yed300250
הכי מטוקבקות
    מירית ודידי הררי, בחצר ביתם בבצרה. מירית: "אני רוצה לומר: הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי"
    7 ימים • 05.06.2019
    מירית: "בזכות הסרטן גיליתי את העוצמה שלי". דידי: "יש לנו תקווה, מירית היא אופטימית נצחית"
    אחרי התמודדות ארוכה עם סרטן הלבלב, מירית הררי, אשתו של שדרן הרדיו דידי הררי, קיבלה לפני כחודש בשורות טובות: הגידול התכווץ והמחלה מראה סימני נסיגה. עכשיו, בראיון זוגי מקיף ראשון מאז שזכו בתקווה החדשה, הם מדברים בגילוי לב על השנה הקשה בחייהם. מירית: "הסרטן נתן לי הזדמנות לחשוף את האני מאמין שלי". דידי: "מירית חזקה וכולנו צריכים לעמוד מאחורי ההחלטות שלה"
    שרי מקובר-בליקוב | צילום: רמי זרנגר

    "אף פעם", אומרת מירית הררי, וליתר ביטחון מניחה יד מחוברת לאינפוזיה על הלב שלה, "אף פעם לא הפריע לי להיות 'אשתו של'". הלב הזה מכוסה הבוקר בחולצה צבעונית תואמת ג'ינס קצרצר, שזה הכל חוץ מפיג'מת בית חולים שגרתית. בכלל, הלוק של חולת הסרטן העליזה, היושבת על אדן חלון המחלקה האונקולוגית של איכילוב בשיכול רגליים נינוח, נע בין מנהלת בלוג עמלנית לנערת רוק מתבגרת. שזה מוזר – בהתחשב בעובדה שבעוד אנחנו מדברות, רעל כימותרפי מטפטף את דרכו לוורידים שלה, זו הפעם התשיעית. "תמיד הייתי אומרת לדידי", היא מחדדת, "'גם אם אלך עירומה ברחוב, כשאתה לידי אף אחד לא יסתכל עליי'. אם הוא באזור, אני לא אתפוס את העין ואת תשומת הלב, כי הוא המפורסם והוא המעניין. וזה היה לי בסדר גמור, כי גם לי היו המקומות שלי, ובמיוחד בבית. הייתי אומרת לו, פה אין דידי הררי, פה אתה דידי הבעל והאבא".

     

    ומה השתנה?

     

    "הכל. באה המחלה והפכה את המיקומים. הסרטן נתן לי הזדמנות לחשוף את האני מאמין שלי מול העולם, ופתאום אני כבר לא 'אשתו של'. אני מירית. כתבתי פוסטים על הגישה הנכונה להתמודדות עם מחלת הסרטן, וקיבלתי כל כך הרבה תגובות ואהבה. בזכות המחלה גיליתי את העוצמה ואת ההשפעה שלי, ואני מרוצה. בתור מאמנת שמלמדת אחרים על אופטימיות ושמחת חיים, הייתה לי הזדמנות להוכיח שאני 'נאה דורש ונאה מקיים'. ועדיין אני יודעת שאם לא הייתי אשתו של דידי, לא בטוח שהייתי יכולה להגיד את מה שיש לי לכל כך הרבה אנשים. הרי לא כל החולים זוכים שקולם יישמע. בזכות העובדה שאני אשתו של דידי, התאפשר לי להעביר את המסר באופן משמעותי".

     

     

    ולדידי, מתברר, אין שום בעיה לזוז הצידה. "אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים, תמסור לאשתך ככה וככה", הוא מחייך. "פתאום השיח הוא עליה, וזה כל כך מחמם את הלב. זה עושה לי טוב. בהתחלה הגישה שלי הייתה שונה. בחודשים הראשונים בכלל לא דיברתי על המחלה. אני מאוד מקפיד לשמור על המשפחה והנושאים האישיים רחוק מהעין הציבורית. כשמירית החליטה לצאת עם זה החוצה, אמרתי לה, תדעי שזה חושף אותך, לטוב ולרע. ומירית אמרה, זו הדרך שלי להתמודד. ברגע ששמעתי את זה אמרתי לה, 'אני איתך', ובאותו יום סיפרתי עליה ברדיו".

     

    אז עכשיו אתה 'הבעל של'?

     

    "לא. שנינו עוסקים בריפוי, כל אחד בדרכו. אני דרך ההומור ותוכנית הרדיו שעושה לאנשים שמח וטוב על הלב, ומירית עם האופטימיות והחשיבה החיובית".

