההערכות, כ־3,000 איש לקחו חלק במבצע. רובם, כמובן, לא ידעו מה מתחולל בביירות בזמן אמת.
בהגיעם לחוף נשאו לוחמי שייטת 13 את אנשי הסיירות על הידיים, לבל יתקלקלו תחפושותיהם. במיוחד נזהרו על "הנשים" שבחבורה, שהיו מאופרות בכבדות. במגרש החניה של המלון המתינו אנשי המוסד עם הרכבים. "סע!" פקד ברק, שהיה מחופש לאחת מהנשים והתיישב במושב ליד הנהג לוחם המוסד. אך דבר לא קרה. "אני רואה שהנהג שלנו, האיש מהמוסד, מזיע ורועד בכל גופו. חשבתי שהוא חולה או פצוע ושאלתי אותו מה קרה. בהתחלה לא רצה לענות. אחר כך הודה ש'אף פעם לא הייתי במקום שיורים בו', ושהוא מפחד", משחזר ברק. "אני ומוקי הרגענו אותו, אמרנו לו אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אף אחד לא יירה. אמרנו את זה על אף שידענו שכן צפוי קרב".
"סע!" חזר ברק על ההוראה. הוא הבחין קודם בשני שוטרים חמושים שמפטרלים באזור, אבל החליט שלא לדווח עליהם, מחשש שהמבצע יבוטל. שלוש המכוניות החלו לנסוע על המסלול שהכירו היטב מצילומיה של יעל.
בכניסה לשכונת רמלה אל־ביידה היוקרתית, התברר שהקשר אל החוף לא עובד. בדיעבד היו כאלה שטענו כי ברק פשוט כיבה את המכשיר כי לא רצה שמישהו יורה לו לסגת ברגע האחרון. ברק מכחיש בחיוך: "מה פתאום! הבניינים היו גבוהים מדי עבור המכשירים".
במרחק שני רחובות מהיעד, הקבוצה יצאה והתחילה לצעוד, מחולקת לזוגות. השעה הייתה כבר סביבות 23:00, אבל עדיין היו ברחוב כמה עוברים ושבים. מוקי בצר כרך את זרועו סביב ברק, כזוג בטיול רומנטי. "זה מזכיר לי את רומא", לחש בצר על אוזנו של ברק.
שלושת יעדי החיסול היו מחולקים: בבניין אחד ישן נג'אר; בבנין השני ישנו בשתי דירות נפרדות, שני האחרים, עדואן ונאצר. בכניסה לשני הבניינים נפרדו הזוגות והכוח התפצל - שלוש יחידות לשלוש המטרות ואחת, בפיקודו של ברק ובה גם הרופא שהצטרף, לחיפוי והגנה ברחוב.
הזקיפים שהיו אמורים להיות בכניסה כלל לא היו שם (התברר כי הם נרדמו במכוניותיהם), והלוחמים החלו לטפס במדרגות, סופרים מדרגות וקומות, כדי שחלילה לא יפרצו לדירה הלא־נכונה. כשכל צוות הגיע לדלת, התמקם והניח את מטען החבלה הקטן, נקש המפקד שלוש נקישות על פומית הקשר. כשברק שמע את שלוש הנקישות משלושת הצוותים, הוא אותת לכולם בחזרה חמש נקישות, סימן להתחיל בפעולה. שקד, שפיקד על הפעולה מהסטי"ל, קיבל הודעה שאפשר להוציא גם את שאר התקיפות ברחבי לבנון לפועל.
מטעני החבלה הקטנים פרצו את שלוש הדלתות. דיירת שהתגוררה מול דירתו של נג'אר התעוררה בשל הלמות הצעדים, הציצה בעינית הדלת ונהרגה מהפיצוץ. נג'אר עצמו יצא מחדר השינה, הבין את המתרחש וניסה לסגת אל תוך הבית, כשהוא סוגר אחריו את אחת הדלתות. בצר ריסס את הדלת והרג אותו ואת אשתו. נאצר התחבא מתחת למיטה וירה באקדחו, פוגע באחד מהחיילים ברגל. חיילי הסיירת הפכו את המיטה והרגו אותו בשני צרורות ארוכים.
בדירה השלישית פתר עדואן את ההתלבטות המוסרית של הקצינים שטענו כי הם אינם חוליית חיסול, כשפתח את הדלת עם קלצ'ניקוב דרוך לירי. הוא התבלבל כשראה מולו גבר ו"אישה" והיסס לשנייה. ההיסוס עלה לו בחייו, כשנחמני הרג אותו בצרור מהעוזי המקוצר שהחזיק מתחת לבגדים.
