yed300250
הכי מטוקבקות
    גיא ניב, באיטליה. "ברכיבה כל הפחדים עולים: 'אתה הולך לזרוק הכל לפח. לא תסמן וי על הג'ירו'. לדעתי זה הגוף שאומר לך, 'חאלס, תפסיק להתעלל בי'"
    7 ימים • 12.06.2019
    3,535 קילומטר, 23 ימים, 100 קמ"ש בירידות ורוכב ישראלי אחד
    זהו סיפורו המטורף של גיא ניב, שהחליט להילחם בשדים שלו והצליח לסיים השנה את מרוץ הג'ירו היוקרתי. עכשיו הוא כבר חולם על היעד הבא: הטור דה פראנס
    אביב הברון, איטליה | צילום: נועה טולדו ארנון

    המהירות מטורפת. 70 קמ"ש, ואז גם 80 ו־90. הזווית תלולה. סיבובי הפרסה רודפים זה את זה. בכל פנייה נשמעת חריקת בלמים. מלפנים ומאחור מסתובבים צמיגים בקרבה מאיימת. העצים בצידי הדרך נעים לאחור ומערפלים את הראייה. תחושת בחילה מתגנבת לראש. סחרחורת.

    ניקי סורנסן, שהתחרה עשר פעמים בטור דה פראנס, מושיט לניב בקבוק מים. בדנמרק הוא אגדה, כאן בצוות המסייע
    ניקי סורנסן, שהתחרה עשר פעמים בטור דה פראנס, מושיט לניב בקבוק מים. בדנמרק הוא אגדה, כאן בצוות המסייע

     

    זהו דיווח מתוך רכב הליווי של הקבוצה הישראלית במרוץ הג'ירו באיטליה. ניקי סורנסן, שאוחז בהגה, נדרש לגלות כישורים של נהג פורמולה־1 כדי לעמוד בקצב ולשרוד את תוואי הכביש. ואם הוא מתרכז ומתאמץ ומסתכן ככה, מפחיד לחשוב מה עוברים עכשיו רוכבי האופניים, עם צמיגים בעובי סנטימטר, בלי חגורות בטיחות, שטסים באותה מהירות בירידה בין הרי הדולומיטים, צמודים זה לזה בדבוקת הפלוטון, כשרק סנטימטרים בודדים מפרידים בין גלגל קדמי של אחד לגלגל אחורי של אחר, וכולם מרוכזים במשימה אחת בלבד: לצאת מהסיטואציה הזו בשלום.

     

    אופס, הנה אחד שלא שרד סיבוב ועף היישר לתוך גינת בית שלֵו שנבנה, לרוע מזלו, בקצה פניית פרסה.

     

    גיא, תאר את הירידות האלה מנקודת מבטך. איך זה מרגיש שם ב־80 וב־90 קמ"ש?

     

     

    "לפעמים אנחנו גם ב־100 קמ"ש. כן. זה מטורף. לפעמים אני לא מבין איך אין לנו הרבה יותר התרסקויות. אבל זה מסוג הדברים שאתה לא חושב עליהם תוך כדי. אין זמן להתעסק ב'בוא הנה, אם יש פה איזה אבן עכשיו אז יכול להיות שאני – שלא נדע'. כי אם תחשוב על זה, תשתק את עצמך ותעשה טעויות. אז אתה פשוט על טייס אוטומטי".

     

    הספקת לראות את הרוכב שהתרסק?

     

    "כן, הוא כמעט הצליח לקחת את הפנייה, אבל המשיך ישר. לי טפו־טפו עוד לא הייתה התרסקות רצינית".

     

    כך הפסדנו פסנתרן

     

     

    וטוב שכך, כי גיא ניב נראה יותר כמו פסנתרן מאשר כמו ספורטאי סטנדרטי, מוצק וחסין פגיעות. 1.68 מ', 58 ק"ג ביום של ארוחות בלי חשבון. לא פלא שבילדותו, ביישוב עצמון־שגב בגליל המערבי, אמא דפנה, מורה ובהמשך יועצת חינוכית, שלחה אותו ללמוד פסנתר. עם אבא רמי, איש ביטוח ובהמשך תיירות, הוא היה יוצא בסופי שבוע לרכוב על אופני הרים.