     

    מירית: "יש המון בונוסים בלהיות אשתו של דידי. החיים יותר נוחים, דלתות נפתחות, אי־אפשר להתכחש לזה. אבל אני לא תלויה בדידי. אני תמיד אומרת, אל תהיו תלויות בגבר שלכן. גם אני יודעת להחליף פנצ'ר בגלגל עם שמלה ועקבים. לפני כמה שבועות ישבתי עם דידי במרפאה והרופאה האונקולוגית אמרה לי: 'מירית, את לא צריכה אף אחד שיפתח לך דלתות. את עושה את זה טוב מאוד לבד'".

     

    לא רק הבעל מסתגל למצב החדש, גם הבנות. "הלכתי עם אחותי לעשות בדיקת דם בקופת חולים", מספרת נועה הררי. "האחות ראתה את השם על הטופס ושאלה, אתן קשורות לדידי הררי? אמרנו, כן, זה אבא שלנו, אז האחות אמרה, אמא שלכן כל כך מרשימה ומיוחדת. וזה היה שוק, הפתעה, כי אנחנו רגילות שתמיד מדברים על אבא, ופתאום כולם מדברים על אמא".

     

    מירית: "בשישי האחרון הלכתי בשדרה ליד תחנת הרדיו של דידי. המוכרים ברחוב לא מכירים אותי, רק את דידי. ופתאום כולם קוראים לי, מירית, בואי־בואי. מהירקן, מהפיצוצייה, מחנות הפיצוחים. בסוף הבת שלי אמרה, אוף אמא, נהיה יותר קשה ללכת איתך ברחוב מאשר עם אבא".

     

    הררי משדר ברדיו
    הררי משדר ברדיו

     

    לא רוצה לדעת

     

    בראשית פברואר, בפוסט נוגע ללב, חשפה מירית הררי לראשונה שחלתה בסרטן הלבלב. "בחודש ספטמבר אובחנתי", כתבה בפייסבוק. "ולפני כחודש, הניתוח המורכב להסרת הגידול הופסק באמצע, עם גילוי גרורה בכבד. אני מסרבת לדעת באיזה שלב אני, לא מעוניינת לשמוע אלו תופעות לוואי עוד צפויות להיות, מתעלמת מהסטטיסטיקה ולא, אני ממש לא חיה בהכחשה אלא בהחלט יודעת מה המשמעות של המחלה הזו. ואחרי כל זה, אני רוצה לומר לכל מי שקורא אותי – הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי". הפוסט הפך ויראלי וזכה לאלפי תגובות ושיתופים. הדרך שבה הררי בחרה להתמודד עם המחלה ריגשה רבים.

     

    שלושה חודשים לאחר מכן הגיעו הבשורות הטובות: הגרורה היחידה הצטמקה. המדדים נסוגו. הסרטן במגמת שיפור. זה קרה בראשית החודש שעבר. "התעוררתי בבוקר וראיתי שתי שיחות שלא נענו מפרופ' עידו וולף, המנהל המסור של המערך האונקולוגי באיכילוב", מספרת הררי. "חזרתי אליו והוא אמר לי, 'בשורות טובות מירית, התקבלו תוצאות המעבדה והמגמה חיובית'. הוא כל כך שמח לבשר לי את זה, למרות שמתוך אחריות היה חשוב לו להזהיר אותי לשמור על פרופורציות".

     

    איך הגבת?

     

    "הייתי מבולבלת. שמחה, אבל גם ריאלית, כי הבנתי שהדרך ארוכה. הסרטן עדיין מקנן. מוקדם מדי לחגוג. דידי שאל, למה להמשיך בטיפולים הכימותרפיים אם הגרורה התכווצה והתוצאות מעולות? אבל פרופ' וולף אמר, 'אני לא לוקח סיכון, כי הגרורה עדיין שם והגידול יכול להרים ראש בשנייה, אין שום ביטוח שהוא לא יתפרץ בהמשך'. לכן כל היום הייתי בסערת רגשות. ובערב יצאנו לחגוג במסעדה. היינו כל המשפחה בהרכב מלא, הזמנו אורז הפתעות, המנה האהובה עלינו, הרמנו כוסית יין ואני אמרתי לדידי ולילדים, תראו איזה חוויות נפלאות אנחנו עוברים ביחד בזכות המחלה. במקום להיות במצב של מסכנות, כולנו הערב הזה שמחים ומתרגשים. הייתם מוותרים על זה? וכולם ענו לי, כן".

     

    דידי: "יש תקווה זהירה. המצב של מירית הוא לא של חולים רגילים בלבלב. יש התקדמות מאוד יפה בעקבות הטיפול, אבל זה בגלל הנפש שלה. היא אופטימית נצחית. לילה לפני הפגישה הראשונה שלנו עם הרופא לא הצלחתי לישון מרוב מחשבות על מה יהיה ואיך עושים מה. ומירית לידי, חורפת בשיא הנינוחות, ישנה כאילו אין מחר. באיזה שלב היא התעוררה ואמרתי לה, תגידי, איך את מסוגלת לישון ככה? והיא לא הבינה מה אני רוצה בכלל. 'הייתי עייפה', היא אמרה לי, 'ונרדמתי'. במודעות שלה היא אישה בריאה עם מחלה".