הפיצוצים והדי הירי העירו את אחד הזקיפים שישן ברכבו, והוא יצא אל הרחוב כשאקדחו שלוף. ברק ועמירם לוין, אחד מקציניו הבכירים, ירו בו באקדחים עם משתיקי־קול. קליע אחד פגע במכונית והפעיל את הצופר. שכנים שהתעוררו התקשרו למשטרה. "עוד הוכחה שתמיד יש הפתעה חדשה," אומר בצר. "הבלתי צפוי הוא הדבר הצפוי ביותר".
הלוחמים חיפשו בדירות חומרי מודיעין, בזמן שניידות המשטרה מהתחנה הסמוכה החלו להגיע, רק כדי ליפול למארב שהכינה חוליית הפיקוד של ברק ברחוב. מכוניות הלנד־רובר המשטרתיות התרסקו אחת אחרי השנייה אל תוך טור המכוניות החונות ברחוב. החוליות ירדו למטה, והחיילים נדחקו אל תוך הרכבים, כמעט ומותירים מאחור את יוני נתניהו, שאיחר לצאת.
לוין עמד באמצע הרחוב, הפאה הבלונדינית שלו עדיין על ראשו, "משווה לו מראה של רקדנית בפסטיבל ריו דה־ז'ניירו", שיחזר בצר. "זרועותיו הקצרות והחסונות הניעו את העוזי ימינה ושמאלה, ממטרה למטרה. אהוד, מימיני, עמד גם הוא באמצע הצומת, וירה בלא הרף. הוספתי את חלקי ליריות על הלנד־רובר, וכך חיפיתי על עמירם ואיפשרתי לו לרוץ לעברי. הלנד־רובר התנגש בבניין ונעצר. אבל רכב שני, ג'יפ מלא חיילים, נכנס ביללה לתוך ארגז האש שיצרנו. ריססנו את הג'יפ ביריות וארבעת הנוסעים נפלו מתוכו". בצר זרק עליו רימון, הורג שלושה מהיושבים בו. הנהג נפצע קל. יעל ראתה אותו מחלון דירתה, יושב שעות על המדרכה וממרר בבכי עד שפונה לבית החולים.
בנסיעה המטורפת בחזרה, פיזרו הלוחמים קוצי פלדה קטנים שניקבו את צמיגי הרכבים שדלקו אחריהם. "ברגעים כאלה, של לחץ, של לחימה, יש בי איזה חלק שמתנתק, שמביט על הכל מבחוץ, כאילו לא מעורב", נזכר ברק. "בנסיעה הזאת חזרה לחוף, כשאני קורא במכשיר הקשר לשייטת לבוא לאסוף אותנו, אני זוכר שהבטתי בהשתוממות על הרחובות. אף פעם לא הייתי ברחובות כל כך מפוארים, לא ראיתי בנייני מגורים כל כך מהודרים. זה היה סטנדרט בנייה שלא הכרנו אז בישראל. היה לי חם בגלל הפאה. פתחתי את החלון ורוח נעימה ליטפה את הפנים".
הכוח עבר על פני תחנת דלק. עובד במדים רץ לתוך הרחוב ונופף למכונית המאיצה שלנו כדי שתאט. "תירה בו, מוקי", אמר אהוד, בשקט. "זה מתדלק, לא שוטר", השיב לו בצר, נצר אש. ספק גדול אם המתדלק ידע עד כמה היה קרוב באותו לילה לסוף חייו.
איפה המוסדניק?
לכוח השני, סיירת הצנחנים בפיקודו של אמנון ליפקין־שחק, היה פחות מזל. הלוחמים נשלחו לשכונה אחרת בביירות, לבניין בן שבע קומות, שאוכלס כולו במחבלי החזית העממית, אבל בשל מודיעין לקוי, הכוח לא ידע על עמדת שמירה נוספת בכניסה. השומרים הראשונים אמנם חוסלו, אבל הפלסטיני שבעמדה ירה על הישראלים עם מקלע ופצע קשה שלושה מהם. שניים מהם, אבידע שור וחגי מעיין ז”ל, לא ישרדו את פציעתם. הם יהיו שני ההרוגים של המבצע. בינתיים החל קרב תופת.
את הפצוע השלישי, יגאל פרסלר, שנפגע מ־14 כדורים, העמיס לוחם השייטת שליווה את הכוח על גבו והחל לרוץ איתו לעבר הרכב. איש החזית העממית היה בטוח כי מדובר בפצוע פלסטיני, התנפל על איש השייטת בכוונה "לחלץ" ממנו את פרסלר, והשלושה נפלו במאבק קשה. איש השייטת נסוג אחורנית. פרסלר הצליח לדרוך במאמץ את האקדח עם שיניו, כי ידו האחת הייתה משותקת, והבריח את תוקפו. לוחם השייטת החל לרדוף אחריו עד שהשניים נעלמו. פרסלר חשב שנותר לבדו והתכוון להתאבד בעזרת רימון שהחזיק, בדיוק כשלוחם השייטת שב והופיע והחל לטפל בו.