     

    בילדותו. השיג את אבא כבר בגיל 11
    בילדותו. השיג את אבא כבר בגיל 11

     

    באיזה גיל השארת אותו מאחוריך?

     

    "איפשהו באזור גיל 11, 12".

     

    זה עלה לך בעונשים או בפרגון?

     

     

    "בפרגון. ולאבא זה עלה בדופק גבוה בהרבה מקומות שהוא היה צריך לרדוף אחריי. אבל אף אחד לא חשב, אני בטח לא, שזה יגיע לרכיבה מקצוענית. ההורים רשמו אותי לחוג שנראה להם נחמד, אבל כילד בישראל אתה חולם על כדורגל".

     

    באותן שנים ניב לחץ על הדוושות והקיש על הקלידים במקביל, עד שהחליט שזה יותר מדי. "ברגע שהאופניים תפסו יותר נפח אמרתי להורים שכבר אין לי מספיק זמן להתאמן בפסנתר והפסקתי".

     

    הפסדנו ארתור רובינשטיין?

     

    "אני לא חושב, באמת שלא".

     

     

    היום, אחרי שזכה בסדרת אליפויות ישראל ברכיבת שטח וביצע על הדרך גיחה לסיירת מטכ"ל, גיא ניב משתייך לקבוצה המקצוענית סייקלינג אקדמי, שנוסדה על ידי איש העסקים רוני בראון. בהמשך הצטרף אליו סילבן אדמס, שהרבה בזכות המיליונים שלו נערך החלק הראשון של ג'ירו 2018 בישראל. חובבי הז'אנר בארץ נהנו לפני שנה מפסטיבל ספורטיבי מרהיב, אבל ניב סיים את האירוע עם קוף על הגב. חמישה קטעים בלבד לתוך המרוץ הוא הוכרע ממחלה ופרש.

     

    לקראת ג'ירו 2019 ניב כבר היה בריא לגמרי, אבל הצוות המקצועי של אקדמי סבל מכאבי בטן. ממש לא היו בטוחים שם שהישראלי הצעיר ראוי להיכלל בין שמונה הרוכבים שייצגו את הקבוצה הפעם. זה לא רק המאמץ הפיזי האדיר שכרוך במרוץ, 3,535 קילומטרים ב־21 קטעים על פני 23 ימים, אלא גם הטראומה המנטלית שחווה בניסיונו הקודם.

     

    הספקות האלה הפריעו לך?

     

    "אני לא אשקר. יכול להיות שכן, אבל אני מבין אותם ובמקומם הייתי חושב אותו דבר. אתה בעצמך לא יודע אם זה נכון לך".

     

     

    היו התלחשויות מאחורי הגב או שדיברו איתך ישירות?

     

    "הכל היה על השולחן. אני אומר שאני מרגיש מוכן, אבל שאני גם יודע שבגרף ההתקדמות שלי האתגר הזה הוא קפיצה מהירה מדי. בצוות המקצועי אומרים שאני מראה התקדמות גדולה, הם מאמינים בי, רק לא יודעים אם כבר נכון לשלוח אותי לגראנד טור. אולי עדיף לחכות עוד שנה. בסוף מחליטים לשלוח. את ההודעה אני מקבל מצ'ל קרלסטרום, המנהל המקצועי הראשי".

     

    ואז הלב שלך קופץ למעלה ומיד נופל לתחתונים?

     

    "לא נופל לתחתונים. אני שמח, מתרגש ומחכה כבר שנתחיל".

