הסדרה המדוברת צ'רנוביל, העוסקת באסון הגרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה, עוררה מרבצם את אותם פחדים קמאיים המקננים בציבור בישראל לנוכח העובדה שמדינה כל כך קטנה וצפופה חיה לכאורה בצילה של פצצה מתקתקת – כזו שעלולה לגרום לאסון אקולוגי נורא כתוצאה ממלחמה או מתקלות בסגנון צ'רנוביל (1986), פוקושימה שביפן (2011) או אי שלושת המיילים בפנסילבניה שבארה"ב (1979).
מאז אמצע שנות ה־60, פסגת המאוויים של כמעט כל מנהיג ערבי היא לראות את אותו מבנה עטור כיפה באזור דימונה מתבקע ושולח להבות עצומות לשמיים. במלחמת ששת הימים תיכננו המצרים להפציץ את הכור האטומי במטוסי קרב. ישראל עצמה לא לקחה סיכון והפילה אז מטוס של חיל האוויר שלנו שסטה ממסלולו וטס בכיוון הכור. ב־1973 הופל מטוס אזרחי לובי בסיני על רקע התרעה שהוא עלול להתרסק על הכור. סדאם חוסיין שיגר בסוף מלחמת המפרץ הראשונה שתי רקטות ארוכות טווח, שאחת מהן כוונה לעבר דימונה. הוא כל כך רצה את ההישג ההסברתי הזה, שלא היה אכפת לו שראש הטיל היה עשוי אבן ולא הכיל חומר נפץ. איראן וחיזבאללה מחזיקים בכמה מאות טילים ארוכי טווח שיש להם יכולת להגיע עד דימונה, והם מאיימים בפומבי שיעשו זאת. ואלה רק הפרסומים הגלויים העוסקים באיומים על הכור בדימונה.
נושא הגרעין בישראל הוא כה חשאי, שאיש בממסד הביטחוני־מדיני לא טרח מעולם להסביר בפומבי אם קיים בכלל קשר בין צ'רנוביל לדימונה, או בין טיל איראני הנוחת על הכור בדימונה לאסון אקולוגי בממדים לאומיים. החשאיות הייתה ונותרה עד היום כר פורה להצמחת חרדות ומיתוסים דמוניים.
מבחינתו של גדעון פרנק, שכיהן במשך כ־15 שנה כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, הפחדים הקמאיים הללו הם בעיקר תולדה של בורות. "אני אומר לך באחריות מלאה, ואני חושב שאפתיע אותך, שאם אכן תהיה אי פעם פגיעה בכור – לא תהיה לזה שום משמעות אפילו לגבי דימונה העיר", הוא אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הנזק יישאר באזור הכור. אתה גם יכול להעריך באופן תיאורטי שאם תוכרז כוננות, אפשר יהיה לסגור את הכור ולהפסיק את פעילותו. במקרה כזה, הנזק שייגרם כתוצאה מפגיעה יהיה אפילו קטן עוד יותר".
עם זאת, הוא מדגיש, "האיראנים מבינים את מה שמבינים בכל העולם: תקיפת כור חם אינה דומה לתקיפת כורים לפני שהפכו להיות פעילים. שים לב: כשישראל תקפה את הכורים בסוריה ובעיראק היא עשתה זאת לפני שהכורים הללו הפכו לפעילים. תקיפה של כור פעיל היא חסרת תקדים. כל פגיעה עוינת בכור חם תלווה בסקנציות ובענישה בינלאומית קשה, כך ששכרו של הפוגע ייצא בהפסדו".
ובכל זאת, מדינת ישראל מוכנה לאפשרות של פגיעה באוכלוסייה כתוצאה מזיהום גרעיני?
"למרות שהנזק הצפוי מפגיעה בכור לא יפגע בתושבי דימונה, אנחנו לא לוקחים שום סיכון וערוכים לאפשרות שמישהו יאבד את שיקול הדעת ויהיה מוכן לקחת סיכון עצום. גם אם האחוזים שמשהו כזה יתרחש הם ספורים, אנחנו ערוכים עם כל הציוד האפשרי. כל מה שנוגע להצלת חיים ומזעור נזקים קיים במחסנים ומתורגל בלי סוף. הכל מוכן. זו לא תיאוריה. ושוב אני מדגיש: הסיכון הוא מקומי מאוד בסביבת הכור".