     

    "אני מאמינה בחשיבה חיובית", מסכימה מירית. "ולאורך כל הטיפולים אני מקבלת הוכחה שזה נכון. המודעות היא התרופה הכי חשובה למחלה. מה שתחליטי, ככה יהיה. ואני החלטתי מההתחלה שאני לא חולה. אני רק מקבלת טיפול. בספר 'ההרצאה האחרונה', שמאוד השפיע עליי, הדבר שהכי מעסיק את המחבר, רופא חולה סרטן לבלב גרורתי, זה מהי המורשת שהוא משאיר לילדיו. וזה מה שהכי חשוב לי כרגע: אני רוצה שהבנות יאמינו שהזמן שהן עוברות איתי מאז גילוי המחלה הוא התקופה הכי מעניינת בחיים שלהן. שהן יכולות ללכת וללמוד הכל, אבל מה שמחשל באמת הם הכלים שהם יקבלו בתקופה הזו. אני רוצה שבעוד עשר שנים הן יהיו נשים חזקות בזכות מה שהן עוברות היום, והן ידברו על אמא שלהן עם חיוך, בתחושה של הערכה ועוצמה. הן לא ייפלו, הן לא ישקעו. השיעור שאני מלמדת אותן הוא אופטימיות ושמחה גם בסרטן, גם במחלה, גם במחשבה שאולי אני הולכת למות".

     

    אמרו לך את זה?

     

    "לא אמרו לי במפורש, אבל המוות באוויר כל הזמן. סרטן לבלב גרורתי זה מצב שאנשים מתים ממנו. המוות קיים במחלקה כל הזמן. אני רואה אותו כל היום. רק לפני שבועיים הכרתי שני בחורים מקסימים שליוו את אמא שלהם, ואתמול היא נפטרה. המוות נוכח, אבל אני רוצה לשדר למשפחה שלי שגם לחולים קשים יש אפשרות לעשות את הבחירה. סרטן זה סבל, אבל ההחלטה מה להפיק ממנו היא שלי, ואני לא מפסיקה להפיק ממנו מרגליות. מזמינים אותי להרצאות. אנשים עומדים בתור כדי לבוא אליי לאימון. זה כוח".

     

    את לא פוחדת?

     

    "אין בי קמצוץ של פחד מהמוות. אני בטוחה שהחיים פה הם רק תחנה. יכול להיות שהתחנה הבאה תהיה מרתקת לא פחות. אני כן מפחדת מהזִקנה, אני מאוד לא אוהבת אותה. אבא שלי היה מסתובב בדיור מוגן, רואה את הקשישים החולים בכיסאות גלגלים עם המטפלת, והיה אומר לי: 'מה הם עוד חושבים שיקרה להם?' אני לא בטוחה שלא עדיף לי ללכת הרבה לפני שאזדקן. נכון, זה לא ישמח את הסובבים אותי, אבל המחשבה שאני משוחררת מכל המחויבויות עוזרת לי לא לפחד למות. אם זה יקרה, אני אקבל את הדין באהבה".

     

    ים עם גלים

     

    היא בת 51, מתגוררת עם משפחתה במושב בצרה. אם לשלוש בנות; מאיה, הבכורה, בת 28 ואם לשני ילדים, אבישג בת 26, ונועה בת 22. בעשר השנים האחרונות עוסקת באימון לאיכות חיים במישור האישי והעסקי ובקרוב תחל בסדרת הרצאות על התמודדות והעצמה. הוא בן 62, מגיש טלוויזיה ושדרן רדיו. תוכניתו האישית 'דידי לוקאלי' משודרת בשבע תחנות ברחבי הארץ.

     

    הם הכירו בפאב בתל־אביב. "באתי לשם עם חבר", נזכר דידי. "מירית הייתה המלצרית ואני נדלקתי עליה. מאותו יום חיפשתי רק אותה. אחרי שלושה חודשים החלטנו להתחתן. ומאז אני לא מפסיק להתפעל ממנה. היא אמא מושלמת. מצד אחד מחנכת ומכוונת, ומצד שני יודעת להעמיד במקום כשצריך. גם אני הייתי אבא מעורב, אבל פיתחתי קריירה. מירית היא אמא טוטאלית".

     

    ובת זוג?

     

    "רוקנרול. ים עם גלים. עליות וירידות. סערות ונחשולים. רוגע מדהים וכחול עמוק. מירית היא ים על כל מה שיש בו".

