כשאני מסתכל אחורה אני מבין שאני ונינט היינו בתוך מערבולת, ובגלל זה קשרים כאלה לא יכולים להחזיק", רן דנקר אומר. "זו הייתה רכבת הרים, ואתה כל הזמן שואל את עצמך מתי תגיע התאונה".
דנקר של היום הוא זמר ושחקן מוערך, "כולל כמה שערות לבנות", הוא משוויץ. אבל אז הוא היה זוהר להט, ילד בן 20 ויפה שאין לתאר. "עובר", הוא קורא לעצמו כיום. היא הייתה נינט טייב, הזוכה הטרייה של כוכב נולד, הסוויטהארט של ישראל. ביחד הם היו תאונה מקסימה, ששרדה שנתיים של התנגשויות במציאות ורומן רומנטי על המסך בדרמה היומית 'השיר שלנו'. אבל עם כל הכבוד לגיל, גם אצל דנקר משהו בפנים נמס כשהוא נזכר איך הכל התחיל. "אני זוכר שיואב צפיר היה באודישן, ואז ראיתי את נינט ולחצנו ידיים וסליחה על הקלישאה אבל זה היה... בום. לא הבנתי מה קורה לי. אבל הבנתי שיש פה אנרגיה נורא חזקה".
מהבחורה? מהחיבור?
"אני מניח שגם וגם. משהו בה כישף אותי באותו רגע. לא עניינה אותי בכלל הסדרה. צללתי אליה. עשינו את האודישן, צחקנו ושרנו, ואוׂרי (גרוס, יוצר הסדרה) הציע שאנגן משהו בגיטרה, והיא שרה פתאום. הכי בראדלי קופר וליידי גאגא. קיבלתי את התפקיד. נינט התקשרה להגיד לי".
× × ×
15 שנה עברו מאז עלתה 'השיר שלנו' על מסך הטלוויזיה ב־yes. תגידו את זה לעצמכם שלוש פעמים ותבינו שלא רק דנקר וטייב התבגרו. העלילה הייתה מטופשת ומופלאה: נערה עם מיתרי קול מוזהבים - נינט בתפקיד עצמה, אלא מה - מגיעה מקריית־גת לאקדמיה של ירדנה טמיר. כדי לחסוך כסף היא עובדת בקפטריה, עד לרגע המכונן שבו היא מתגלה ככוכבת, וכל הסטודנטים הפריבילגיים - ובראשם נועה שחר התככנית (אפרת בוימולד) - נחנקים מקנאה.
העלילה הזאת גרמה בזמנו להרמת גבות כשיוחס לה אפקט "מסעודה משדרות", שנועד לרתום לצפייה גם קהל מהפריפריה, אבל הסדרה הוכיחה מהר מאוד שהיא ממש לא צריכה להתגזען בשביל להצליח. הסוד היה תמהיל שובה לב של מיוזיקל ודרמה, המון בדיחות ברנז'איות והופעות אורח של סלבס בתפקיד עצמם - מגל אוחובסקי עד דנה אינטרנשיונל.
'השיר שלנו' דיברה בשתי השפות: גם פלירטטה עם טלנובלה וגם הייתה פרודיה מתוחכמת על טלנובלה. ועל ריאליטי. ועל השואוביז הישראלי בכלל (על הפרק הראשון שומעים ברדיו את 'ים של דמעות' וטייב סוגרת אותו בגלגול עיניים ואומרת, "די, נמאס"). היא גם התייחסה בצורה חדשנית לזמנה לסמים ולהומוסקסואליות, מה שכנראה היה אפשרי רק בפורמט הלא־מאיים של דרמה יומית. "זה היה תוכן ברמה גבוהה בתנאים של טלנובלה וסט שנראה כמו מערכון של זהו זה", מסכם את האלגוריתם יואב צפיר, שיצר את הסדרה עם טמירה ירדני וגרוס.
וכמובן שהיה הקאסט המבריק, רובו חדש מהניילונים: טייב ודנקר. מיה דגן שרק סיימה בית צבי. אפרת בוימולד, ששיחקה קודם ב'משחק החיים'. פליטת הריאליטי אליענה בקייר. עמוס תמם. פיני טבגר. כולם צעירים ותמימים. את אלה השכילו היוצרים להציב לצד פיגורות כמו עליזה רוזן וחנה לסלאו.