ב־1981, כשישראל תקפה את הכור בעיראק, שימש פרנק כיועץ המדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון. "העבודה שלי התמקדה אז בהסרת הזעם נגד ישראל בקרב חברי קונגרס וסנאט אמריקאים בעקבות הפצצת הכור. הנימוק המרכזי שהצליח להוריד את גובה הלהבות היה שהכור לא היה פעיל. בסופו של דבר הנרטיב הישראלי הזה התקבל, ולא רק בארצות־הברית. להפצצת כור חם יהיו השלכות דיפלומטיות־מדיניות עצומות על המדינה שתפר את איסור הברזל הזה".
היית מעורב גם בהחלטות לגבי השמדת הכור הצפון־קוריאני בסוריה בספטמבר 2007? אז, למיטב הבנתי, היו מחשבות לתקוף את הכור גם אחרי שיחל לפעול.
"זה נכנס לקבוצת השאלות שעליהן תקבל ממני תשובה אחת: אין תגובה".
הש"ג אשם
ב־2011 סיים גדעון פרנק קריירה ארוכת שנים, שהחלה ב־1968, ושבמהלכה מילא תפקידים שונים בליבת העיסוק הגרעיני הישראלי. הוא החל ברצפת הייצור כמהנדס מכונות ובעל תואר שני במדעי הגרעין מהטכניון, שימש כמנהל כור המחקר בנחל שורק וכיהן בשורה של תפקידי ניהול בוועדה לאנרגיה אטומית, בהם מנכ"ל הוועדה בשנים 1993־2007. בארבע השנים האחרונות לשירותו כיהן כממלא מקום יושב ראש הוועדה. בפועל הוא מילא את מקומו של ראש הממשלה, שהוא בעצם יו"ר הוועדה על פי חוק. בחירתו של פרנק לתפקיד הייתה הבעת אמון מהמעלה הראשונה באיש שכיהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית תחת שישה ראשי ממשלות שונים, מיצחק רבין ועד אהוד אולמרט.
פרנק, 75, הוא אוטוריטה עולמית בתחום הגרעיני. במהלך הקריירה שלו שימש כפקח ישראלי – דבר נדיר כשלעצמו – בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) היושבת בווינה. בשנים האחרונות סגר מעגל והוא מכהן כיו"ר הוועד המנהל של הטכניון – המקום שבו החלה הקריירה המדעית שלו. פרנק נתפס עד היום כאחד המנהיגים המובילים בתחום הגרעין בישראל – "מר גרעין". זו הפעם הראשונה שהוא מדבר בראיון עיתונאי על נושא רגיש זה.
ראית את הסדרה "צ'רנוביל"?
"לא. אבל עכשיו, כשאתה שואל אותי, סיקרנת אותי ואצפה בה. כשאני שואל חברים שלי מהתחום, אני שומע מהם שהסדרה די קרובה לאמת. אני מכיר את התאונה הזו היטב".
כשהתרחש האסון בצ'רנוביל, ידעתם על כך בזמן אמת? הבנתם מיד את ממדי האסון?