     

     

    אין זמן לפסטורליה

     

    צריך להיכנס לתוך הקרביים של קבוצת אופניים מקצוענית כדי להבין באיזו אופרציה מדובר. סייקלינג אקדמי מחזיקה סגל רחב של כ־30 רוכבים, חמישה מהם ישראלים והשאר מכל קצוות תבל. היא נמצאת בדרג האיכות השני בענף, כלומר, בכדורגלנית: קבוצת ליגה לאומית, שמעליה יש ליגת על. במרוצים הגדולים כולם מתחרים יחד, כך שבג'ירו 2019 אין לאקדמי יומרות להציב רוכב על הפודיום בסיכום הכללי או בסיום הקטעים היומיים. היא שואפת להתבלט מדי פעם בתוך הקטעים, לשפר את סיכוייה להעפיל לדרג הבכיר והחשוב מאוד לפרסטיז'ה: שכל הרוכבים שלה יצליחו לסיים את המרוץ.

     

    כדי לשרת את המטרות האלה פועל מערך לוגיסטי שכולל חמישה מנהלים מקצועיים, מכונאים, מסז'יסטים, טבחים, אנשי משק, רופא, מנהל תקשורת, צלמת וסליחה אם שכחנו מישהו. לרשותם עומדים משאית לציוד כללי, משאית לאופניים וחלקי חילוף, ארבעה רכבי ליווי ספורטיביים ואוטובוס נוצץ שמשמש כחדר הלבשה, מטבח ושירותים עבור הרוכבים.

     

    הקרקס הנודד הזה התמקם בתחילת השבוע שעבר בעיירה סן מרטינו, צפונית לעיר ורונה, אחרי הקטע ה־19 של המרוץ. הפסגות מסביב כוסו בשלג, הרחובות הציוריים עוטרו בוורוד, צבעי המיתוג של הג'ירו, אבל רוכבי אקדמי לא היו פנויים לפסטורליה. הצוות המקצועי כינס אותם לשיחת ניעור אחרי שאף אחד מהם לא עמד במשימה שהוגדרה לאותו יום – ניסיון להיצמד לקבוצת הבריחה של המרוץ. המסר היה ברור: בקטע ה־20 אסור בשום אופן לפשל.

     

     

    למחרת התעוררו הרוכבים לאתגר תובעני במיוחד. הקטע הלפני אחרון והקשה ביותר בג'ירו, מפלטר למונטה אוונה – 194 קילומטר שאורבות בהם שלוש עליות תלולות ועוד שתיים מדודות לקינוח.

     

    אלא שכבר בעלייה הראשונה ניב התחיל לשדר אותות מצוקה שנקלטו ברשת הקשר של הצוות. ניקי סורנסן, שהיה בסביבה, קיבל הנחיה לשים לב אליו. סורנסן יודע משהו על קשיים של רוכבים. הוא עצמו סיים עשרה מרוצי טור דה־פראנס וחמישה ג'ירו, עד שבגיל 39 הגוף הורה לו לעצור את האופניים ולהוריד את הג'ק. במולדתו דנמרק כבר הפך לאגדה, אבל עכשיו תפקידו לשרת רוכב ישראלי בן 25, ואין לו שום בעיה עם זה. חוץ ממורכבות המשימה.

     

    כשניב מבקש מים בקשר, סורנסן עוקף בכביש הצר את מכוניות הליווי של קבוצות אחרות, מתקרב אליו עם בקבוק שקיבל בנוהל זריז מהמכונאי במושב האחורי, מאותת לו להיפרד לרגע מהדבוקה ומוסר עם יד שמאל את הבקבוק ליד ימין של ניב. באותו זמן יד ימין שלו מחזיקה בהגה וצריכה לוודא שלא ידרוס רוכבים אחרים או אוהדים נלהבים שעומדים בשולי הדרך. יש גם תרגולת שבה סורנסן יורד מהרכב ומחכה בשולי הדרך לרוכבי אקדמי. נפנוף יד גבוה מאותת להם שהוא שם, והתדלוק מתבצע תוך כדי דיווש.

     

    ניב שרד את העלייה הראשונה, צלח גם את השנייה, אבל ככל שהקילומטרים חלפו דעך ומצא את עצמו בגרופטו – החבורה הסוגרת של המרוץ. לפעמים היה ממש אחרון, אבל לא התלונן בקשר, גם לא נשמע מתנשף. המצוקה שלו התבטאה רק בצורה אחת: כמות הפעמים שביקש מים ואוכל. "הוא מרוקן לנו את כל המלאי", התלוצצו ברכב הליווי.

