הראש של ג'סיקה מאיר, מדענית ואסטרונאוטית שמתכוננת לטוס לחלל, מלא במידע שרובנו בכלל לא יכולים להתחיל להבין, ובכל זאת, את הביקור הראשון שלה בישראל, אי שם בשנות ה־90', היא זוכרת כמו היה אתמול. "אבא שלי תמיד דיבר על ישראל", אומרת מאיר בשיחה ממרכז החלל ביוסטון, "סיפר על המשפחה שלו, על איך היה לגדול שם. היינו חמישה אחים והיה קצת קשה לכולנו לנסוע ביחד, אז בכל פעם ילד אחר נסע לישראל. בתיכון הגיע תורי ונסעתי לשם עם ההורים ואחי. עברו הרבה שנים מאז, אבל אני זוכרת את הטיול ההוא לפרטי פרטים. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי מקום כזה".

הלם ותדהמה?

"לא, פשוט עולם אחר לגמרי. היום אני נוסעת הרבה, אבל אז הייתי נערה שגדלה באזור כפרי במדינת מיין וראתה מעט מאוד. זו הייתה באמת התנסות חדשה לגמרי. מרבית המשפחה של אבי גרה בישראל, זו משפחה ממש גדולה, פגשתי אותם אז בפעם הראשונה וזה היה פשוט נפלא. אני חושבת שההתנסות הזו מאוד השפיעה עליי".

ישראל נראתה כמו שציפית?

"בערך, כן. זה היה הרבה לפני האינטרנט והגלובליזציה, ואני יודעת שיש אנשים שהגיעו לישראל בפעם הראשונה וציפו לראות גמלים ברחובות, אבל אני הייתי ילדה סקרנית וקראתי על מקומות בעולם, וידעתי שאין גמלים ברחובות. חוף הים, מזג האוויר, הכל היה כמו שדמיינתי. אני זוכרת שמה שבאמת תפס אותי היה האוכל, כל כך טרי, כל כך טעים. יש הרבה מקומות באמריקה שאפשר למצוא בהם אוכל מהמזרח התיכון, אבל זה פשוט לא אותו דבר. לא הירקות, לא החומוס, ובוודאי לא הטחינה. אני לא מבינה למה אנחנו לא יכולים לעשות טחינה באמריקה שיהיה לה אותו טעם".

נשמע שזה ממש מטריד אותך.

"אני אדם של עובדות ומספרים, אין בעיניי שום בעיה שאי־אפשר לפתור, אבל איכשהו הפער באוכל לא נסגר. אני תכף ממריאה לחלל, אבל עדיין לא מצליחה לעשות בבית חומוס בטעם של ישראל. זה מרגיז אותי".

מתאמנת בצילום לקראת המשימה

נושאת הדגל

ב־25 בספטמבר תתיישב ד"ר ג'סיקה מאיר בתוך טיל שייקח אותה מבסיס שיגור בקזחסטן לתחנת החלל הבינלאומית אי שם. מאיר אמנם איננה יהודייה מבחינת הדת – היא בת לאב ישראלי ולאם שוודית, אבל היא מרגישה כזו: "אני לא אדם דתי, אבל המשפחה הלכה לבית כנסת, הרקע התרבותי שלי יהודי והוא חשוב לי", היא אומרת. ולא רק זאת, אלא שדגל ישראל יהיה לצידה בחלל, והיא תיקח למסע הזה גם כמה גלויות וכן מדליה ממלכתית שיצאה לזכר אילן רמון ז"ל, כמחווה לישראלי הראשון שהגיע לחלל.

אילן רמון ז"ל. מאיר תיקח איתה לחלל מדליה שהוציאו לזכרו

מאיר עצמה תהיה האישה ה־65 שתגיע לתחנת החלל הבינלאומית, והרקע האישי המפותל שלה מוסיף לה כמה תארים: האזרחות השוודית־אמריקאית שלה הופכת אותה לאישה השוודית הראשונה שתטוס לחלל; והעובדה שאבא שלה היה נהג אמבולנס במלחמת העצמאות, הופכת אותה לישראלית, תרצה או לא.