"לא. הדיווחים הראשונים הגיעו כעבור כמה ימים משוודיה. לאף אחד במערב לא הייתה גישה למקום האסון. אחר כך התחלנו לקבל את הדוחות של סבא"א ולהבין. אגב, הרוסים עצמם כתבו, בשיתוף עם מומחי סבא"א, שלושה דוחות. רק הדוח האחרון שכתבו, בשנת 1999, התקרב לאמת. עד אז הנטייה שלהם הייתה לזרוק את האשמה על ראש המשמרת שעשה כמה טעויות. הוא גם נכנס לעשר שנות מאסר. הש"ג אשם. "התיאורים הפלסטיים של ההרס והנזק הגיעו בשנים הראשונות בעיקר מהתקשורת. כשיש תקלה בסדר גודל כזה, זה לא נובע אף פעם מגורם אחד. ראשית לכל, ידענו כבר אז שבתכנון הכור בצ'רנוביל היו טעויות גסות, שאחת מהן גם גרמה לאסון. הרוסים עצמם גילו שלוקח להם משך זמן של דקה להפעיל את מערכת קירור החירום של ליבת הכור עם הפסקת פעילותו, ושיש שם פוטנציאל לתקלה. מאז הקמת הכור ב־1983 הם ביצעו שלושה ניסויים שנועדו לאלתר פתרון לבעיה. הניסוי הרביעי, שביצעו ב־1986, גרם לפיצוץ. מדובר בטרגדיה נוראית המבטאת טכנולוגיה פחות טובה ותרבות בטיחותית ירודה. הטעות השנייה שלהם הייתה כשלקחו אנשים פחות מיומנים, עובדים במשמרת הלילה, כדי לבצע את התרגיל שכלל את הורדת ההספק של הכור – וההשתלטות עליו. אנשים עשו פעולות לא נכונות. טעות שלישית נוגעת למרכיב ראשי בבטיחות – המאטם, הכיפה שעוטפת את הכור. אולי הם היו משוכנעים בטכנולוגיה שלהם, אולי רצו לחסוך, אולי זילזלו בבטיחות – והם ויתרו על אותה כיפה שכולנו מכירים, על פי הסטנדרטים המוכרים בכורים בעולם".
היית אז מנהל הכור בנחל שורק. כשהתחלתם להבין מה קורה, מה עשיתם עם זה? הפקתם לקחים?
"אתה תמיד לומד ומנסה להבין מה קרה. אבל המסקנות מבחינתנו לא היו רלוונטיות. צ'רנוביל היה כור כוח (כלומר, כור לייצור חשמל – א"פ) ויש עוד כמה כמוהו במדינות הגוש המזרחי – ליטא למשל – שהסובייטים כפו עליהן לרכוש. הכורים הללו עברו מאז השבחות ושיפורים בהשקעות עתק. אצלנו הסיפור אחר. כור כוח שמייצר 1,000 מגה־ואט חשמל צריך הספק של 3,000 מגה ואט. הכור בנחל שורק הוא של חמישה מגה ואט, והכור בדימונה הוא קצת יותר מ־20 מגה ואט. צ'רנוביל ודימונה הם שני עולמות נפרדים. אין שום קשר ביניהם – לא בתכנון הכורים, לא בבטיחות שלהם ולא בהספק שלהם".
כור בלי כיפה
ישראל בחנה בעבר אפשרות להקמת כורים לייצור חשמל. בסופו של דבר הרעיון נגנז הן מטעמי בטיחות, שכן כורים בהספקים שכאלה, אם יספגו פגיעה חיצונית, עלולים לגרום לנזק סביבתי כבד, והן מטעמים כלכליים. מעבר לכך, אף מדינה לא תמכור לישראל כור כוח כל עוד אינה חתומה האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ה־NPT.
פרנק, ששימש בעבר כדירקטור בחברת חשמל, אומר כי לישראל אין צורך כלכלי בכור כוח, במיוחד אחרי גילויים של מרבצי הגז, שנחשבים למקור אנרגיה זול יחסית. "כורי הכוח גם יקרים פי חמישה עד פי שמונה מכל תחנת כוח המופעלת באנרגיה קונבנציונלית", הוא מסביר. "חלק ממה שהופך כור גרעיני לכל כך יקר הן ההשקעות העצומות בבטיחות. בכור מערבי נורמלי, כמו אצלנו, מוצרי הביקוע של הדלק הגרעיני, שהם החומרים המסוכנים, עטופים בעטיפה מיוחדת כדי למנוע מהקרינה להתפזר בסביבה. המחסום הבטיחותי השני הוא מה שנקרא "מכל הכור" – שלתוכו מוכנס הדלק הגרעיני, והוא בנוי מפלדה מיוחדת. עובי הקירות במכל יכול להגיע ל־20 ס"מ. ועל אלה יש את המחסום השלישי שהוא אותו מאטם. הרוסים חשבו שלא צריך את הכיפה, חסכו כסף ובנו במקומה תקרה מחוזקת. בפוקושימה שביפן ובאי שלושת המיילים שבארצות־הברית היה מאטם. בארה"ב לא דלף כלום. בפוקושימה הייתה דליפה בהיקף של כעשרה אחוזים ממה שדלף בצ'רנוביל. הרוסים הסתפקו בשניים וחצי מחסומים במקום שלושה.