     

     

    בסוף העלייה האחרונה, אחרי שהצליח לסיים את הקטע, ניב פרץ בבכי. מחזה לא שכיח אצלו, אבל גם נסיבות לא שכיחות. בעצם זה היה הרגע בו עיכל שניצח אישית את ג'ירו 2019 והשתחרר מהטראומה של 2018. קטע הסיום למחרת, מרוץ קצר נגד השעון שהציב אותו בסיכום במקום ה־113 מתוך 175 רוכבים שיצאו לדרך, היה מבחינתו לפרוטוקול בלבד.

     

    תפרק לי את היום המפרך הזה. מה קורה אצלך בראש?

     

    "כשמזנקים בבוקר כל המערכות בגוף נכנסות לאיזושהי שגרה. אמנם זה היום הכי קשה, אבל עוד יום שצריך לעשות אותו דבר. אי־אפשר לקחת פרויקט כל כך גדול ולהסתכל רחוק. זה שלושה שבועות, כל כך הרבה קילומטרים והרבה דברים בדרך. חובה לקחת את זה בשלבים קטנים ולבחור את הקרבות שלך: מתי אתה נותן הכל ומתי סיימת את העבודה שלך ועכשיו אתה רוכב ברגוע לפיניש, גם אם תאבד עשרים דקות בדירוג הכללי. נכון למצב של הקריירה שלי, אני לא יכול לדרוש מעצמי להיות שם כל הזמן במאתיים אחוז. צריך לדעת מתי לעבוד עבור הקבוצה ומתי להתחיל להתכונן למחר".

     

    ניב )משמאל(, אחרון בקטע 20 המפרך של המרוץ. "אתה צריך לבחור את הקרבות שלך"
    ניב )משמאל(, אחרון בקטע 20 המפרך של המרוץ. "אתה צריך לבחור את הקרבות שלך"

     

    מתוך הרכב לא נראית גמור. עד כמה היית באמת קרוב לקריסה?

     

    "קודם כל, זה סוג של עבודה. אתה עובד על עצמך כדי לנסות לשדר שהכל בסדר ולהרגיע את המערכות. כאילו אני בדיבור עם עצמי, הכל טוב, תמשיך לפדל, אתה מגיע לפיניש. אבל בתוך תוכי הרגשתי זוועה. הייתי משוכנע שאני הולך הביתה, שאני נופל. מהעלייה הראשונה הבנתי שהרגליים שלי פעם ראשונה באמת בוגדות בי. כרוכב צעיר בגראנד טור, כולם אמרו לי שאני עומד לחוות כמה ימים שחורים. עד עכשיו אף פעם לא הרגשתי במצב של הישרדות. אתמול הבנתי: אוקיי, אני לא אני היום, והולך להיות יום נורא".

     

    איך זה מתבטא בדיוק? שרירי רגליים? לב־ריאה? ראש מרוקן?

     

    "אתה מסתכל על המספרים במחשב שמודד את הנתונים הפיזיים, ההספקים שלך כביכול טובים, אבל אתה מרגיש מרוקן. כאילו הדופק הוא לא הדופק שלך. תחושה של עייפות גדולה, שאין לך כוח".

     

    מה עושים במצב כזה?

     

    "אתה משתדל לא לחשוב על זה, כי כל השדים עולים. כל המחשבות שאתה לא רוצה לפגוש".

     

    תן לי שד כזה.

     

    "פשוט, אתה לא מסוגל. הגעת ליום האחרון ואתה הולך לחרבן במכנסיים ולזרוק הכל לפח. אתה לא עובר את זה. הגעת עד לפה אבל היום נגמר לך הג'ירו. לא תסמן על זה וי. אלה השדים הרעים שעולים לך לראש. מה אתה עושה איתם? אתה מעיף אותם. מנסה להרגיע את עצמך, להגיד שהכל בסדר. זה עוד יום. עוד שלב, אתה עדיין בגרופ. תסמוך על המנהל המקצועי, תסמוך על הרוכבים שלידך. הם מאוד מנוסים. אבל בתוך עצמך, מה אני עושה פה? למה אני בגרופ האחרון? ולמה הגוף מרגיש כמו שהוא מרגיש?"