אבל גם אם ההצלחה הייתה תוצאה של המשוואה הזאת, אין ספק שהיא קיבלה בוסט מפלצתי בזכות מה שהתרחש מאחורי הקלעים. בכל זאת, זה תמיד נחמד כשהחיים מחקים אמנות, אבל זה מדהים כשהם מחקים דרמה יומית. כשדנקר וטייב גלשו מזוג בסדרה לזוג בחיים עצמם, הם הפכו לאובססיה לאומית. זה היה רגע של צייטגייסט, רגע שבו הכתרנו כאן איחוד של כוכבים כמו באמריקה: הרנינט, כמו שנקראו אז, הפכו למוקד העניין של צלמי הפפראצי. הם היו בכל מקום.
"בגלל שאנחנו גם משחקים זוג בסדרה זה נהיה נורא אינטנסיבי. היה בזה משהו אלים מאוד", אומר דנקר. "אני לא זוכר את זה לטובה. אני זוכר תקופות של שבעה־שמונה צלמים כשאנחנו יוצאים מהבית. כבר לא מדבר על צלם אחד שעומד מאחורי פח. זה גם קרה. הרגיש לי כאילו מנסים לחקות את אמריקה. וזה שאנחנו גם משחקים זוגיות בסדרה תרם לבלבול. אפילו הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בתור הדמויות בתוכנית ולא בחיים עצמם".
"אני מודה שלא זוכרת מזה הרבה", כותבת טייב מביתה בלוס־אנג'לס. "הרבה שנים עברו ושנינו עברנו כל כך הרבה דברים מאז. אני בעיקר זוכרת כמה היינו ילדים חמודים עם אהבה גדולה. רן הוא באמת אחד האנשים הקסומים שהכרתי בחיי ותמיד תהיה לי עבורו פינה חמה בלב".
"אני בעיקר זוכר את מיה דגן", דנקר צוחק. "כל בוקר אומרת לי בדרכה המעודנת, 'נו! נו! מה קורה?' היה ברור שיש משהו כבר באודישן. אבל לקח לזה זמן להבשיל. היה ברור שזה קורה. מצד שני אתה רוצה לשמור על מקצועיות, אז הצלחנו שבועיים לשמור את זה בסוד. ואז כולם הבינו".
"אני ממש לא זוכרת שדחפתי אותם לזה", דגן מתנגדת. "אני זוכרת את תחילת הרומן - זה היה בלתי נמנע! הייתה ביניהם כימיה מטורפת. המציאות חיקתה את האמנות במקרה הזה. אורי גרוס בכלל הוא מכשפה. יש המון דברים שקרו שם על הסט ברמת הכתיבה שפתאום קרו במציאות. הייתה סצנה שנועה שחר - אפרת בוימולד - ונינט רבות ביניהן ואפרת מאשימה את נינט שהיא גנבה לה את החבר. לימים אחר כך, כשנינט הייתה בת הזוג של יהודה לוי אמרתי, 'מההה?' אבל זה היה ככה. דברים שהוא כתב קרו".
"היה משהו מאוד פריקי עם הכתיבה של אורי", מסכימה טייב. "כי איכשהו כל מה שהוא כתב בסוף התממש. היה שלב שפתחתי את התסריטים בחשש איום".
"איזה מכשפה", גרוס מגיב בביטול. "הלוואי שהייתי מכשפה, המציאות הייתה יותר גרועה. דיממתי שם. כי יוצאים לדרך רק עם 30־40 פרקים כתובים, ואז בזמן הצילומים ממשיכים לכתוב עוד 80 פרקים כי מצלמים 120 פרקים ברצף, פרק ביום. ובשלב מסוים גם מתחילים לערוך, ככה שכותבים, מצלמים, עורכים במקביל.
"זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי בכלל דרמה מתוסרטת. זה היה כל כך אינטנסיבי - הצורך להמציא כל הזמן עוד ועוד פיתולים והתפתחויות לטווח הקרוב ולטווח הרחוק ולכל כך הרבה דמויות - שלא הבנתי שהסדרה מצליחה עד השידור של פרק 50 בערך. לא הבנתי שזה קורה".
× × ×
'השיר שלנו' נולדה על ברכי ההצלחה של 'כוכב נולד' הראשון, כשתוכניות ריאליטי של מוזיקה עוד היו משהו חדשני. ההצלחה הייתה בלתי נתפסת, ובחברת ההפקות של טמירה ירדני ניסו להבין איך למנף את המותג הלוהט.