"זה ככה בערך מאז שהפכתי לאסטרונאוטית", אומרת מאיר בחיוך, "כולם פתאום מרגישים חלק ממני. זה די נעים בסך הכל. לפני שלוש שנים ביקרתי בישראל והיה מפגש משפחתי גדול בבית של אחד מבני הדודים. הם כולם גרים בישראל ולא נפגשים באופן קבוע, אבל כשבאתי לביקור כולם היו שם. לא יודעת למה היה צריך שאני אבוא כדי להפגיש את כולם".

בוודאי שאת יודעת. את אסטרונאוטית משלנו.

"כנראה".

מאיר לא יודעת הרבה על העבר הישראלי הקצר־אך־משמעותי של אביה. היא יודעת שהוא נולד בבגדד, עלה לארץ כשהיה בן שש ועזב בגיל צעיר לשוודיה כדי ללמוד רפואה. "הוא עזב באמצע הלימודים וחזר למה שהייתה פלשתינה כדי להילחם במלחמת העצמאות. לצערי הוא היה מהאנשים האלה שלא מדברים הרבה, זו פשוט הייתה האישיות שלו. הוא נפטר לפני כמה שנים ומאז אני כל הזמן מגלה עוד משהו עליו. אני מתחרטת על כך שהוא לא סיפר לנו הרבה יותר, אמא שלי הייתה צריכה להכריח אותו לדבר, והיום אני יודעת שהיו לו כל כך הרבה סיפורים. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון הוא פתאום אמר, 'אה כן, פגשתי את ג'ון קנדי'. איך אתה לא מספר את זה מאות פעמים?"

המשפחה שלו בארץ סיפרה לך עליו?

"עד היום אני מנסה להשיג מידע נוסף. יש לי 36 בני דודים מהצד של אבא, וכמה מהם שולטים בהיסטוריה המשפחתית, אבל הם כבר מבוגרים. אחד הדודנים הראשונים שלי בן 92, והם כולם היו ילדים כשאבא היה בישראל. מה שכולם אמרו לי זה שהוא היה אדם נהדר, אבל את זה כבר ידעתי. ממה שאני מבינה, או לפחות ממה שסיפרו לי, אבא הביא את הווספה הראשונה לישראל".

אם זה נכון, זה הופך אותו בערך לאדם הכי קולי בתקופה ההיא.

"זה מה שאומרים, אבל אולי עדיף לוודא את הפרט הזה".

יוסף מאיר פגש את אולה־בריט, אחות נוצרייה, כשלמד רפואה בשוודיה. הם התחתנו, הוא קיבל הצעת עבודה בקאריבו, אזור כפרי במדינת מיין, והזוג עבר לשם. ג'סיקה, 41, היא הצעירה בין חמשת ילדיהם, ובניגוד לכולנו, היא ידעה כבר בגיל חמש מה היא רוצה להיות. עובדה: כשבכיתה א' התבקשה לצייר מה תעשה כשתהיה גדולה, ציירה אסטרונאוט על הירח ודגל בידו. "אמרתי לאבא ואמא שאהיה אסטרונאוטית ופשוט המשכתי להגיד את זה כל הזמן. ההורים, המורים, כולם תמכו בי, אבל לא הייתי אומרת שהם היו בטוחים שזה יקרה. לא הייתה להם שום סיבה לחשוב ככה. שני ההורים שלי היו מהגרים וגרנו באזור מרוחק במיין, זה לא שהיו לנו קשרים בנאס"א, הסיכויים שלי באמת היו מאוד נמוכים, והרי כל הילדים רוצים להיות אסטרונאוטים".

אבל את נשמעת כמי שהייתה רצינית מאוד מההתחלה.

"חלק מזה קשור לתקופה. גדלתי בשנות ה־80 כשתוכנית מעבורת החלל הייתה מאוד פעילה וכל שיגור היה אירוע לאומי. לא היה אינטרנט, לא היו מיליון ערוצי טלוויזיה, זה לא שאנשים יכלו לבחור מה לראות, כולם ראו אותו דבר. זה פשוט תפס לי את הדמיון. ישבתי שעות בוהה במסך".