     

    באיזו שפה הם מדברים, השדים האלה?

     

    "בעברית".

     

    אתה רואה אותם? יש להם דמות?

     

    "לא. זה קולות. מחשבות. לדעתי זה סוג של אינסטינקטים של הגנה של הגוף. הגוף אומר לך חאלס, די, תפסיק להתעלל בי".

     

    ההורים והאחים שלך הגיעו הנה לאיטליה, וגם סבתא נוגה. היא אפילו הלכה שבעה קילומטרים ברגל כדי לראות אותך בקו הסיום. היה שלב שאמרת לעצמך, וואי, וואי, אם אני פורש עכשיו סבתא תהרוג אותי?

     

    "ממש לא. מהמשפחה אני לוקח את האנרגיות החיוביות. אני חושב כמה בר מזל אני שהם איתי ומחכים לי בסיום, ואני אגיע אליהם ונשמח ביחד".

     

    וכשהגעת לקו הסיום בכית. גיא ניב המאופק, שתמיד נמצא בשליטה בוכה?

     

    "שאלה טובה. לא ציפיתי להתפרקות כזאת. ראיתי את האחים שלי 300 מטר מהסיום עומדים עם דגלים, מעודדים אותי ומאוד מתרגשים. אז זה התחיל, וכשחציתי את הקו פתאום הכל עלה. גם היום המטורף שהיה, גם שהמשפחה שלי כאן, וגם השתחרר הרבה לחץ מהחוויה של שנה שעברה. בכיתי, אבל הכל בסדר. אנחנו בני אדם. זה רק אומר שאני עם תשוקה לזה, שזה חשוב לי".

     

    לא הייתי משנה כלום

     

    התשוקה של ניב לאופניים עמדה למבחן רציני לקראת סיום לימודי התיכון. כמי שגדל ביישוב עם דנ"א של שירות ביחידות קרביות, הוא התקשה לנהוג אחרת. "מעולם לא אמרו לי, מה, לא תלך לקרבי? אבל באווירה בבית ספר אצלנו זה היה מובן מאליו. ואם כבר קרבי, באופי שלי אני מנסה ביחידה הכי מובחרת, בשירות הכי־הכי". כלומר, סיירת מטכ"ל.

     

    לקחת מהסיירת כלים שעוזרים לך להתמודד ברכיבה?

     

    "ראשית, צריך להגיד שאני לא באמת מרגיש שהייתי חלק מסיירת מטכ"ל. עשיתי מיונים ליחידה, עברתי גיבוש, התחלתי מסלול, אבל אחרי חצי שנה אמרתי להם, 'חבר'ה, זה לא בשבילי. אין לי את הניצוץ בעיניים שיש לחיילים אחרים כשהם מדברים על סוף המסלול. לי יש את הניצוץ הזה כשאני חושב על האופניים'. בשלב מסוים הבנתי שאני חייב לעזוב ולחזור לרכיבה.

     

    "מה בכל זאת לקחתי מהסיירת? אני אתן לך את הדוגמה של קטע 16. אנחנו יורדים מהמורטירולו, הר אחד הנוראיים. ארבע מעלות, ערפל, גשם. אתה רואה מטר וחצי קדימה ובירידה כל כך קר. הגעתי לתחתית רועד לגמרי, רעדתי ככה 15 ק"מ עד לפיניש, ואתה רוצה הביתה כי הגוף סובל ואתה קרוב להיפותרמיה בגלל שבעלייה קודם הזעת ועכשיו התקררת. ואז אתה חוזר אל מה שמדברים עליו הרבה בהכשרה בסיירת – בעיקר למילה איתנות. וגם אל הביטוי 'הכל בראש'. בעיניי הוא לא מדויק בכלל, אבל אפשר להיעזר בו מדי פעם".