"אני בכלל עשיתי עם ארז טל אז את 'הכספת', וכצופה ראיתי את הטלנובלות הישראליות של HOT וגם את 'צעירים חסרי מנוח' וחשבתי שיש משהו מגניב בז'אנר היומי ושאפשר לעשות איתו עוד מלא דברים", נזכר גרוס. "ואז טמירה ירדני התייעצה איתי מה עושים עם החבורה של 'כוכב נולד 1' שעמדה כמה שבועות לפני הגמר והיה ברור שיש פה משהו לוהט. אמרו אולי משהו כמו 'פיים'. אמרתי לה מיד - טלנובלה מוזיקלית, ושנינט נולדה לזה. יואב וצביקה (הדר) התגייסו גם, ודי מהר yes התלהבו ויצאנו לדרך. זה התחיל כסיפור ממש לכל המתמודדים של העונה - כולל שירי מימון ושי גבסו וכולם - אבל בשלב מסוים, כבר אחרי הגמר, החלטנו שהכי טוב לסדרה כסדרה יהיה להשאיר רק את נינט ולהקיף אותה בשחקנים".
מי שדווקא התנגד לליהוק של טייב היה צפיר. "אמרתי להם שזמרים הם לא שחקנים. תשכחו מזה. זה לא יעבוד. הם התעקשו. בסוף אמרתי, בואו נעשה לנינט אודישן. ועדיין הייתי סקפטי, אני חייב להגיד. לא חשבתי שהיא תוכל לעשות את זה. אבל נכנסתי עם נינט לחדר ותוך שנייה הבנתי שוואו. יש פה מישהי שלא נוטה רק להיות זמרת, אלא שהיא שחקנית מלידה. יש לה את זה. כי צריך להבין שעם כל הכריזמה של נינט, זה לא קל לחזיק על הכתפיים סדרה שלמה - משחק זה כישרון אחר משירה לחלוטין. לה פשוט היה את זה. אמרתי, טוב יאללה, בואו נעשה משהו".
טייב, אחת שיצאה מהתנור כבר אפויה בצורה של כוכב, מצאה את עצמה בגיל 20 בלב העשייה. בארגז הכלים שלה היו רק כישרון טבעי וטרנינג, שהפך לסמלה המסחרי. "האמת, לא ממש חשבתי שום דבר כי לא באמת הבנתי מה קורה", היא משחזרת. "הציעו לי מן הצעה משונה, לשחק בסדרת טלוויזיה עם שירים, ושהשם של הדמות שלי יהיה שמי האמיתי ושהסיפור יהיה פחות או יותר הסיפור שלי. עשיתי אודישן מול מצלמה בפעם הראשונה בחיי מול יואב צפיר, הוא התלהב ומשם הכל התחיל. עד אז המשחק היחידי שהתנסיתי בו היה חוג דרמה בתיכון, ממש ככה. הטקסטים היו מעולים בעיניי משהו שם התחבר לי מיד לשפה, לתנועות שלי, לא הרגשתי שאני משחקת, מין שילוב של אני וגם קצת לא אני".
"היו הרבה דיבורים על איך בחורה בת 20 עם אפס ניסיון משחקי תחזיק מעמד", מספרת לא לייחוס אחת מהעובדות בהפקה. "מההתחלה היה שם את הבאזז שהיא הביאה איתה מ'כוכב נולד'. הייתה מסתובבת עם אח שלה בתור שומר ראש, שלנו הציניים זה נראה מגוחך, אבל היא באמת הייתה ילדונת. הייתה בה הרבה התעניינות, אבל גם זלזול מקצועי. עם הקצב של דרמה יומית, כמות הטקסטים והצילומים, הרבה אנשים הימרו שזה לא יעבוד".
אבל זה עבד. "נינט היא עובדת חרוצה והיא באה ללמוד", מחמיא גרוס. "בצילומים היא הייתה מדהימה ולמדה מהר הכל וסיפקה את הסחורה סצנה אחרי סצנה. אני לא יודע אם 'השיר שלנו' הייתה כזאת הצלחה בלי נינט, ואני לא יודע מה היה קורה לנינט בלי 'השיר שלנו'. אני חושב שזה נעץ את הכניסה שלה ללבבות ולארון המותגים הישראלי באופן מושלם".