"אם מצ'רנוביל לא היו לנו מסקנות, אחרי התאונה בפוקושימה ערכנו שינויים מפליגים בתחום הבטיחות של הכור בדימונה. צריך להבין: התאונה בפוקושימה החלה עם אסון טבע נדיר – רעידת אדמה בעוצמה 9. במקרה כזה, הכור סוגר את עצמו ומופעלים גנרטורים שמתחילים אוטומטית תהליך מיידי של קירור חירום, ללא מעורבות יד אדם. ואכן, רעידת האדמה סגרה את הכור, הגנרטורים התחילו לעבוד, הזרימו מים לקירור ולא קרה שם שום דבר בעייתי במשך שעה שלמה. אלא שאחרי שעה הגיע גל בגובה של 15 מטרים וקבר את הגנרטורים. אז הם החליטו לקרר את הכור באמצעות הזרמה ידנית של מים מצינורות שהובילו מי ים. זה לא הספיק. העובדים בכור עבדו בצורה יוצאת מן הכלל ואילתרו פתרונות. למשל, הגל העצום זרק מכוניות על גגות המבנים בסביבת הכור. הם עלו על הגגות, פירקו את המצברים מהמכוניות והשתמשו בהם כדי להפעיל לפחות את מרכז הבקרה שנתן להם אינדיקציה לגבי המצב בכור.
"איפה היה בכל זאת הכשל הבטיחותי? הרגולטורים ביפן דרשו מהחברה שהפעילה את כור הכוח הזה להיערך לגל צונאמי בגובה של יותר מחמישה מטרים, שזו הייתה הנורמה. החברה התווכחה איתם. הגל הזה, בגובה של 15 מטרים, גרם לכל העולם להבין שיש להעלות את רף הבטיחות. אף אחד לא מת שם, למעט שני עובדים שנפל עליהם מנוף. האוכלוסייה פונתה בזריזות ולא נפגעה מקרינה".
הזכרת את נושא הרגולציה. מה קורה אצלנו בנושא הזה? מי מפקח אצלנו על הבטיחות בכורים?
כאן מרשה לעצמו גדעון פרנק, לראשונה, לפרט עד כמה שניתן את שכבות הבקרה האנושית על הנעשה בכור. הוא מדבר על ארבע שכבות, שכל אחת מהן מתפקדת באופן עצמאי, המפקחות זו על זו.
"בקרייה למחקר גרעיני בדימונה יש את מנהל הכור עצמו – שבו מתבצעת הפעילות המחייבת מעקב אחר הבטיחות, ויש את מנהל הקמ"ג כולו, שהוא המנהל הבכיר, שגם הכור נמצא תחת אחריותו. תחת מנהל הקמ"ג פועל מערך הבטיחות – גוף הכולל אחוז לא מבוטל מעובדי הכור, העוסק אך ורק בבטיחות ומתמקד בהתנהלות היומיומית. המערך הזה לא כפוף למנהל הכור. תפקידם של האנשים הללו הוא להשתלב בפעילות של צוותי העבודה, להיות עם האצבע על הדופק, לבחון כל צעד שמבצעים העובדים: החל במה הם לובשים וכלה במדידת הקרינה כשהם יוצאים מהעבודה. אם לדעת איש הבטיחות מישהו בצוות חורג מהוראות הבטיחות, יש לו סמכות להפסיק את עבודת הצוות.
"שכבה פנימית נוספת בכור נקראת 'ועדת המומחים לבטיחות'. תפקידה להביע עמדה בתחום הבטיחות על כל שינוי המתבצע בכור. זוהי ועדה פנימית, עצמאית, של אנשי מקצוע מכל תחומי העיסוק של הקריה למחקר גרעיני והיא כפופה ישירות למנהל הקמ"ג.