     

    בימיו בסיירת, עם אחיו נעם. "לא היה לי ניצוץ בעיניים"
    בימיו בסיירת, עם אחיו נעם. "לא היה לי ניצוץ בעיניים"

     

    כשביקשת לעזוב את הסיירת ניסו לשכנע אותך להישאר?

     

    "לא. זה לא מקום שמחזיקים אותך בכוח. הם צריכים שם מורעלים. עשו שיחה, הציעו לי לחשוב שוב, אבל זה התקבל בהבנה".

     

    ומבחינתך יש תחושת החמצה בדיעבד? אולי יכולת לסיים מסלול ואז לחזור לאופניים?

     

    "אין אפשרות. אם הייתי עושה מסלול שלם זה היה מחסל לי את הקריירה ברכיבה. אי־אפשר לחזור מבור כזה. מצד שני, לא הייתי משנה שום דבר ממה שעשיתי. אם לא הייתי מתגייס, תמיד היו לי את התהיות שאולי החמצתי שירות קרבי. הייתי חייב לעצמי את הרדיפה אחרי החלומות שלי, ואני מרגיש שלם עם כל השלבים בדרך".

     

    חזרת לאופניים, ועד עכשיו תיארת רק סבל שם. אז בשביל מה?

     

    "בחוויה הכללית אני לא בן אדם אומלל. ממש לא. אני מאוד נהנה ממה שאני עושה. מההגשמה העצמית, מהנופים, מלהיות בחוץ, מהתחרותיות. אני בן אדם מאוד תחרותי".

     

    ספר על רגע במרוץ שאתה אומר, איזה כיף לי.

     

    "בימים מוצלחים, כשאתה מרגיש מרחף, ואתה לוחץ, מכאיב לחבר'ה שמאחוריך. פתאום אתה בקדמת המרוץ עם עוד עשרה רוכבים ויודע שמאחורה יש עוד מאה שסובלים. כן, זה חלק מהכיף. וכמובן ניצחון כלשהו, או עזרה לחבר. לעזור לחבר בקבוצה לנצח זו הרגשה עילאית".

     

    לעומת זאת, כשאתמול היית אחרון־אחרון־אחרון ברגעים מסוימים, אתה יודע שלפניך יש יותר ממאה רוכבים.

     

    "נכון. הג'ירו הוא יוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. במרוץ כזה איכותי, כשלמעשה אתה פעם ראשונה בגראנד טור, אי־אפשר לתת לעצמך על הראש. כי אין קיצורי דרך בענף הזה. כשהיו קיצורי דרך, ניקו אותם. אני לא נאיבי. אני יודע שאף פעם לא יהיה מאה אחוז נקי, אבל אין באמת קיצורי דרך. יש דברים שצריך לצבור".

     

    ניב. "בימים מוצלחים אתה מרחף"
    ניב. "בימים מוצלחים אתה מרחף"

     

    פרסום, כסף וסמים

     

    כשניב אומר קיצורי דרך הוא לא מתכוון לחיתוכי סיבובים בכביש, אלא כמובן לסמים. וכשמדובר באופניים סמים זה בעיקר לאנס ארמסטרונג, האיש שזכה בשבעה מרוצי טור דה פראנס ברציפות ואיבד את זכיותיו אחרי שנתפס.

     

    קראת את הספרים שלו?

     

    "את הראשון. לאנס ארמסטרונג היה מודל לחיקוי. הערצתי אותו בתור ילד והרגשתי שגיבור הילדות שלי התנפץ לי בפרצוף. אני בטוח שהוא בגד בהרבה אנשים".

     

    אמרת שאתה לא נאיבי. מה הדיבור היום בתוך הענף? זה, אני חושד בו? ההוא, נראה כאילו לוקח?