     

    30 שנה הם נשואים, ורק לפני שנה, בגיל חמישים, מירית חשבה שהגיעה לשיא. "זה היה רגע שאני מאוד זוכרת", היא אומרת. "חזרתי מחתירה בים, הייתי בהיי כזה ואמרתי לעצמי, איזה חיים מדהימים יש לי, הילדות גדלו, אני משוחררת, יש לי רווחה כלכלית, כבר הייתי בחצי עולם, מצאתי את תחביב חיי, חתירה בים, ככה הולכות להיראות עשרים השנים הבאות? זהו, הגעתי לשיא? והנה קיבלתי תשובה".

     

    גם הסימנים הרעים החלו אז. הררי בדיוק חזרה ממסע חתירה במקסיקו. "חתרנו 25 קילומטר ביום, זה היה אקסטרים כמו שאני אוהבת. ביום האחרון רצינו לצאת לארוחת צהריים אבל הייתי מפורקת. הרגשתי חולשה לא תקינה, משהו שאני לא מכירה בגוף שלי גם אחרי מאמץ. כשחזרתי לארץ התחילו גם קצת כאבי בטן. הלכתי לרופאה, היא שלחה אותי לבדיקות והכל יצא פלס. אמרתי לעצמי, מירית, את כנראה מדמיינת. אבל הבטן לא עבדה רגיל. הלכתי לרופא אחר והוא נתן לי כדורים נגד אולקוס, אבל המצב רק החמיר.

     

    "לפני שלוש וחצי שנים חבר טוב שלנו, גבר שבגברים, חלה בסרטן הלבלב. הוא כל הזמן היה מלטף את החלק העליון של הבטן ואומר, 'לא טוב לי, לא טוב לי'. שנה אחר כך הוא נפטר. ופתאום גם אני התחלתי לעשות את התנועה הזאת על הבטן. אמרתי לדידי, 'תקשיב, יש לי סרטן בלבלב'. ודידי אמר לי, חס וחלילה, איזה שטויות".

     

    השבועות חלפו, הררי הלכה ורזתה. "הרגשתי רע, ובגלל שהאוכל לא התעכל טוב, פשוט הפסקתי לאכול. היינו יוצאים למסעדה עם המשפחה וכשחזרנו לא הייתי מסוגלת לעלות מהאוטו הביתה מרוב כבדות. אמרתי, איזה יופי, איזה מגניב, נהייתי כוסית־על, רזה כמו בגיל 16. שכב לי ג'ינס חלומות בארון ופתאום הוא עלה עליי. ולפעמים לקחתי את הג'ינס של הילדות".

     

    כבר הבנת שמשהו רע מתחולל?

     

    "כן. שבוע לפני שקרסתי, הגיע לארץ שון רייס, אחד החותרים הגדולים, ומראש קבעתי איתו שיעור. רצה היוניברס שבאותו היום היה מזג אוויר קשה. ובכל זאת לא ויתרתי. הלכתי למועדון, לקחתי את הציוד והמשוט ואמרתי למאמן שלי, אני עומדת למות. ממש הרגשתי כך. והמאמן אמר, ככה לא נראית אחת שהולכת למות. סיימתי את האימון בקושי, נשכבתי על החוף ולא יכולתי לקום. הביאו לי מים, נסעתי הביתה והרגשתי שבר כלי. והבנות כעסו. אמרו לי, אמא, את חייבת ללכת למיון. אבל למחרת היינו אמורים לחגוג יום הולדת לנכד שלי ואני התעקשתי להמתין לסיום החגיגה. לא רציתי להרוס לו. כולם שרו ואכלו, ואני במיטה. לקחתי עלה של צ'יפס מהנכד והכנסתי לפה. אמרתי, הנה, גם אני אוכלת משהו".

     

    אחרון האורחים עזב והררי הובהלה למיון במרכז הרפואי מאיר. "הבדיקות היו גרועות, באולטרסאונד גילו ממצא. בכבד הייתה צהבת. כיס המרה היה חסום וגם הלבלב מורחב. בסוף הערב ניגשה אליי הרופאה הכירורגית. אמרה לי, "אני מצטערת, יש לך ממצא תופס מקום", שזה שם מכובס לסרטן. אני זוכרת ששאלתי, מה זה? ודידי והבת שלי מאיה שותקים. הם היו מאחוריי, לא רצו קשר עין איתי. שאלתי שוב, את מתכוונת לגידול? והרופאה אמרה, כן, לצערי".

     

    איך הגבת?