הילדה ג'סיקה הייתה סקרנית, מבריקה, ואהבה להיות בטבע יותר מבכל מקום אחר. "לאמא שלי יש חיבור מיוחד לטבע מהבית בשוודיה. היינו המון בחוץ, ביער, ראיתי כל כך הרבה שמיים עם כוכבים, ביליתי את כל הילדות שלי מביטה למעלה. אבל מה שבאמת דחף אותי היה הסקרנות לחקור דברים חדשים. לא יכולתי להיות בטוחה שאהיה אסטרונאוטית, אבל שום דבר לא יכול למנוע ממני להיות מדענית. שואלים אותי הרבה על הרגע האחד שבו ידעתי שאהיה אסטרונאוטית, אבל אין לי כזה".

את חייבת למצוא לך רגע הוליוודי, אחרת מה נעשה עם הסרט?

"אני באמת צריכה להמציא משהו".

כוח משיכה

האישה הראשונה בחלל, הרוסייה ולנטינה טרשקובה, עזבה את האטמוספרה ביוני 1963. לקח לארה"ב 20 שנה כדי לשגר לחלל את האמריקאית הראשונה (ראו מסגרת). אבל אז נותצו כל תקרות הזכוכית, ומרבית הנשים שהגיעו לחלל ב־45 השנים האחרונות הן אמריקאיות. מאיר שייכת לדור שכבר לא היה צריך להיאבק על הזכות.

"היה לי המון מזל", היא אומרת, "אלה שהיו לפניי עשו לי את החיים קלים. אף פעם לא הרגשתי שהדרך שלי נחסמת בגלל שאני אישה. אף אחד לא גרם לי להרגיש כאילו אני לא יכולה לעשות משהו. בכיתה שלי היו 50 אחוז נשים, ולפחות 20 היו טייסות בצבא. במקצוע שעדיין נשלט בעיקר בידי גברים, זו התקדמות אדירה". המשימה אליה תצא מאיר תימשך שישה חודשים, אותם תבלה בתחנת החלל הבינלאומית - מודל נדיר של שיתוף פעולה עולמי שאיכשהו מצליח כבר עשרות שנים להתגבר על כל הפילוגים האלימים שנמצאים למטה. אולי בגלל זה אף אחד אפילו לא עושה עניין מהעובדה שלצד מאיר ימריא מהבסיס בקזחסטן האסטרונאוט הראשון אי פעם של איחוד האמירויות, עלי היזאע אל־מנצורי, ואיתם הרוסי אולג סקריפוצ'קה.

"איחוד האמירויות הקימה לאחרונה תוכנית חלל", אומרת מאיר, "והם התחילו לאמן אסטרונאוטים ברוסיה. אין להם עדיין את רמת ההכשרה שלנו, אז האסטרונאוט שלהם נוסע רק לשמונה ימים, לא שישה חודשים, אבל זה מאוד מרגש. פגשתי את שניהם, הם בחורים נהדרים, והשבוע נתחיל להתאמן באינטנסיביות ביחד".

האסטרונאוט עלי היזאע אל־מנצורי מאיחוד האמירויות. "אין להם עדיין את רמת ההכשרה שלנו, אז הוא נוסע רק לשמונה ימים"

בת לישראלי מארה"ב, אסטרונאוט מאיחוד האמירויות ועוד אחד מרוסיה, פה על כדור הארץ זה נפיץ.

"כן, אולי, אבל לא בחלל. זה לא משהו שמדברים עליו בכלל. תחנת החלל הבינלאומית מאוישת מ־1998 ברצף, זה שיתוף פעולה עולמי נהדר ששורד הכל. נאס"א, סוכנות החלל הרוסית, האיחוד האירופי, מדינות אסיה, כולם עובדים יחד, אולי כי בחלל אנחנו מבינים שכדור הארץ שלנו הוא בסך הכל נקודה קטנה ביקום. להיכנס לחליפת חלל זו חוויה עצומה בכל פעם. גם אם נוצרת שגרה של עבודה, תמיד מגיע רגע סוריאליסטי כזה שבו את מבינה מה את עושה וכמה מזל יש לך. התחושה הזו לא משתנה רק כי אנשים באים ממדינות שונות או דתות שונות. מתחת לכל ההבדלים החיצוניים ולפעמים השטחיים בינינו, כל האנשים הם אותו דבר".