למרות שהתוכנית המקורית השתבשה קשות ובמקום לסגת מיד, ליפקין־שחק, הורה בקור לאנשיו שיישארו ויבצעו את משימתם: הצמדת חומרי נפץ לבניין. מנגנון ההשהיה הופעל, וליפקין־שחק פקד לשוב לרכבים. אבל אז, חיכתה לו הפתעה: "הרגע הקשה ביותר שלי", סיפר שחק, "לא היה בלחימה עצמה, אלא כשחזרתי לרכבים וגיליתי להפתעתי שהמכונית איננה".
הכוח מצא עצמו תקוע בלב ביירות עם שתי מכוניות בלבד. המכונית השלישית, הנהוגה בידי איש קיסריה - פשוט נעלמה. מכשירי הקשר לא עבדו. החיפושים לא העלו דבר. "זה היה מאוד מטריד", סיפר ליפקין־שחק. הוא לא רצה לעזוב בלי לדעת היכן הרכב ואיש המוסד, אבל הבין שאין ברירה ונתן פקודת נסיגה לחוף. זמן קצר אחרי שיצאו לדרך שמעו פיצוץ אדיר וראו את הבניין קורס, קובר תחתיו כ־35 פעילי החזית העממית.
למרות ההצלחה, כשהגיעו לחוף, הכוח היה במצב רוח כבד. השאלה שהטרידה את כולם הייתה איפה איש המוסד. לפתע, ליפקין־שחק ואנשיו ראו אותו לפתע יושב במכונית וממתין להם. ליפקין־שחק: "שאלתי אותו, מה קרה? מדוע לא חיכה לנו? הוא היה קצת מבולבל, אבל אם הבנתי נכון, הוא שמע את היריות בתחילת הפשיטה וחשב שאנחנו לא נצא משם חיים והחליט על דעת עצמו להימלט לחוף".
אחד מפקודיו של ליפקין־שחק עדין פחות בתיאור שלו: "הבחור ההוא מקיסריה ראה שאנחנו מסתבכים וחטף הלם קרב. הוא ברח לחוף והמתין לנו שם, מעשן סיגריה באצבעות רועדות, מזיע כולו".
הצוות כולו עלה על סירות הגומי ושב אל הסטי"ל. שניים מחברי כוח הצנחנים לא יכלו להתאפק, והחלו לצעוק על לוחם קיסריה שנעלם. איש המוסד הגיב בצעקות גם הוא. על פי אחת העדויות, לוחם מהצנחנים אפילו סטר בכוח על פניו של איש המוסד. הוא הגיב באגרוף, ועד ששאר הנוכחים הספיקו להפריד, התפתחה תגרה על הסיפון. מנו שקד דרש שהלוחם יפוטר, אך במוסד לא קיבלו את הדרישה. כך או כך, על פי חלק מהעדויות, המבצע המפואר, שיהפוך לסמל ביחידות קומנדו בכל העולם - הסתיים בטונים צורמים.
באחת משיחותיי עימו טרם פטירתו, ביקשתי ממייק הררי להתייחס לאירוע. הררי הקשוח, שהיה גאה במיוחד על אביב נעורים (“יותר מסובך מהמבצע לפגוע בבן לאדן”, כך תיאר אותו) אמר רק “שטויות”, וסירב להתייחס לפרטים. גם י’, האחראי על נושא ההיסטוריה בקיסריה, סירב להתייחס. מה היה שם באמת? כנראה שכמו תמיד, תלוי את מי שואלים.
"המסקנה הלא־נכונה"
כל הלוחמים שבו לישראל לקראת בוקר. ברק מספר כי נכנס הביתה כשנאוה אשתו עוד ישנה, הניח את התיק ונרדם לידה, תשוש, עם הנעליים. כשהיא התעוררה בבוקר, תהתה כיצד הגיע איפור כבד לפניו ושאריות ליפסטיק לשפתיו.