     

    "איך ששמעתי את המילה 'גידול' הגוף שלי איבד את הרפלקסים שלו ואני איבדתי שליטה. הידיים התחילו לרעוד. השיניים לנקוש, הרגליים התחילו לקפוץ. לא הצלחתי לדבר. גם דידי ומאיה לא דיברו. הם היו בהלם. הגענו למחלקה, האחות הראשית אמרה, שלום מירית, ואני לא הייתי מסוגלת לענות. היא מבקשת תעודת זהות, ואני עם נקישות בשיניים. הכניסו אותי לחדר. הגיעו שלושה רופאים בכירים, התחילו לדבר איתי ואני לא שם. ואז אחד מהם, רוסי, איש גדול עם פנים טובות, אמר לי, 'מירית, תעזבי גידול, תעזבי דלקת, אנחנו ממילא לא יודעים עדיין כלום, מה שחשוב עכשיו זה איך את מרגישה. את רעבה? דידי, לך תביא לה איזה סטייק טוב, היא בצום מהבוקר. וכל השאר לעזוב את החדר'. והמסר הזה ממש איפס אותי. הרעידות פסקו, כל מי שלא היה צריך להיות בחדר הלך ואני נאחזתי בכאן ועכשיו. בחיים לא אשכח לרופא הטוב ההוא את המילים שלו".

     

    ואתה, דידי?

     

    "זה היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. אני לא חושב שאפשר לעכל בכלל דבר כזה. היו מחשבות נוראות על לאן זה הולך, במיוחד בגלל שהכרתי מקרים כאלה, אבל כלפי חוץ הייתי חייב לשמור על קור רוח כי מירית הייתה זו שהתפרקה וגם הבת שלנו מאיה הייתה בהיסטריה".

     

    רק לקראת חצות נותרה מירית עם דידי ביחידות. "ואמרתי לו, אני צריכה שתבטיח לי שאם יגיע הרגע, תעזור לי לעשות המתת חסד", היא מספרת. "אני חייבת לדעת שאוכל לגמור את זה בדרכי. אבל באותו שלב דידי לא היה מסוגל להבטיח".

     

    והיום?

     

    "הוא עדיין מסרב להסתכל על המוות כעל אופציה, אבל לפחות השיח על הנושא משתחרר טיפה".

     

    למחרת באו גם התובנות. "ביקשתי שלא יספרו לי יותר על המחלה ולא יעדכנו אותי על השלבים הבאים ועל תופעות הלוואי", היא נזכרת. "באופן מוזר הייתי במצב רוח מעולה, כי פתאום הבנתי שיש לי לגיטימציה לעשות רק מה שאני רוצה. עד הסרטן הייתי סופת טייקון, עושה ביום ממוצע משהו שמאה נשים עושות בשבוע. באותו בוקר הבנתי שאין לי שום רצון להמשיך לתחזק את תדמית הוונדר־וומן. מהיום אני בעיקר לעצמי. מרגע שהתגלה הסרטן, הרגשתי חופש מטורף, כאילו קיבלתי לגיטימציה לשחרר את כל החובות והמטלות שהיו לי אי פעם".

     

    מירית, בקיאק. "היום כשאני יוצאת לחתירות כבר צוחקים עליי שאני דופקת רייס לכל הסירות האחרות"
    מירית, בקיאק. "היום כשאני יוצאת לחתירות כבר צוחקים עליי שאני דופקת רייס לכל הסירות האחרות"

     

    נתק מוחלט מהטירוף

     

    המטרה הראשונה הייתה להרים את המורל המשפחתי. "הבנות מאוד קשורות אליי, וכשהבשורה נחתה הן התרסקו", מספרת הררי. "דידי הסתובב בבית כאילו קיבל אגרוף בבטן. אחותו נפטרה מלוקמיה קשה בתוך שנה והנה שוב נופל עליו סרטן. הוא לא רואה את החיים בלעדיי, לא מסוגל. אני מאוד דומיננטית בחיי המשפחה. אז כולם לא עזבו אותי לרגע, לא יצאו לעבודה, בכו המון. היה דאון מוחלט סביבי. ואני דיברתי איתם ושידרתי להם שמחת חיים ואופטימיות. אחרי הכימותרפיה הראשונה הייתי מרוסקת. לקח לי שבוע לקום. חברים אמרו לי, מירית, בואי לים, תשבי על סירה, תנשמי אוויר, זה יעשה לך טוב. ואני, חלשה ורועדת, הגעתי למועדון. נתנו לי את המשוט ביד ולא הצלחתי להרים אותו. רק כשהסירה יצאה לים אמרתי לעצמי, מירית, את לא חולה, תחזרי להיות החותרת שהיית עם הכושר המטורף. ממש הכרחתי את עצמי לחשוב ככה, ופתאום המשוט היה קל ביד שלי וחזרתי לתפקוד. היום כשאני יוצאת לחתירות כבר צוחקים עליי שאני דופקת רייס לכל הסירות האחרות".