מי ניסה ולא התקבל לסדרה?
גרוס: "היחידה שכמעט הייתה בפנים היא שירי מימון שעשתה אודישן פשוט מעולה לנועה שחר.היא אגב עשתה אותו ביחד עם נינט, לא זוכר למה בסוף זה לא יצא לפועל. אולי בגלל ההחלטה שזו בעצם הולכת להיות הסדרה של נינט, ולא של 'כוכב נולד'".
צפיר: "באותו זמן עשיתי אודישנים ל'כוכב נולד 2'. נכנס בחור, שר מאוד מרשים. נראה לי כוכב היסטרי. אמרתי לו, אתה יודע לשחק? אמר, כן. אמרתי, בוא לאודישן. רציתי אותו לתפקיד של זוהר להט, שרן דנקר קיבל. זה היה אביב אלוש. היה לא מוכר לחלוטין. אני זוכר שהוא אמר, מה, לבוא לאודישן לתל־אביב?! ואני עפתי עליו. אז היו מועמדים לתפקיד רן ואביב אלוש. בסופו של דבר מי שהכריע זו נינט - וכולנו יודעים לאן זה התפתח משם - ואביב רק שנים אחר כך הפך להיות שחקן".
חוץ מטייב, סביבה נבנתה הסדרה, היה לגרוס ולצפיר עוד ליהוק אחד בטוח: חנה לסלאו, בתפקיד האדיר וגונב ההצגה של נעמי שחר, אמה הקלפטע של נועה. לסלאו, שהגיעה לתפקיד אחרי תקופה של חוסר עבודה נגסה בו מלוא המנשך, והוא בתמורה הפך לקאמבק שלה. "התפקיד התאים לי כמו כפפה. הבנתי שיש כאן משהו חדש. אבל זה כמעט נפל על כסף. אמרתי לסוכנת שלי, 'תקשיבי ותקשיבי לי טוב'", לסלאו צוחקת, "שלוש שנים לא עבדתי! שנים קשות. המון צרות. התגרשתי. עברתי רבות. וזה תפקיד נהדר. היא אמרה, זה מביש הכסף שהציעו לך. אמרתי לה, עזבי, בעונה השנייה הם יצטרכו אותי. (צועקת) ואז! אז נקבל את הסכום הנכון!"
לסלאו הביאה לתפקיד מטען חורג של הומור, ואת דמותו המיתולוגית של קלאודיו, העוזר האישי שגם עשה לה שעוות וייבש את הלק על רגליה ("דונט פופו, דונט פופו"). לסלאו אגב גם אחראית לשמו, וצפיר וגרוס הגדילו את תפקידו מניצב לדמות משמעותית, שגם מצילה בסוף העונה את לסלאו, טייב ובוימולד. ג'ימי הרמיליו, עולה חדש מקולומביה, נבחר לתפקיד, ואחרי העבודה המשותפת לסלאו גם תיפקדה כסנדקית של בנו. הוא עצמו נעצר בעבר אחרי שהיכה את אשתו ומאז נעלמו עקבותיו.
× × ×
כדי לייצר עונה של סדרה יומית הצילומים היו טירונות מתמשכת. לא רק גרוס ירק דם. היקף העבודה היה מטורף. "אתה מתעורר עם פועלי הזבל, עם חמאס", נזכרת בחלחלה לסלאו. "כמויות של טקסטים. יש פרקים שאני רואה בטלוויזיה ולא זוכרת שעשיתי".
ובמחנה עבודה צריך להתלבש בהתאם. "הטרנינגים, יהי זכרם ברוך", צוחקת טייב. "לא נשכח ולא נסלח. זה התחיל מהבית. פשוט אהבתי טרנינג. זה היה לי נוח ולא התחשבתי יותר מדי באיך זה נראה ומה כולם חושבים", היא אומרת על מה שהפך לסמלה המסחרי באותה תקופה.
"אני ונינט נהיינו מהר מאוד אשת הסוד אחת של השנייה", אומרת מיה דגן, "מיקמיק" בסדרה. "פשוט קליק ראשוני. אי־אפשר להסביר את זה. הרגשתי כאילו אנחנו חברות כבר שנים. היינו תאומות הטרנינג, אבל אצלה זה היה ממש בהגדרות התפקיד. שתינו היינו יותר גדולות אז, אבל אני חושבת שהייתה פחות מודעות - לא היה אינסטגרם, כל המדיה החברתית המטורפת שיש היום. לא יכלו לכתוב לך טוקבק, אז הייתה פחות מודעות לאיך אנחנו נראות".