"השכבה השלישית של הרגולציה מתבצעת בתוך מה שקרוי אגף הרישוי של הוועדה לאנרגיה אטומית. זה הגוף שבו למעשה נבחנים וניתנים רישיונות הבטיחות לכורים. כל נוהל חדש, כל חומר חדש, כל מוצר חדש, מחייב רישוי. האגף הזה לא כפוף למנהל הקריה למחקר גרעיני וגם לא כפוף למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. כשיש מחלוקת בין מנכ"ל הוועדה לבין ראש אגף הרישוי – הבורר הוא יו"ר הוועדה, שזה ראש הממשלה. אין ניסוי בכור שלא עובר את תהליך הרישוי. חברי האגף הם אנשים עצמאיים, שעבדו בעבר בכורים.
"שכבה נוספת נקראת הוועדה לבטיחות גרעינית, שהיא ועדה ציבורית המורכבת מאנשי ציבור וביטחון לשעבר, ומדווחת ישירות לראש הממשלה. היא כותבת דוח שנתי, ואם יש הערות במהלך השנה על פעילות חריגה כזו או אחרת בכורים – היא מעבירה דוחות ביניים לראש הממשלה.
"נוסף לכל אלה יש גורמים חיצוניים לחלוטין כמו המשרד להגנת הסביבה הבודק את ההשלכות הסביבתיות על אזור הכור ומבצע בדיקות משלו. כשיוסי שריד ז"ל היה השר להגנת הסביבה, הוא ערך לבקשתי פגישה עם עיתונאים באזור הכור כדי להזים אגדות שהסתובבו אז בדבר זיהום גרעיני במכתש הקטן כתוצאה מדליפות הכור בדימונה. יש עוד פולקלור שלם ואגדות על דליפות ועל תופעות לוואי שלא היו ולא נבראו".
אבל אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שב־2024 נעמוד עם כור גרעיני בדימונה שמלאו לו 60 שנה. יש מחיר לגיל. סדקים, למשל.
"אז קודם כל, תירגע. יש כורי מחקר יותר זקנים בעולם. כורי הכוח הישנים באמריקה, שנבנו לפני עשרות שנים, הוקמו תחת הנחת עבודה שהם יעבדו 40 שנה. לנשיא ארצות־הברית יש ועדה מייעצת עליונה, ה־NRC, שהיא הרגולטור בנושא כורי הכוח האזרחיים. הוועדה הזו הגיעה כבר לפני שנים למסקנה שנלקחו מקדמי ביטחון מוגזמים ואפשר לעלות ל־60 שנה. היום הם כבר מעלים את גיל הכורים ליותר מ־60 שנה. צריך להבין שהגיל הוא לא הפקטור. הפקטור העיקרי הוא אם אתה יודע ונכון לעקוב ולראות מה התיישן, לטפל, לחזק, להחליף. המשמעות היא השקעות כספיות. הכור בדימונה יעבוד בהתאם לסכומים שיושקעו בו. ביום שבו לא ירצו יותר להשקיע בתחזוקה ובתחום הבטיחותי, הכור יסיים את חייו. צריך להבין: יש תקציבים לתחום, ואנחנו לא חוסכים בבטיחות".
אבל יש במערכת הביטחון, כולל בצבא, גורמים שמנסים כבר שנים להניח את ידם על הכסף הזה וטוענים שהם זקוקים לו הרבה יותר.
"בשביל זה אנחנו כפופים לראש הממשלה".
אתה טוען שאין דליפות, אבל לא מעט עובדים לשעבר בכור טוענים שחלו בסרטן כתוצאה מחשיפה לקרינה במסגרת עבודתם. אני מניח שמאז שהכור החל לפעול ב־1964 היו לכם כמה תקלות.