     

    בתחילה דיברו על ניתוח מורכב בלבלב, שמונה שעות אורכו. "היו שלושה תרחישים", נזכרת הררי. "הראשון, מסירים את החלק הנגוע, שיקום של שלושה חודשים וכימותרפיה. התרחיש השני, שאני מתה בניתוח. והשלישי, הכי גרוע, שפותחים את הבטן, מגלים גרורות, מפסיקים את הניתוח, סוגרים ועכשיו אני הולכת לסבול, טיפולים, ובסוף המתת חסד. לכן לא פלא שכל הבית היה באווירת דיכאון. ורק אני הייתי בכיף שלי. האחות שהכינה אותי לניתוח שאלה, להביא לך כדור הרגעה? אמרתי לה, בשביל מה אני צריכה? וגם בדרך לניתוח, נכנסים למעלית, אני מצטלמת. בדיחות וצחוקים. התחיל הניתוח, ופתאום התעוררתי ממנו. איך שהורידו לי את מסכת החמצן הבנתי שהניתוח הופסק באמצע. שאלתי את הבת שלי, יש גרורות? אמרה לי, רק גרורה אחת. התרחיש הכי גרוע התממש ומשום מה לא הצלחתי להיות מצוברחת. בדרך למחלקה המשפחה הייתה מזועזעת מהתוצאות ואני בלה־לה־לנד".

     

    דידי: "הבנתי שהמצב לא פשוט. כשהייתי לבד נכנסתי לדיכאון מהשאלות מה הולך להיות. בעיקר איתה, לא איתי. אני אשרוד, אבל בעיקר עליה. למה זה מגיע לה לעזאזל? אבל כשאני איתה, הכנסתי את עצמי למוד אוטומט. כאילו, תהיה פרקטי, תעזוב את כל הרגשנות בצד ותנסה למצוא כל דרך אפשרית כדי לעזור לה".

    בטיול שופינג משפחתי באנגליה. "לונדון תמיד עושה לנו טוב". מימין לשמאל: דידי, אבישג, מאיה, מירית ונועה
    בטיול שופינג משפחתי באנגליה. "לונדון תמיד עושה לנו טוב". מימין לשמאל: דידי, אבישג, מאיה, מירית ונועה

     

    וזה עובד?

     

    "בהתחלה פחות. המחלה של מירית שינתה את כל סדר היום שלי. שום דבר לא עניין אותי. הייתי צריך להגיע לרדיו, וברדיו התוכנית מלאה בצחוק ובלגן ושמחה, ואני יושב באוטו, כולי מפורק אחרי עוד טיפול או תשובות שקיבלנו מהרופאים, ואני חייב להתעשת ולנסות להרים את עצמי, לנתק את הראש מהכל ולשדר כאילו אין מחר. זה היה קשה".

     

    מיד אחרי הניתוח שכשל החלו הטיפולים הכימותרפיים. ארבעה ימי טיפול אחת לשבועיים, בלי צפי לסיום. "כשהתחלתי את הטיפול הראשון, רצו להסביר לי על תופעות הלוואי של הכימו ואני אמרתי, סליחה, לא מעוניינת לשמוע. לא רוצה לדעת. אחרי הטיפול השני היו לי כאבים איומים בגב ובבטן וחולשה כללית. קיבלתי משככי כאבים חזקים והרגשתי כמו סמרטוט". מאז היא עברה שמונה טיפולים ולמדה להתמודד עם התופעות. בכל טיפול הררי מוקפת בבני משפחתה ובחברים קרובים. "כשאני רואה את מירית, כואב לי בגוף, פיזית. ואני רוצה לשבור את העולם", אומר דידי בכאב. "אני לא יכול לקחת ממנה את הכאב ולהעלים אותו, כל מה שאני יכול לעשות זה לנסות לרפד לה אותו".

     

    באיזה אופן?

     

    "אני שומר על שגרה, נותן לה לעשות מה שהיא רוצה ותומך בכל החלטה שלה. כל חלום שלה, אני הופך את העולם כדי להגשים אותו. אם רוצים לעשות טיול משפחתי עם כולם, קמים ונוסעים. ואם היא רוצה לנוח קצת איתי באנגליה, אנחנו יוצאים לטיול של הלייף. ואם בלילה יש למירית מחשבות לא טובות, ופתאום כואב, כי יש לה גם את רגעי השבירה שלה, אני שם לא כדי להגיד לה שיהיה טוב, אלא כדי לשמוע אותה, לחבק, ופשוט להיות".

     

    אדם בתוך עצמו

     

    בתוך הבועה השמֵחה שיצרה לעצמה, בין החיבוקים והמחשבות האופטימיות, היו גם רגעי בדידות. "בן אדם צריך לדעת שיש לו רק את עצמו", אומרת הררי. "הוא חושב שיש לו חברים, משפחה, הורים, כסף, הוא מנסה כל החיים לצבור ולאסוף כמה שיותר, אבל כשהוא חולה ועומד למות, כשהוא מתמודד עם משבר מאוד קשה, בתכלס אין לו אף אחד חוץ מאשר עצמו. אז נכון שכולם סביבו, אבל רק הוא הולך לישון עם השאלות, האם אני אמות עוד איקס זמן, ורק הוא זה שמתמודד עם הכאבים ואף אחד לא יכול לנחם אותו. אני תמיד אומרת שהכוח חייב לבוא ממך. רק ככה אפשר לנצח".