באופן כללי היה ברור שאם יש סצנות עם לסלאו, יהיה קורע, אבל הקאסט הסתדר יפה גם לבד. למעשה, הם צחקו כל כך הרבה שהונהגה בשלב מסוים שיטת קנסות למי שמעכב יותר מדי את הצילומים. "אני זוכר בעיקר הוויה מגובשת, שכנראה הצילה אותי, כי הייתי בהתקף חרדה של חודש", אומר דנקר. "משהו הרגיש טוב בבטן אבל הראש כל הזמן אמר לי, אתה לא מספיק טוב. אתה לא צריך להיות פה. המוח שלי לא מפסיק לטרטר לי: מחר היום האחרון שלך. יפטרו אותך. ואני זוכר מחנה לסלאו שהייתה קוראת לי ואומרת, 'בוא חמדמד אני אעזור לך'. או פתאום באה ואומרת לי, 'עכשיו בסצנה? תתפרק עליה! תיכנס, תגיד לה את כל הדברים בפנים!'. הייתה נותנת לי מוטיבציות כאלה. זה מאוד־מאוד הדליק אותי".
למרות שנינט כבר הייתה מותג, את גודל ההצלחה של 'השיר שלנו' אף אחד לא יכול היה לחזות. "אני זוכר שהתחיל איזה רחש", אומר דנקר. "מתחילים המון טלפונים וראיונות ומזהים אותי. אני זוכר שאני הולך לקניון לקנות חולצה, פתאום תוך עשר דקות סוגרים אותי באיזו חנות כי פשוט עשרות נערות - עשרות! - התחילו לרוץ אליי בהיסטריה. השומרים ניסו לעצור אותן אבל הם לא הבינו מה קורה או מי אני. ואני אומר, 'סליחה, אני מתנצל, זו סדרה חדשה'. זה תקופה אחרת. לא כמו האינטרנט היום שיודעים בכל רגע מה מצליח".
"באיזשהו שלב, בגלל שזה שודר בשמונה בערב, זה התחיל לקחת מהרייטינג של החדשות", נזכרת דגן. "אני זוכרת שבעונה הראשונה אני ונינט הלכנו לדיזינגוף סנטר. הלכנו ופתאום נהייתה סביבנו היסטריה מטורפת. ברחנו משם כל עוד נפשנו. זה היה כל כך מלחיץ. תחשבי שנועה קירל היתה אומרת היום, סתם, 'אני הולכת לסנטר'".
"תוך כדי העונה הראשונה הבנתי שאני לא יכול ללכת ברחוב", מסכים פיני טבגר, "נחי בן חגי". "אני זוכר שהייתה סאגה בתוכנית שאני בוגד באשתי ואני הולך ברחוב ואיזה נהג אופנוע עוצר לידי ואומר, 'יא חתיכת חרא, אתה לא מתבייש?! כזאת אישה יש לך וככה אתה בוגד בה? תתבייש לך'. היו בטוחים שאני דתי. עד היום. כל מיני אמהות דתיות מנסות לשדך לי. שואלות למה הורדתי את הכיפה".
× × ×
אל העונה השנייה הם כבר הגיעו ככוכבים, על כל המשתמע מכך. חוץ מהצילומים הסיזיפיים, היו גם המעריצות על הגדרות - הגרסה של 'השיר שלנו' לסורים - וסיקור אובססיבי של השחקנים. "אני זוכר שחזרתי שיכור עם בחורה מבר וקפץ עליי צלם פפראצי מתוך שיח", אומר טבגר. "אני זוכר שהתגובה הראשונה הייתה שצחקתי. כאילו, מה הסיפור? בהתחלה זה נעים, ואז זה נהיה מעיק. אני זוכר את עצמי כמה פעמים נחנק ומאיים על צלמים שיעופו - אז אם ככה זה היה אליי, תחשבי איך זה היה לרן או לנינט".
