אייל שני, בזוגיות עם מירי חנוך, ואב לבת, נולד ב־1959 וגדל בירושלים. בצבא שירת בחיל הים על ספינת טילים. המסעדה הראשונה שפתח הייתה אוקיינוס בירושלים, ב־1989, וב־1999 פתח את הסניף בהרצליה. באותה שנה נסגרו שתיהן בשל חובות. את התוכנית הראשונה בטלוויזיה, 'אוכל למחשבה', הגיש בשנת 2004 בערוץ 8, עם חברו ושותפו הבמאי שחר סגל. בבעלותו כיום בין השאר המסעדות פורט סעיד, רומנו וצפון אברקסס בת"א, הסלון בתל־אביב ובניו־יורק, ורשת המזנון שפעילה בתל־אביב, בפריז, בניו־יורק ובמלבורן. בימים אלה שופט בעונה השמינית של ריאליטי הבישול 'מאסטר שף' בקשת.

מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"סביב גיל שלוש, גרנו בירושלים בטלביה, הבטתי לשמיים ועבר שם מסוק נורא קרוב. יכולתי לראות את התא שנמצא במסוק, את התקרה שלו, שהייתה בנויה מקורות של עץ. לאורך החיים שלי ניסיתי להסתכל על פנים של מסוקים אבל לא נתקלתי בתקרה מעץ. אני משוכנע שראיתי כזאת בבירור כשהייתי בן שלוש, והייתה רוח קרה. אולי זה היה חלום? לא חושב. זה הפחיד אותי כי הייתה למסוק מין טוטאליות באוויר ופתאום הכל השתנה".

איזו עצה היית נותן לאייל שני בן ה־16?

"לאסוף את הכוח המתפרץ שלו לכיוון אחד, למקד כמו זכוכית מגדלת שממקדת שמש. הייתי מלא אנרגיה ומלא פראיות, ללא שום תודעת כיוון".

היית מקובל כילד, כנער?

"מאוד מקובל, אבל אף חבורה לא רצתה לקבל אותי לתוכה. היו לי שלושה חברים טובים וכולם היו בחבורות והיה נדמה לי שגם אני צריך חבורה כזאת אבל איכשהו לא התקבלתי לאף אחת. אולי כי הייתי שונה וחבורות עובדות על זהות. אבל כן היו לי חברים טובים. וכל זה למרות שב־1967, כשהייתי בן שמונה, אמא שלי לא הייתה נותנת לי לשחק מקדימה על המדרכה, על הכביש או בשדה, כי הם פנו לחומה והייתה סכנה מצלפים. זה מילא אותי בערגה אינסופית כדבר העומד בפני עצמו. כי תבין, לפני החומה היה בעצם שטח הפקר ומעולם לא יכולתי לדעת מה קורה מאחוריה. זה היה נדמה לי כמו הארץ הכי רחוקה בעולם. הייתה לי חברה שהייתה הבת של השגריר היווני. פעם בחודש היא הייתה נכנסת לעיר העתיקה דרך שער יפו, במעבר לדיפלומטים, ובערב יוצאת בחזרה. הייתי מלווה אותם, ואז נשאר על גבעה גבוהה מול החומה. הייתי מאוהב בה, מחכה שעות. כשחזרה, תמיד הייתה מביאה לי מסטיקים מהעיר העתיקה".

מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

"הדבר שהכי הייתי רוצה להיפטר ממנו זה תחושה של בדלנות. למשל, אני עכשיו לא מעט בניו־יורק, והשותף שלי אמר לי, 'מה שחסר לך זה טבח יפני'. אחד הדברים שאני שואב זה מהעם הפלסטיני שיושב לצידנו. הם מגדלים זרעי מורשת ומבשלים בצורה מסוימת והם אוחזים בבישול הארצישראלי הפשוט. בעיניי, אני עושה את המסעדות הפלסטיניות הכי טובות בעולם. ועכשיו אני בניו־יורק ולא יכול לנסוע לעיר העתיקה לקנות קישואי בלאדי. אני צריך להחליף את הזקנות במישהו אחר, אז החלפתי ביפנים. לדעתי, בניו־יורק האוכל הכי טוב הוא היפני. ואז הגיע אליי שף יפני שהשותף הביא והתברר לי שזה זיוף והוא לא יפני אלא בורמזי. ואני לא יכול לשאת זיופים. אמרו לי יפני והרגשתי שקיבלתי סוג ב' ונורא התרעמתי. הבטתי על הבחור, לא צעיר, בן 55, רזה מאוד, נראה קשוח מאוד. יכולתי ללהק אותו בדמות של רוצח בתוך סרט.