מאיר באימונים. "בשבילי זה כמו ללכת לדיסנילנד ולעלות על כל המתקנים"

מה בעצם קורה שם למעלה?

"בדרך כלל יש שם שישה אנשים והתחנה היא סוג של מעבדת חלל. אנחנו בודקים כל תחום מדע שאפשר לדמיין, פיזיולוגיה ורפואה, פיזיקה, כימיה, השפעות של אפס כוח משיכה על גוף האדם. בשבילי זה כמו ללכת לדיסנילנד ולעלות על כל המתקנים. אולי חוץ מהעובדה שאנחנו גם צריכים ממש לתחזק את המקום שבו אנחנו חיים ועובדים. אם השירותים מוצפים אי־אפשר לקרוא לאינסטלטור, אז גם את זה צריך לדעת לעשות".

תחנת החלל הבינלאומית שבה תשהה מאיר שישה חודשים. "אם השירותים מוצפים אי־אפשר לקרוא לאינסטלטור, אז גם את זה צריך לדעת לעשות"

הרגע הגדול לו מחכה מאיר הוא כמובן הליכת חלל, שבתחנת החלל מיועדת בעיקר לעבודות תחזוקה מחוץ למעבדה. בחודש שעבר נגרמה לנאס"א מבוכה גדולה כשהתברר כי אמנם יש שתי אסטרונאוטיות במעבדת החלל ושתיהן אמורות לצאת להליכה, אבל הייתה רק חליפה מתאימה אחת. מאיר, שחקנית קבוצתית, ממהרת להגן על נאס"א - "זה לא היה בדיוק כמו שסיפרו באינטרנט, אבל אפשר להירגע, תהיה לי חליפה והיא תהיה בגודל המתאים. אף פעם אי־אפשר לדעת אם באמת יוצאים החוצה עד שזה ממש קורה. זו התוכנית, אבל לחלל יש לפעמים תוכניות משלו".

הזדמנות שנייה

במחנה החלל הראשון שלה השתתפה ג'סיקה מאיר לאחר שסיימה את חטיבת הביניים, ומאוחר יותר עברה תוכנית הכשרה במרכז החלל קנדי. "עירבתי את עצמי בכמה שיותר פעילויות שקשורות בחלל", היא אומרת. מאיר למדה באוניברסיטה העילית בראון, כשבטקס הסיום הוריה אחזו שלט שעליו נכתב, "מזל טוב, ילדת חלל", ואחר כך הוסיפה תארים מתקדמים ממכון סקריפס לאוקיינוגרפיה בסן־דייגו, ואוניברסיטת החלל הבינלאומית בצרפת, שם למדה שנה בזכות מילגה שקיבלה מתורם אנונימי. על הדרך השיגה הכשרה בהרדמה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד.

גם בתוך מגוון הדברים העצום שהתמחתה בהם, נמשכה מאיר במיוחד לחקר תגובת גוף האדם בסביבות קיצוניות, בין אם מתחת לגובה הים או בגבהים עצומים. אז היא בילתה תקופה בביתן התת־מימי בקי־לארגו, פלורידה; נסעה לאנטרקטיקה כדי ללמוד איך פינגווינים מסתגלים לצלילות ארוכות מתחת למים, ולקחה להקת אווזים להימלאיה, סתם לראות איך הם מגיבים לגבהים.