על תפקידה קיבלה טייב את תואר שחקנית השנה בטקס 'מסך הזהב' של שנת 2005 ושחקנית השנה בטקס נבחרי ערוץ הילדים ב־2006. "היה לה מאוד קשה עם התקשורת, היא הרגישה שלא מניחים לה", מספר גורם בהפקה. "היא התחילה להסתגר. רצתה להתפתח מוזיקלית אבל זה לא עניין אף אחד. רצו אותה מאמי והתפקיד ב'השיר שלנו' התאים לזה אחד לאחד".
"בזמן אמת לא קלטתי מה הייתה ההשפעה חוץ מהעובדה שהסדרה העניקה לי את כינוי העל־חלל 'מאמי לאומית'", טייב מוסיפה. "חבל שהקורא לא יכול לראות את הפרצוף שלי בזמן שאני אומרת את זה. איך מעבירים ציניות מחויכת בראיון כתוב? אז כמו שאת מבינה, ההשפעה אכן ניכרת עד היום".
בזמן אמת היא הייתה עסוקה עד מעל הראש בלשרוד את הצילומים. "אני זוכרת את הלילות ללא שינה, כי היינו צריכים ללמוד בערך 30 סצנות ליום הצילום שלמחרת", היא מתארת מתי, באופן בלתי נמנע, היא התנפצה לרסיסים. "היינו מסיימים לצלם מאוחר בלילה כשהשכם בבוקר כבר היו באים לאסוף אותנו וככה במשך שלוש שנים כמעט ברצף... באיזשהו שלב העומס והלחץ עשו את שלהם. הייתה לי מיני־התמוטטות עצבים רגעית, הרגשתי שחייבת רגע שקט. נכנסתי אל חדר מאחורי הקלעים ופשוט התפרקתי, לא הצלחתי להפסיק לבכות".
מה היית אומרת כיום לנינט של אז?
לא להיות כל כך קשה עם עצמה, לאהוב את הגוף שלה בדיוק כמו שהוא, שזה בסדר גם להרפות וזה בסדר להיכשל וזה ממש בסדר לישון עוד שעה".
ובתוך כל זה, גם מערכת היחסים עם דנקר התמוססה. "הם בערך כל יום רבו, נפרדו והשלימו", אומר גורם בהפקה. "מה שלא עזר להרגיע את הטירוף הרגשי הוא העובדה שהם חייבים לשחק נאהבים גם אם הם שוב בפרידה דרמטית. היו שם סצנות קנאה, בכי, כל הווליומים הרגשיים שם היו בשמיים, כמו אצל ילדים".
"נועל'ה שלי", נאנחת לסלאו כשהיא מדברת על בתה בסדרה אפרת בוימולד, שהיתה בת הזוג של יהודה לוי לפני שהוא וטייב פצחו במערכת יחסים. "היא הייתה שבורה. והיא הייתה כמו הבת שלי. יצא ממני רגש מאוד אימהי אליה. תשמעי, היא הייתה עם יהודה שבע שנים! גרו יחד! הם עמדו להתחתן! זה הורס אותך. ואחר כך נינט שברה ליהודה את הלב. גם לרן בעצם. אין לי שום דבר נגד נינט, היא מקסימה, אבל נועל'ה הייתה כמו הבת שלי וזה כאב לה מאוד".
בסוף העונה השנייה טייב לא יכלה יותר ופרשה מהתפקיד הראשי. "היה בי רצון עז להתמקד במוזיקה ורציתי להוריד הילוך", נזכרת טייב. "מה שהכי אהבתי בסדרה בסופו של דבר היה גם מה שקצת העיק לעיתים. העובדה שזה התחיל ממקום נורא פשוט ותמים ומבוסס על חיי. בהתחלה זו הייתה קריצה נהדרת ומצחיקה, עם הזמן זה התחיל כבר להכביד, כי לא היה לי ברור מה בסדרה ומה לא מבחינה פסיכולוגית".
אבל יוצרי 'השיר שלנו' עוד לא היו מוכנים להניח למותג למות. התוצאה היא עונות 3 ו־4, שהיו שונות באופן רדיקלי משתי העונות שקדמו להן. זו הייתה הלכה למעשה סדרה חדשה, ובה התברר שהעונות הראשונות היו בעצם סדרה בתוך סדרה - משתתפי העונות הראשונות הן למעשה דמויות בתוכנית מתוסרטת, והשחקנים 'האמיתיים' הם חיילים בלהקה צבאית.