"מדובר בתקלות בכמות זניחה. לגבי חולי הסרטן אצלנו, אני חוזר ואומר: בדקנו את עצמנו לפני ולפנים. אין להאשמות כלפינו אחיזה במציאות. מהממצאים אצלנו – לא שלי, של משרד הבריאות – עולה שאין שום סוג של סרטן שנגרם אך ורק מחשיפה לקרינה. נתתי למשרד הבריאות את רשימת כל העובדים שעברו בדימונה וחלו בסרטן. הם ביצעו ארבעה סקרים ולא מצאו הבדלים בשיעור חולי הסרטן בקרב עובדי הקמ"ג לבין שיעורם באוכלוסייה היהודית בישראל. לנו בכור יש את מדדי החשיפה של כל עובד, בכל יום. אתה יכול לחשב את מידת הקרינה שאדם נחשף אליה ולהסיק מה הסיכוי שהסרטן שבו חלה הוא כתוצאה מאותה חשיפה. הקשר שבין החשיפה לסרטן נמצא באחוזים נמוכים מאוד. כך גם קבעה גם הוועדה בראשות השופט אליעזר ריבלין, שהגישה את מסקנותיה ב־2015. בתחום הקרינה המייננת נערכו מחקרים מדעיים ברמה בינלאומית מאז 1945. ועדה היושבת באו"ם ומאוישת במוחות הכי נחשבים בתחום היא זו שחישבה את הסיכויים לסרטן עקב חשיפה לקרינה, ועל פי הממדים הללו אנחנו עובדים.
"בוועדה לאנרגיה אטומית יושבים אנשים יוצאים מן הכלל, עם אופי מיוחד. לא סלבריטאים אלא אנשים הנמצאים מאחרי הקלעים. אני לא רוצה שהם ייפגעו. נמאס לנו מעורכי הדין שתפסו עלינו טרמפים. יש היום ועדה קבועה שכל מי שיש לו טענה – יכול להגיע אליה או ללכת לבית משפט עם טענותיו. השופט ריבלין, בנדיבות נדירה, קבע שצריך ללכת לקראת המתלונן".
על מסך הרדאר המודיעיני
נעבור מדימונה לאיראן. האיראנים מאיימים שבתוך מספר ימים הם מתכוונים להפר את חלקם בהסכם הגרעין, להגדיל את רמת ההעשרה של האורניום מ־3.6 אחוז ל־20 אחוז, ולהעלות את הכמויות שהם אוגרים מעבר ל־300 הק"ג שהותרו להם בהסכם. מה זה אומר לגבינו?
"עם מה שיש להם היום – כמות הצנטריפוגות, כמות האורניום המועשר ל־3.6 אחוז ועוד אורניום טבעי הנמצא ברשותם – הם מסוגלים להגיע לפצצה בתוך שנה. אם הם הולכים לעלות מעל 300 ק"ג ומגדילים כבר עכשיו את רמת ההעשרה ל־20 אחוז – הזמן שייקח להם להעשיר אורניום ל־90 אחוז מתקצר, ותהיה להם יכולת להשיג נשק גרעיני בתוך חודשים ספורים עד כמה שבועות.
"למעשה, אנחנו חוזרים לאותה משבצת שבה היינו לפני חתימת הסכם הגרעין ב־2015. האיראנים זקוקים ל־25 ק"ג של אורניום מועשר ל־90 אחוז כדי לייצר פצצה אחת. אם יחליטו להפר את ההסכם, העולם יידע זאת בתוך ימים, כי הפיקוח הוא הדוק, יומיומי. התקנות של סבא"א מאפשרות ביקור באתר כלשהו תוך 24 ימים אם מתקבל מידע מודיעיני אמין ומבוסס על פעילות גרעינית חשאית ואסורה שמתבצעת בו. הפיקוח ההדוק והקפאת המצב האיראנית היו יתרונותיו הגדולים של ההסכם. מרגע שהאיראנים יחליטו לבטל את ההסכם, יתרחשו כמה תהליכים. הראשון – מדינות אירופה יהיו מחויבות להצטרף לסנקציות האמריקאיות. יתרה מזאת, לעולם יהיה זמן קצוב להפעיל לחץ כלכלי, מדיני או אחר כדי להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני".