"לא יכולתי לסבול אותו, אבל אמרתי לעצמי, 'אייל תן לו הזדמנות ותן לעצמך הזדמנות'. חלף זמן והתחלתי לראות מה הוא עושה. יום אחד הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'אתה יודע, אתמוך בך בכל סיטואציה'. שאלתי את עצמי, 'מי בחיים אמר לך את הדבר הזה?' האישה שלי מירי. אבל פרט אליה מי? ואתה מאמין לו כי הוא אומר אמת. באותו רגע התאהבתי בו בצורה הכי עמוקה והייתי מלא חרטה וייסורי מצפון על כל המחשבות שחשבתי עליו. שאלתי אותו אם הוא עושה כושר והוא אמר שבוודאי. שאלתי איזה, והוא אמר, 'מנטלי'. אז זו דוגמה של איך לפעמים אני מסתכל במבט בוחן מדי ומחמיר מדי ואחרי זה אני מתחרט על זה. אבל באותה דרך אני מבקר את עצמי בחומרה גדולה, לא עושה שום הנחות".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או רכב?

"אף פעם לא קניתי בית. גם רכב לא קניתי הרבה שנים. נראה לי שהדברים הכי יקרים שקניתי הם מצלמות ועדשות. קניתי עכשיו סכין בגודל של סיכה. הרגשתי שהעבודה שעשו עליה שייכת אליי, חתיכת ברזל של מאה גרם שבסוף נגמר בלהב. זה עלה 640 דולר. הסכין תשמש כדי לעשות חתך מאוד מסוים בסוג מסוים של קלמרי. קניתי אותה בשביל חתך אחד ספציפי במנה"

מהו הפחד הכי גדול שלך? 

"נחשים. יש לי פוביה. כשהייתי ילד בגיל שלוש, שכבתי על גדר וחלמתי על בחורה שגרה ארבעה בתים ממני במעלה הרחוב, התחרדנתי בשמש השוקעת. לפתע אני מרגיש שמשהו לא בסדר. אני מפנה את מבטי ימינה ורואה שלכל אורכי שוכב נחש, שהיום אני יודע שהיה צפע. קפצתי מהגדר, רצתי הביתה ואמא ראתה שאני לבן. לא סיפרתי לה מה קרה. הלב לא הפסיק לרעוד עד שהלכתי לישון. למזלי, הוא לא הכיש אותי. אני לא מפחד מההכשה, זו התנועה שלהם שאני לא יכול לסבול. ופעם בפיקניק נפל עלינו נחש שחור, עליי ועל אבא. אז אני לא יכול לראות נחשים גם בספרים מצוירים. אפילו בחשבונות האינסטגרם שמתמחים בצבים ואני מקפיד לעקוב אחריהם, אני מפחד שיצוץ נחש בצילומים".

מתי היית הכי מאושר?

"אתמול היה לי רגע של תחושת אושר מאוד גבוהה. ישבתי על הגג בבית בתל־אביב. מירי האישה שלי ואני מגדלים שם ירקות. היא עושה גנים פראיים שנדמים לי תמיד כמו שדות בר באמצע העיר הגדולה. שם גם אני מגדל את שלושת הצבים שלי, אחת מהם בת שנתיים, הולכת לחיות 250 שנה, אם לא יקרה כלום, ולהיות ענקית. אז עשיתי תה עם נענע מהגג, ישבתי וחיבקתי את מירי על הספה הקרועה שיש שם וראיתי איך רונה הצבה מזהה את הבית שעשיתי לה והולכת לישון. בדיוק עברה רוח והייתה שמש, והרגשתי פתאום שהכל כך כך נכון ואני מוצף באושר".

מהי ההחמצה הגדולה של חייך?