"נינט פרשה מהתפקיד הראשי והיה צריך למצוא לזוהר להט בת זוג", מסביר גרוס, שבסוף כל עונה פרש בעצמו, תשוש נפש מהתפקיד כפוי הטובה של הכותב והיוצר, רק כדי לחזור שוב לעונה הבאה. "היא עדיין הופיעה בסדרה, אבל במקום מאה אחוז הייתה על 40. אז היה צריך לפתור כמו חידה את הפלונטר שנוצר: איך לעשות עונה חדשה בתנאים האלה. שיש רן אבל אין נינט. וזה הפתרון שחשבתי שגם יעבוד ואפילו ידליק אותי לכתוב, של עולם שעושה זום־אאוט ומתעסק בכל העולמות שנוצרו מזווית ביקורתית יותר. בדיעבד אני מאוד־מאוד אוהב את עונה 3 והיא מהעונות היותר אהובות עליי. היה שם משהו חדש ורענן והיא גם אחת העונות המצליחות ביותר, עד היום".
מי שצוותה לדנקר כבת הזוג העונתית בסדרה הייתה אניה בוקשטיין. דנקר, שהגיע לעונה הזאת משוחרר מזוגיות, פרח. "בעונה השלישית באתי כבר מאוד רעב כי אני הדמות שסוחבת את העלילה והפרטנרים אחרים", הוא אומר. "אניה הביאה איכויות מאוד שונות. פתאום השתנה הקאסט. אני אפילו לא מתייחס לעונות 3־4 כ'השיר שלנו', זה כמו טייק־אוף".
ומה גרם לך להמשיך?
"כסף".
בתחילת עונה 4 גרוס פרש גם הוא והסוף כבר היה מעבר לפינה. "לא הייתה שבירה כבר, אלא בדיוק נולד לי הבן הבכור ולא הייתה לי אפשרות להיות מעורב בזה לצד מאה פרקים נוספים. וגם מיציתי כבר בשלב הזה", הוא מנמק. צפיר המשיך לכתוב עם אסף ציפור. "היה די ברור שהרביעית תהיה האחרונה", אומר צפיר. "גם בלי לפגוע באף כותב, זו סדרה של אורי. זה הדי־אן־איי שלו ומאוד קשה להכניס כותב אחר לדי־אן־איי. ובלי אורי זה היה מאוד קשה".
התחושה הייתה שבעונה הרביעית כבר הייתה רוויה מוחלטת. זה נהיה ביזארי.
"בסדר. כמו כל סדרה. יכול להיות".
× × ×
אבל גם היום, 15 שנה אחרי, 'השיר שלנו' עדיין חיה. כולל עמודים באינסטגרם ובפייסבוק ומעריצים צעירים שעושים בינג' מול סדרה שהיום נחשבת וינטג'. "אני חושב שפרצנו דרך", מסביר צפיר את ההישרדות התודעתית. "הראינו שמותר גם להצחיק ולהיות מודע לעצמך בטלנובלה. זה יכול להיות על גבול הסיטקום, על גבול המחזמר. זה לא חייב להיות ארגנטינאי. אני רואה את ההשפעות של הסדרה בכל מקום, מ'טלנובלה בע"מ' שלקחה את זה למקום טיפה שונה ועד הטוויטר כיום. אורי הכניס כתיבה שכולה מודעות עצמית, רפרנסים תרבותיים. בגלל זה הטירוף סביב הסדרה הוא לא הגיוני".
"שואלים אותי כל הזמן על נינט או על אניה, מתי תחזרו", אומר דנקר, שסוגר 15 שנה כאליל צופות מתבגרות, ונקרע מצחוק. "קצת התבלבלו בין הסדרה לחיים. או ששואלים אותי מתי עוד עונה של 'השיר שלנו'. ואחי, וואט דה פאק, אתה בן 30. יש לך חיים".
"היום אני מחייכת חיוך ענק ואוהב אל נינט שבסדרה, היא ממש חמודה", מסכמת טייב. "אבל לקח לי זמן להסתכל על התוכנית ולהיות במקום של קבלה עם כל מה שעברתי מאז ועד היום".
"עצם העובדה שעדיין זוכרים את מיקמיק מדהימה בעיניי", מסכימה דגן. "יצא לי לראות פתאום פרק פה פרק שם, אני מסתכלת ואומרת, אני מתה עליי שם. אני מקסימה. אני חמודה. רק בואי - מה זה הגבות האלה?!"