בינתיים, הבוקר גם עלה על ביירות, ובין מנקי הרחובות שפינו את שרידי הקרב לחברי הארגונים ההמומים, איש לא שם לב לאישה הצנומה שהגיעה לסניף הדואר ברחוב מאדאם קירי, וביקשה לשלוח מכתב דחוף לחו"ל. "אמיל יקירי", נכתב שם. "אני עדיין רועדת מאירועי הלילה האחרון. פתאום באמצע הלילה התעוררתי מרעש התפוצצויות. תחילה חשבתי שאלו יריות שמחה כמקובל בשמחות של הערבים, אך משהו בצלילים לא התאים לשמחה. נכנסתי לפאניקה. הישראלים הנוראים האלה... קרב כזה בתוך שכונה כל כך שקטה, יפה, עם אנשים מנומסים ונעימים כל כך". יעל הודיעה ל'אמיל' שהיא מבקשת להגיע אליו לחופשה כדי להירגע. בכתב סתרים הוסיפה: "הייתה זו הופעה מצוינת אתמול בלילה. כל הכבוד".
כדי לא לעורר חשד החליטה יעל להישאר עוד שבוע בביירות ולשדר "עסקים כרגיל", למרות החשש מחשיפה. "כשהמטוס המריא והגלגלים התנתקו מהקרקע, התרווחתי בכורסה", כתבה יעל על שובה מהמשימה. "חשתי איך המתח שבהידוק דמות הכיסוי לכל איבר מגופי ונשמתי, הולך ומתרופף, נקרע מעליי פיסה אחר פיסה. משנחתי בשדה התעופה בהית'רו, היו ידיי רפויות והתקשיתי לקום מהכיסא. נזקקתי לעוד כמה שניות לפני יציאה מהמטוס". ב־15 באפריל 1973 בשעה 17:45, הבריקה שלוחת המוסד בלונדון למטה בתל־אביב כי, "'נילסן' הגיעה בשלום ללונדון והתקשרה. הכל אצלה בסדר. נפגוש אותה מחר בבוקר". יעל הגיע שבוע מאוחר יותר לארץ, וגולדה קיבלה אותה בחמימות בביתה.
מבחינה מבצעית, אביב נעורים נחשב להצלחה כבירה: שלושה אנשי אש"ף בכירים נהרגו, יחד עם כחמישים אחרים, כמעט כולם חברי אש"ף. אבו איאד, המפקד העליון של ספטמבר השחור, ניצַּל במקרה כאשר עזב את אחת מדירות היעד זמן קצר לפני הפעולה. ארבעה בניינים ובתי מלאכה לייצור כלי נשק הושמדו. בדירתו של עדואן נתפס מספר רב של מסמכים, ובעיני הפלסטינים הדבר נחשב לאסון מודיעיני. ההצלחה תורגמה גם לעיטורים: ליפקין־שחק והלוחם מנחם זטורסקי זכו בעיטור העוז; ברק קיבל צל”ש מיוחד כמפקד היחידה, בין השאר על הפעולה הזאת; ואהרון סבג ורפי איל קיבלו את עיטור המופת.
התחושה שידה הארוכה של ישראל יכולה להגיע לכל מקום, מילאה את ההנהגה בארץ בתחושת אופוריה. ביום שובם של הכוחות מלבנון, עלה שר הביטחון למצדה, והבטיח: "נקים ישראל חדשה רחבת גבולות, לא כמו ב־1948... ימים אלה מבורכים בתנאים אשר ספק אם עמנו ראה כמותם אי פעם בעברו, בוודאי לא בתקופת שיבת ציון".
גם בתכתובות הפנימיות ניכרה תחושת הניצחון. "צביקה יקירי", כתב דדו לזמיר, "למבצע הזה הייתה תהודה רבה בארץ ובעולם, יוקרתו של צה"ל הרקיעה שחקים ותהילתו עלתה". גולדה מאיר הוסיפה כי: "אולי יום יבוא ופרשיות הגבורה והתושייה, ההקרבה והמסירות של לוחמים אלה תסופר בישראל, דור לדור יספר בהתפעמות ובגאון כפרק נוסף במורשת הגבורה של עמנו".
כמה חודשים אחר כך, זעקת צופרי האזעקה של מלחמת יום הכיפורים תפורר את האופוריה הזאת לגמרי. "במבט לאחור, נדמה לי שחזרנו מביירות ומנהיגי המדינה הסיקו מהצלחת המבצע את המסקנה הלא־נכונה", אומר ברק. "שרשרת הצלחות מאוד מרשימה של מודיעין מעולה על היריב ופעולות מיוחדות, יצרה ביטחון עצמי שאין לו בסיס. אי־אפשר להשליך מפעולת קומנדו, כירורגית, נקודתית לרוחב הגזרה, כאילו צה"ל יכול הכל. עם תחושת הביטחון באה השאננות. לא חשבנו שיכולים לגרום לנו להיות מופתעים, שיכולים לגרום לנו את אותה טלטלה".
שלושת היעדים המרכזיים של המבצע
- כמאל עדואן בכיר בפת ”ח. אחראי על הפעלת חוליות מחבלים בשטח ישראל, יהודה, שומרון ועזה