     

    איפה הכוח שלך?

     

    "האמונה באינטואיציה שלי. עם כל הכבוד לרופאים ולאחיות, לאינטואיציה יש חלק מאוד גדול בהתמודדות עם המחלה. מחלקה אונקולוגית זה אנשים רזים, חיוורים, צהובים, נראים עוד רגע בעולם הבא. גם אני ירדתי 12 קילו בהתחלה ונורא נבהלתי, אז החלטתי שאני מפסיקה להישמע להוראות של הרופאים מבחינת תזונה וחוזרת לאכול הכל, כמו קודם. גם לפני המחלה לא הקפדתי על אורח חיים בריא. אהבתי מלוח, חריף, אבל עשיתי ספורט. בטיפול הקודם ישבתי על המיטה במחלקה האונקולוגית ואכלתי פלאפל. בדיוק הרופאה נכנסה. היא אמרה, מירית, את יודעת מה את אוכלת? הרי זה בדיוק מה שאסור לך. אמרתי לה, אני יודעת, אבל זה טעים לי. אני אוכלת דברים שטובים וטעימים לי ועולה במשקל. לא הייתי חודש במחלקה כי נסענו לטיול וכשחזרתי עליתי על המשקל במחלקה והתברר ששמנתי בחמישה קילו. חשבנו שהמשקל מקולקל אז עליתי למשקל אחר. הורדתי את הכפכפים, את הפלאפון, אפילו את הכובע, והמשקל עדיין הציג עלייה יפה".

     

    וזה בעצם כל הסיפור של הררי על רגל אחת: להקשיב לרופאים, אבל לנהל את המחלה בדרכה. "לפני ארבעה חודשים הייתי מאושפזת במשך שבוע במחלקה הפנימית בעקבות הליך בכיס המרה שלא התאוששתי ממנו. כשדידי הגיע בערב ירדו לי דמעות, שזה חריג, הרגשתי בת תשעים וגם נראיתי ככה. למחרת קמתי בשש וחצי בבוקר, לבשתי ז'קט עור, ג'ינס ומגפיים, אמרתי שלום יפה לאחות הראשית ושאלתי מתי אני מקבלת מכתב שחרור. האחות הסתכלה עליי ואמרה, יו, איך את דומה לאמא שלך. שאלתי מי זו אמא שלי והיא אמרה, מירית הררי. אמרתי לה, מירית זו אני".

     

    דידי: "אני חושב שזו דרך נפלאה להתמודד עם המחלה. זה הפך לשליחות. כל כך הרבה חולים שואבים כוח מהדרך של מירית. החדר שלה במחלקה הפך למשרד ייעוץ. באים לשמוע אותה, לשאול אותה, להתחזק ממנה. ראיתי חולים שנכנסו אליה כבויים ואפורים והגב שלהם התיישר".

     

    אין לדעת עד מתי יימשכו הטיפולים. ובינתיים, התוכנית היא לחיות כאן ועכשיו; "כל יום שאין לי בו כאבים, שאני בחיק המשפחה, הוא רווח גדול", מחייכת הררי. "ובינתיים אני לא רוצה לסבול. הכימותרפיה שלי מורכבת משלוש שקיות, והראשונה הכי אכזרית. תופעות הלוואי שלה משפיעות על מערכת העצבים ואני מתחילה להרגיש נימול בפנים, הידיים מאבדות צורה, האצבעות הולכות כל אחת לכיוון אחר, הלשון נתפסת, כפות הרגליים נתפסות. כשהרופא אמר שאין סיכוי להפסיק את הכימותרפיה, אמרתי לו, תוריד את השקית הראשונה. החזקתי איתה מעמד שמונה טיפולים וזהו. די. מספיק. ומאז הכימותרפיה בלעדיה".

     

    גם על הניתוח החליטה לוותר, אף שכאשר הגרורה התכווצה, עלתה האפשרות לשקול אותו מחדש. "התיאוריה שלי אומרת שאלוהים שם את הגרורה בגוף כדי לעצור את הניתוח. כנראה הניתוח הזה לא נכון לי". לפני שלושה שבועות הפסיקה גם עם משככי הכאבים. "נסעתי עם דידי לחו"ל ואמרתי לו, בא לי לנסות להיגמל מהכדורים. הפסקתי, עבר יום, יומיים, שבוע, ואין כאבים. זה נס".

     

    אף אחד לא מנסה לשכנע אותה לנהוג אחרת. "כשדיברנו בהתחלה, מירית אמרה לי, אני לא פוחדת למות, אבל אני בוחרת איך לחיות את שאר הזמן שנותר לי", אומר דידי. "באותו רגע הצדעתי לה. הרגשתי שהיא כל כך חזקה ושכולנו צריכים לעמוד מאחורי ההחלטות שלה".