אחר כך הלכה לעבוד עבור נאס"א ביוסטון במשך שלוש שנים כחברת צוות תמיכה בתחנת החלל. "כל הזמן חשבתי על איך זה יהיה להיות שם למעלה, וב־2009 הגשתי בקשה להיות אסטרונאוטית. הרגשתי מוכנה, עשיתי את כל הדרך והגעתי לראיון האחרון בתחושה ממש טובה. אני זוכרת בדיוק איפה הייתי כשהטלפון צילצל והם אמרו, 'עשית עבודה נהדרת, אבל אנחנו יכולים לבחור רק תשעה אנשים ואת לא ביניהם. אנחנו מעודדים אותך לנסות שוב".

שובר לב.

"באותו רגע זו באמת הרגשה של חלום שמתנפץ והיו כמה ימים קשים. אנשים תמיד אמרו לי, 'איזה מזל יש לך שאת יודעת בדיוק מה את רוצה לעשות', אבל האמת היא שכל הזמן היה קול קטן בראש שאמר שוב ושוב 'ומה אם זה לא יקרה? הסיכוי הרי כל כך קלוש'. אז אחרי הדחייה מצאתי עבודה עם בעלי חיים, והייתי מדענית בתחום שאני אוהבת. פשוט הדחקתי את מה שקרה".

ב־2013 נפתחה שוב הדלת, אבל הפעם מאיר לא מיהרה להיכנס. "לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעבור את הניסיון המלחיץ הזה שוב", היא אומרת, "רוב הסיכויים עדיין היו נגדי ולא רציתי לחוות עוד דחייה. כל התהליך הוא ממושך ומתיש, נפשית ופסיכולוגית, ובאותו זמן חשבתי בכנות שהסוף יהיה אותו דבר. אבל אני אדם רציונלי, זה היה אידיוטי לא לנסות שוב. עשיתי ראיון ויצאתי רגועה לגמרי, יהיה מה שיהיה. וכמובן שדברים כאלה קורים כשלא מצפים להם. הייתי מאוד קרובה לוותר, ואז השיחה הזו בכלל לא הייתה מתקיימת. אבל לוותר זה לא אני".

היא עברה שנתיים של הכשרה, סיימה אותה בהצטיינות ב־2015, ובחודש שעבר הודיעו לה שהיא נוסעת לחלל. את אחת מהודעות הטקסט הראשונות שלה שלחה למורה האהוב עליה בתיכון. "מר אצ'יסון", כתבה לו, "חלומות מתגשמים". כשעיתון מקומי במיין פנה למורה הנרגש, הוא אמר: "הילדה הזו שביקשה ממני רשות לצאת לשירותים באמצע השיעור, תגיע עכשיו לחלל. יש סיכוי טוב שאהיה במקרה חולה ביום השיגור שלה. הם הולכים להעיף את ג'סיקה הקטנה לחלל, תהיה מסיבה גדולה".

בובה בחלל

אכן תהיה מסיבה גדולה, אבל מאיר מכירה גם את הצד המסוכן של ההרפתקה. היא הייתה ילדה בת תשע כשמעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצה 73 שניות אחרי ההמראה ממרכז החלל קנדי בפלורידה. היא כבר הייתה אישה בת 26, ממוקדת לגמרי בהגשמת החלום שלה, כשהמעבורת קולומביה התרסקה בכניסה חזרה לאטמוספרה, ועליה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון.

"את מה שקרה לצ'לנג'ר לא כל כך הבנתי", אומרת מאיר, "הייתי ילדה, הגבתי כמו שכל ילד מגיב למשהו שנראה נורא אבל לא מובן. קולומביה זה כמובן עניין אחר. אֵבל על מות אסטרונאוטים לא יודע הבדל, כולנו שייכים לאותה משפחה עולמית, אבל יש לי עשרות בני משפחה בישראל, ושיברון הלב היה גדול. עם זאת, צריך לזכור שתאונות חלל הן נדירות, והסיכון לא יותר גדול מהרבה הרפתקאות אחרות בחיים כאן על כדור הארץ".

את ישנה היטב עכשיו?

"כן. אנחנו עוברים את האימונים הכי טובים, אלפי מקצוענים עובדים קשה כדי שהכל יהיה בסדר ואנחנו יודעים מה לעשות בכל סיטואציה. אז עכשיו אני רק מתרגשת, אבל תשאלי אותי שוב כשאהיה בתוך הטיל, שומעת את הספירה לאחור".