"לפעמים החמצה היא פרשת דרכים שמובילה אותך קדימה. בתקופת הפיגועים בירושלים, לפני 20 שנה, הייתה לי מסעדה נהדרת בשם אוקיינוס. ואז אוטובוסים התפוצצו ומקררים התפוצצו, אחד מהם ראיתי ממש מולי. הפסיקו להגיע אנשים למסעדה, והייתי במצב נוראי, אבל לא פיטרתי איש מאנשי הצוות שלי כי הם אחזו בהמון ידע. המקום היה ריק והבנתי שהסוף שלי במסעדה מתקרב. ואז קיבלתי הצעה מארנון מילצ'ן לבוא ולעשות מסעדה בניו־יורק. הוא אמר, 'יש לי את השותפים הכי טובים, אחד מהם זה רוברט דה־נירו', שהיה שותף אז בנובו. הגעתי לניו־יורק, הראו לי איפה הולכת להיות המסעדה שלנו והתחלתי לחיות על קו ישראל־ניו יורק כדי לעשות פרזנטציות לעיתונאים ולהקים את המקום. חודש לפני הפתיחה התחלנו לשבת על חוזים ואני הבנתי שהם בעצם משתלטים על כל דבר, דה־נירו והשותפים האחרים, ולא נותנים לי כל מרחב מחיה.

"באחת מהפגישות קמתי ואמרתי, 'אני מודה לכם אבל אני מוותר על הסיפור הזה'. יצאתי החוצה, פרצתי בבכי וקניתי כרטיס טיסה. חזרתי לישראל במצב מנטלי מאוד קשה. שנים חשבתי שזה היה הפספוס הכי גדול של החיים שלי. שהגאווה, שהיוהרה, עצרו אותי. הרי לא יכולתי למחול אז על כבודי וזרקתי את הדבר הזה. אבל אחר כך התרחשו שנים טובות ואני סגרתי מעגל בניו־יורק עם שלוש מסעדות. לפני שבועיים היה לי חצי יום חופשי והסתובבתי בטרייבקה ניו־יורק. הרגליים נשאו אותי מעצמן ופתאום, במרחק של 20 שנה, נעמדתי מול המסעדה שהייתה צריכה להיות שלי. לכמה רגעים לא זכרתי אם זה הבחור בן ה־40 שעומד שם או הבחור בן ה־60. הרגשתי שאני רועד בכל הגוף ולא יכול להבין מה קרה, איך החיים התרחשו בצורה מוזרה".

מהי השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?

"שנים אמרו שאני שרלטן. בסוף, מכיוון שאני מסוגל לעשות סוג מסוים של דברים, הכיתי את אותו צליל על התוף במשך שנים עד שהאמינו לי וראו שזה מתפענח להרבה דברים טובים. נורא נעלבתי, עד עמקי נשמתי, שחשבו שאני שרלטן, מכיוון שידעתי שאני לא כזה. אני יכול להיות מניפולטיבי, אבל בתוך זה יש אמת כל הזמן".

מתי הבנת שמאמינים לך?

"בזכות שני דברים. אחד הוא 'מאסטר שף'. התפלאתי שבקשת ביקשו ממני לבוא ל'מאסטר שף', מה לי ולמיינסטרים? עשיתי עד אז סדרות שישבו בערוץ 8. בעונה הראשונה אנשים הקשיבו למה שאני אומר ואמרו, 'מי האדם המטורף שמדבר ככה'. אבל בקשת מיננו אותי בצורה נכונה ובעונה השנייה לאנשים התרוממו האוזניים והם התחילו להקשיב לי. בעונה השלישית כבר כל הארץ דיברה על אוכל כמו שאני מדבר על אוכל. אחרי עשר עונות אני חושב שכל הארץ מדברת אוכל אחרת וחושבת אוכל אחרת ונוצרה התפתחות עצומה בבישול בבית, שזו ההתפתחות הכי חשובה שקיימת באוכל, ויש לי תרומה מאוד גדולה לזה דרך המסגרת של 'מאסטר שף'.

"הדבר השני הוא המזנונים. התחלתי למכור את אותו אוכל שיש במסעדות שלי בתוך פיתה, שהייתה אולי במחיר גבוה בשביל האנשים אבל בשבילי הייתה על גבול מחיר ההפסד. בסוף הרבה אנשים הבינו שהמחיר לא גבוה ואני הבנתי שאני יכול להרוויח מזה כסף. באותו רגע שלא חייבתי אנשים במחירים גבוהים, נפתחה לי הקארמה. המטבח העילי הוא יקר ולא מרוויחים בו כסף. אגב, שלא תחשוב שאני לא רואה הכל. אני יודע שיש אנשים שנכנסים למזנון רק כדי לאכול שורות עיליות של פיתה עם הטחינה ואני מבחין בזה ומברך שזה גורלי. לו יכולתי לתת עוד אוכל מבלי שישלמו, בתנאי שיהיו מאושרים, היה כיף לי".