יש פקחים, יש מודיעין, הכל טוב יפה. אבל כשד"ר מוחמד אל־בראדעי המצרי עמד בראש סבא"א, הדוחות שנכתבו על איראן היו סלקטיביים ביותר. ועוד עובדה: המודיעין שלנו לא ידע על תוכנית הגרעין של קדאפי בלוב, ואת תוכנית הגרעין הסורית גילו רק בדקה ה־90.
"בראדעי פחד שהפלישה לעיראק תחזור על עצמה גם באיראן. ואכן, הוא לא היה בסדר. אבל הוא לא עסק בפיקוח השוטף. לגבי הכורים בלוב ובסוריה – אתה צודק. אבל יש הבדל תהומי בין שני המקרים האלה לבין איראן. בלוב ובסוריה המודיעין כשל כי הן קיבלו את הכורים ואת היכולות מידי גורמים זרים. הרבה יותר קל לזהות פעילות מהסוג הזה אם המדינה עצמה היא זו שעושה מאמץ להשיג את החומרים, לבנות כור ולגייס מדענים. מצב כזה נכנס הרבה יותר בקלות לרדאר המודיעיני".
אתה חשבת שהסכם הגרעין עם איראן הוא הסכם טוב?
"היו בו כמה דברים טובים, כמו היכולת לעקוב אחריהם, ההקפאה, האפשרות לחיות בצורה די בטוחה במשך 15 שנה. אבל כאן גם מתחילות הבעיות. ראשית, דובר על עשר שנים של הקפאה מוחלטת, ואז, בחמש השנים הנוספות, יש לאיראנים אפשרות לחזור ולפתח אלמנטים בתחום הפעילות הגרעינית. האמונה שבתוך 15 שנה הכל יסתדר היא החיסרון הראשון. במערב ואצל הנשיא אובמה הייתה תפיסה ליברלית האומרת שאם אתה מחבק את האויב, אתה יכול להשפיע עליו, והייתה ציפייה שבפרק הזמן הזה התנהלות המשטר באיראן אולי תשתנה.
"לדעתי צריך היה לדרוש מן האיראנים שתוכניותיהם הגרעיניות יהיו תואמות לצרכים הכלכליים שלהם. אין להם שום סיבה כלכלית לעסוק בהעשרת אורניום. מחיר ההעשרה בעולם ירד בשליש. אין היום מדינה נורמלית שמבקשת לרכוש דלק גרעיני ומישהו יעצור בעדה. יש בנק אורניום מועשר בפיקוח סבא"א, ויש גם צינורות אחרים להשגת דלק גרעיני. כך שהאיראנים לא זקוקים להעשרת אורניום לצרכים כלכליים. הם עמדו על כך שיוכלו להעשיר אורניום כדי לשמור לעצמם את האופציה לפרוץ ליכולת הגרעינית צבאית. והם רוצים עצמאות בהעשרה, כפי שמוכיח הארכיון הגרעיני שנתפס בטהרן.
"התירוצים שלהם להמשך ההעשרה הגיוניים בערך כמו טענתם שהם זקוקים ליכולת גרעינית עצמאית כדי להתגונן מול ישראל. הגרעין האיראני נולד כתוצאה ממלחמת איראן־עיראק, והוא משרת אותם מול האיומים האמריקאיים. האיראנים למדו מצפון־קוריאה שאם יש לך נשק גרעיני, לא יתעסקו איתך. למוטיבציה הזו אין בהכרח קשר לישראל. אני חוזר ואומר: מהרגע שבו האיראנים יחליטו לשבור את ההסכם ועד שיחזיקו בידם נשק גרעיני, יש לעולם זמן קצר מאוד כדי להתערב ולהשפיע".
בספטמבר עתיד להתקיים מפגש שנתי של מועצת הנגידים, הגוף המנהל של סבא"א. בפורום הזה אמור להופיע ראש הוועדה לאנרגיה אטומית בישראל, זאב שניר. עד לפני עשור אתה הופעת שם מדי שנה. הזמנים השתנו. הגישה העולמית כלפינו השתנתה. איך היית מסביר היום את מדיניות העמימות שאותה נוקטת ישראל בכל הקשור לגרעין?