     

    "לצערי פה ושם עדיין נתפסים רוכבים, למרות שזה הענף שנבדקים בו הכי הרבה. כל רוכב מקצועני צריך לדווח כל יום איפה הוא ישן, ואנחנו צריכים לתת לפחות שעה ביום שבה מתחייבים להיות זמינים לבדיקות. גם אם למשל נסעתי למדבר יהודה לחופש, אני צריך לתת להם כתובת שאפשר להשיג אותי. 24/7, 365 ימים בשנה – אתה נתון לבדיקת פתע. וזה קורה. הם באים. קרה לי כמה פעמים בבית שלי בג'ירונה. בשש בבוקר צלצול בדלת וצריך לפתוח ולתת שתן ודם".

     

    עלה פעם בדעתך להשתמש?

     

    "לא. זו לא אופציה. מבחינתי שיבדקו כמה שיותר, כדי שהספורט יהיה נקי. להגיד לך שאצל כולם זה ככה? אני יודע שלא. איפה שיש פרסום, כסף, הצלחה, יהיו גם כאלה שינסו לרמות".

     

    אז בסבב יש לכם את החשודים?

     

    "יש את החשודים יותר. יש מדינות שבהן כביכול זה יותר מקובל".

     

    אם אתה רוצה להזכיר שמות אני לא אכעס.

     

    (צוחק) "אני אשאר עם זה ככה".

     

    למרות העובדה שניב נקי, או בלי קשר לכך, גרף ההשתפרות שלו מרשים מאוד, בוודאי יחסית למי שעבר מאופני הרים לאופני כביש רק לפני שנתיים, והוא בהחלט מתכוון להמשיך לטפס. "מה שעשיתי עד עכשיו לא קרוב למימוש הפוטנציאל שלי. לסיים גראנד טור זו אבן דרך חשובה, אבל שלא יהיה ספק, זו לא פסגת השאיפות שלי. אפילו לא קרוב אליה".

     

    טור דה פראנס על הפרק?

     

    "על הפרק גם מבחינת סייקלינג אקדמי וגם מבחינתי. אנחנו רוצים להיות שם כקבוצה, ובשביל זה צריך שנהיה בין שני המקומות הראשונים בדרג השני. כרגע אנחנו במקום השלישי".

     

    יש אפשרות להגיע לשם גם עצמאית?

     

    "אני בתחילת הקריירה. אני יודע שאני שווה. באתי לדברים גדולים יותר. תמיד ארצה להמשיך לייצג את המדינה דרך קבוצה ישראלית, אבל אם אמשיך להתקדם בצורה טובה ואם אקדמי תישאר בדרג השני, בסופו של דבר ארצה לעלות לליגה של הגדולים ואולי להיות בטור דה פראנס דרך קבוצה אחרת".

     

    באמת?

     

    "לאט לאט".

     

    ספורטאים שניב מעריץ

    1. רוג'ר פדרר

    “הוא מעל כולם מבחינתי. הרעב להצליח אצלו פשוט לא נגמר. גם בשלבים מאוחרים של הקריירה שלו, הוא ממשיך לדחוף את עצמו, אחרי שהשיג כבר כל דבר אפשרי. חוץ מזה מדובר בטניסאי מדהים, אלגנטי, צנוע ואנושי. עבורי, הוא המודל לחיקוי".

     

    רוג'ר פדרר
    רוג'ר פדרר

     

    2. עמרי כספי

    “הוא נמצא על הבמה הכי גדולה שיש כבר כל כך הרבה שנים. סמל לעבודה קשה, לרדיפה אחרי חלומות ולניפוץ תקרות זכוכית ישראליות. עצם העובדה שאנחנו רגילים לכך שהוא שחקן NBA היא דבר מדהים בעיניי".

     

    עמרי כספי
    עמרי כספי

     

    3. רונאלדיניו

    “אהבתי לראות אותו משחק. דווקא פחות מהספורטאים ש"עובדים" על המגרש, היה מדהים מבחינתי לראות כמה הוא נהנה מהמשחק, כמו ילד שמשחק עם חברים בשכונה. התשוקה שלו לכדורגל הייתה משהו מיוחד מבחינתי".

     

    רונאלדיניו
    רונאלדיניו

     


    פרסום ראשון: 12.06.19 , 22:25
    yed660100