     

    גם אם המשמעות היא שאולי המחלה תנצח?

     

    "אני לא רוצה לחשוב על זה. אין לי מושג מה צופן העתיד. אני יכול פתאום לחטוף התקף לב וללכת לפניה".

     

    נאמנים להבנה הזו, הגיעו בני הזוג הררי השבוע למרכז הרפואי איכילוב לטיפול נוסף. בערב חוברה הררי לצנתר קטן, עברה כמה בדיקות הכנה ונשלחה לחדרה. "תשע בלילה, ואני אומרת לדידי, אולי נקפוץ לקפה השכונתי שלנו בבצרה? אמר לי, בטח. ישר תיקתקנו עניינים. קראנו גם לבנות ונסענו. ישבנו שם, המשפחה הגרעינית, אושר גדול, כאילו אין מחר. עשר ורבע מתקשרים אליי מהאונקולוגית. שואלים בבהלה, איפה את? התחלתי לגמגם. אמרתי, אני כבר חוזרת. זה היה קורע מצחוק.

     

    "ואז הבנתי שזה כל מה שיש לי. רק את הזמן הזה. ואני צריכה לעשות בו רק מה שאני אוהבת. תמיד היו לי תוכניות. החלום הבא. התשוקה הבאה. הלימודים החדשים. הסטארט־אפ הבא שאמציא והסירה הבאה שאקנה. ופתאום הבנתי שהחיים הם פה לידי. אמרתי לעצמי, תירגעי, תהיי כאן. תיהני מזה. וכן, תחשבי קצת קדימה, אבל תני לתוכניות האלה גם איזה עירבון מוגבל".

     

    פרופ' עידו וולף: "הטיפול בסרטן הלבלב השתפר משמעותית"

    פרופ' עידו וולף, מומחה לרפואה פנימית ואונקולוגיה, מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי ת"א, (איכילוב) המטפל גם במירית הררי, אופטימי מאוד באשר להצלחת הטיפולים בסרטן הלבלב. "כשאנשים מתבשרים שחלו בסרטן מסוג זה, הם נוטים להגיב

    בצורה קשה מאוד. אבל הטיפול במחלה זו התקדם והשתפר משמעותית. בשנים האחרונות הצלחנו להגיע להישגים יפים מאוד בטיפול בסרטן הלבלב הגרורתי. הפרוטוקולים השתנו והשתפרו, החולים מגיבים בצורה טובה יותר לטיפולים ורבים מהם זוכים לתקופות חיים ארוכות באיכות חיים טובה.

     

    "במלחמה בסרטן הלבלב הטיפולים האימוניים והביולוגיים זוכים ליחסי ציבור נאים ולפעמים הם דוחקים הצידה את הטיפול הכימותרפי. אבל סוגים רבים של גידולים בלבלב מגיבים מצוין לכימותרפיה, ולפעמים הטיפול הכימי הוא התרופה היחידה במאבק לצמצום הגידול ולנסיגת המחלה. היום אנחנו יודעים לטפל בצורה מיטבית גם בתופעות הלוואי של הכימו. יש תרופות יעילות נגד בחילות והקאות ושילובים כימותרפיים שאינם מלווים בנשירת שיער מסיבית.

     

    "לבסוף חשוב לזכור שלתמיכת המשפחה יש השפעה מכרעת על הצלחת הטיפול. הסרטן משפיע לא רק על החולה, אלא גם על סביבתו הקרובה. היכולת להתמודד נגזרת מהדרך שבה הקרובים מלווים את החולה במסעו אל ההחלמה".

     

    פרופ' עידו וולף
    פרופ' עידו וולף

     

    5 צילומים מהאלבום המשפחתי

     

    קיץ 2014 -  הובי משותף עם דידי – חתירה אקדמית בנחל הירקון

    קיץ 2015 - צילום משפחתי עם הנכד רום. מירית: "הוא המתנה של החיים שלנו"

     

     

    צילום משפחתי עם הנכד רום
    צילום משפחתי עם הנכד רום

     

    קיץ 2017 - מירית: "אם כבר לטייל בעולם, אז על קיאק. הצלחתי לגרור את דידי למילוס שביוון. הצלחה גדולה, בהתחשב בעובדה שמדובר באחד שמסעות ממש לא עושים לו את זה"

     

    קיץ 2016 , שיט תעלות בוונציה - מירית: "דידי מוביל כרגיל, עם המפה ביד, שלא נלך לאיבוד חלילה"

     

    תאילנד 2017 , בטיול זוגי - מירית: "תופסים רגע של נחת בצל העץ בקוסמוי"

     


    פרסום ראשון: 05.06.19 , 22:04
    yed660100