אגב, מה סוד הפיתה במזנון?

"אגלה לך: פיתה עשויה משתי שכבות, מהרצפה השמנה ומהתקרה הדקה. אם למטה הפיתה דקה, היא למעשה מסמנת ללשון שיש עוד, שאפשר לאכול המון, והפיתות שלנו אכן דקות למטה".

מתי בכית לאחרונה?

"לפני משהו כמו ארבעה חודשים, כשלרגע היה נדמה לי שאני לא אוכל להקים את מה שחלמתי, את המסעדה בניו־יורק, הסלון, מבחינת הרגולציה וחומרי הגלם. זה היה אחרי שלושה חודשים שלא הייתי בבית ופתאום הרגשתי שאין לי אדמה ולא משפחה לידי ואהובתי לא לידי ואני לא מצליח לעשות את מה שאני עושה, שאולי זו הייתה החלטה לא נכונה. יצאתי החוצה מהמסעדה, ישבתי על שקית של פסולת מנייר ופרצתי בבכי. אנה, הילדה שלי, אמרה לי כבר כמה פעמים, 'אבא בחיים לא ראיתי אותך בוכה'. כשבכיתי, התקשרתי אליה".

מהו הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"אני אופטימיסט, אז תמיד רואה את הטוב. אחת מהעבודות הראשונות שלי הייתה בחנות פרחים בז'נבה, ונשלחתי לבית קברות לשזור פרחים לקבורה, כי היה לי כישרון בזה. הייתי שוזר פרחים ומנחם את האבלים ומשתתף בלוויות שלהם. הפכתי להיות כמו כומר כזה. היה טוב, נהניתי. הייתה אווירה של קדושה".

מה דעתך על הבחירות שהיו ויהיו?

"הישראלי הוא האדם המופלא בעולם והמדינה לא מצליחה לבטא את הנפלאות הזאת".

מהו הדבר הכי גרוע שאמרו לך או כתבו עליך?

"התנהלה מערכה מאוד גדולה מולי כשחלק ממנה נבע מכך שהייתי מאוד מפורסם ב'מאסטר שף', ואני מעריך שנעשה לי עוול מטורף. הייתי חייב כסף לבנק אבל מה שנטען נגדי היה נורא. באחת הישיבות בבית המשפט המחוזי נאמר עליי משהו כמו, 'הוא אחד מהאנשים המסוכנים בארץ'. הרגשתי שזו מחמאה מאוד גדולה, שהגעתי לכזה מעמד ואמרו לי שאני מצליח להוליך שולל את כל רשויות החוק. ואז קמתי ואמרתי, איך אפשר להסביר את זה שאני מתעקש לעשות צלחת אחרי צלחת אחרי צלחת ולהרוויח את הכסף שלי מצלחות? אם אני כל כך מוכשר בלהוליך שולל את רשויות החוק למה אני לא מתעסק בזה ומה יש בי שאני מתעקש על צלחות? כשעירערתי בסוף לעליון, ושם הסתיים הדבר, בית המשפט למעשה לקח את כל מה שקרה, הניח בצד ואמר, בוא נתחיל ב־א', במהירות גדולה, ונגמור את זה. ואכן סידרתי את כל ענייניי מהר מאוד".

מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

"הייתי מוריד בין ארבעה לשישה קילו. אני בכלל לא נלחם במשקל וכנוע לחלוטין. שוקל קצת יותר ממה שאני צריך. אני אוכל ב'מאסטר שף' כמויות שאי־אפשר בכלל לדמיין".

מהו הרגע הכי מביך שהיה לך?

"סמס שנשלח בטעות למישהו שעליו דיברתי עם מישהו אחר. אני לא אגיד מה כי זה לא הכי נעים. הייתי לבן אחרי שהבנתי שסימסתי בטעות וכתבתי הודעת המשך, 'זה נשלח אליך בטעות אבל אם תקרא טוב, תראה שכתובים עליך דברים נפלאים בסופו של דבר'".