למקום שיהיה הבית שלה למשך חצי שנה היא לוקחת מעט דברים. דגלי ישראל ושוודיה כבר נמצאים בתחנת החלל, לשם הגיעו עם אנשי משימת ההכנה. היא תביא איתה בובת דוב פנדה שנמצאת ברשותה מאז גיל חמש וזוג גרביים ועליהם מנורה, כחלק ממצבור שלם של גרביים צבעוניים שהיא אוהבת. בתוך כישוריה הבאמת בלתי נגמרים, היא גם מנגנת בפסנתר, חליל, סקסופון ופיקולו, כלי קטן מספיק שהיא יכולה לקחת לחלל. על כדור הארץ יכססו ציפורניים הרבה בני משפחה וחברים, כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, אסטרונאוטים, מתברר, הם בני אדם רגילים.

"יש תפיסה מוזרה שאסטרונאוטים מוותרים על הכל בשביל הקריירה והחלום", אומרת מאיר, "לפעמים זה באמת משתלט על החיים, אבל כשאנחנו למטה, פה ביוסטון, אנחנו חיים חיים רגילים, עובדים 40 שעות בשבוע והכל די נורמלי. לרוב האנשים מסביבי יש משפחות וילדים. לי אין, אבל זה לא כי אני אסטרונאוטית. סתם היה לי מזל רע בדייטים עד היום".

היית באנטרקטיקה ועכשיו את נוסעת לחלל. את רק בת 41. לאן בדיוק הולכים מכאן?

"שאלה טובה, אני באמת לא יודעת. לא תיכננתי שום דבר מעבר לזה, כנראה כי זה הדבר שעבדתי בשבילו כל החיים. אולי תהיה נסיעה לירח, אולי נגיע למאדים, מי יודע, החלל גדול. כרגע אני אך ורק בתוך החוויה הזו. כשאת חושבת על 'בית', את בדרך כלל חושבת על הבית הפרטי שלך, אבל כשרואים מלמעלה את הכדור הכחול העדין הזה, מבינים שכל כולו זה הבית. החלום שלי מגיל חמש היה לראות מלמעלה את הכדור הכחול, ועכשיו אני הולכת להגשים אותו".

5 חלוצות בתחום החלל

1. ולנטינה טרשקובה (ברית־המועצות), האישה הראשונה בחלל. שוגרה ב־16 ביוני 1963 כשהיא רק בת 26, ועד היום מחזיקה בתואר "האסטרונאוטית הצעירה בהיסטוריה". בגיל 82 היא עדיין דמות מובילה בחיים הציבוריים ברוסיה.

2. סאלי רייד (ארה"ב), האסטרונאוטית האמריקאית הראשונה, הייתה בת 32 כשהמריאה בפעם הראשונה ב־18 ביוני 1983. לאחר שפרשה כתבה שבעה ספרי ילדים והייתה חלק מוועדת החקירה הנשיאותית בעקבות התרסקויות צ'לנג'ר וקולומביה.

3. מאי ג'מיסון (ארה"ב), האסטרונאוטית השחורה הראשונה. המריאה ב־12 בספטמבר 1992 במעבורת אנדוור. כשחזרה לארץ עזבה את נאס"א ומאוחר יותר הגשימה את חלומה ועשתה הופעת אורח ב"מסע בין כוכבים".

4. איליין קולינס (ארה"ב), האישה הראשונה שהייתה טייסת ראשית ומפקדת של מעבורת חלל. ב־1995 פיקדה על משימה של דיסקברי, ולאחר מכן חזרה לחלל כמה פעמים עד שפרשה ב־2006.

5. קלפאנה צ׳וואלה (הודו/ארה״ב), האישה הראשונה ילידת הודו שהגיעה לחלל ב־1997. שש שנים לאחר מכן מצאה את מותה הטרגי לצד אילן רמון ז"ל במעבורת קולומביה. אחרי מותה זכתה בכל העיטורים הגבוהים ביותר של נאס"א.