"מאוד פשוט. יש לנו מדיניות ברורה. זו לא מדיניות עמימות – זו מדיניות שלא מתייחסים לשום התבטאות או אמירה שקשורה לגרעין. ואני אסביר. מה בעצם רוצים הערבים? הם לא אומרים: 'תתפרקו מנשק גרעיני'. הם אומרים: 'תחתמו על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני'. איך היה אומר אחד המנכ"לים המיתולוגיים של הוועדה לאנרגיה אטומית, ד"ר שלהבת פריאר? 'הם דורשים מאיתנו לחתום על ה־NPT, אבל בכל מה שנוגע לשלום – אפשר לחכות'.
"מי שמוביל את המאבק הזה הם בעיקר האיראנים ודומיהם, וכן משרד החוץ המצרי. בזמנו אמרתי במפורש: אנחנו לא רוצים לחתום על האמנה כי יש לנו תנאים מסוימים להתקדמות בנושא. כשמדינה נדרשת לחתום – השאלה הבסיסית היא מה היא מקבלת בתמורה. כרגע הם יודעים או לא יודעים מה היכולות שלנו, או נדמה להם שהם יודעים, אבל ברגע שאני חותם, אין ספקות. הם יודעים. עכשיו אני שואל: אם אני אחשוף את עצמי, על מה אתם תוותרו? אני שואל את המצרי: 'אתה מוכן להוריד לפחות דיוויזיה אחת בתמורה?' אלה ההנמקות שלנו, המופיעות בווריאציות שונות לאורך השנים.
"שאל אותי נציג גרמניה באחד המפגשים: למה אתם לא רוצים להצטרף לטובים ולחתום על ה־NPT. אמרתי לו: 'אין בעיה. אתם מוכנים לקבל אותנו לנאט"ו?' באותו רגע השתרר שקט בחדר. הוא כבר לא שאל שאלות. במקרה אחר, שבו האירופאים הטיפו לנו על ההצטרפות לקבוצת הטובים, עניתי: 'בבקשה. בואו נעשה עסק. אתם תיקחו את השכנים שלנו ואנחנו ניקח את העקרונות שלכם'. זה סוגר מיד כל שיחה. האירופאים מבינים אותנו מצוין".
העמימות, גרסת פרנק
בשנת 1969, במהלך ביקורה של ראש הממשלה גולדה מאיר אצל הנשיא האמריקאי ניקסון, הושגה – על פי הספרות שהתפרסמה בעולם – ההבנה שהפכה למה שמכונה בישראל "מדיניות העמימות". בספרים מתוארת עבודה מטה שעשו השגריר דאז, יצחק רבין, מול היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, ובה פורטו ההבנות הללו בין ישראל לארה"ב. ההבנה הייתה שההסכם הזה יימשך אם ישראל אכן תשמור על עמימות ולא תפטפט את עצמה לדעת. במקביל, בארה"ב, כתבו ישראלים לשעבר – שחלקם עבדו בכור הגרעיני בדימונה – על הפעילות הגרעינית הישראלית. "עמימות זו המצאה. המדיניות היא שלא מוסרים אינפורמציה. זה הכל", שב ואומר פרנק.
זו הסיבה שסירבת להופיע בכנסים שבהם השתתף ד"ר אבנר כהן, שפירסם כמה ספרים על הגרעין בישראל? אתה חושב שהוא וישראלים אחרים שעשו זאת הם בוגדים?
"אני לא מדבר על אבנר כהן ודומיו. העיקרון הוא שמי שחתם על חובת סודיות והפר אותה, צריך לשבת בבית סוהר".
ומה לגבי הטענה שהעמימות הזו מתכרסמת כל הזמן? כל העיסוק האחרון סביב הצוללות, למשל, הפך לסטרפטיז אסטרטגי שבו מנהיגי המדינה, ביניהם ראש הממשלה, רומזים על אופציה של ענישה כבדה נגד איראן, על היכולות של הצוללות ועוד שלל רמזים עבים כפיל. נתניהו מופיע בטקס בדימונה לרגל קריאת הקריה למחקר גרעיני על שמו של שמעון פרס ומאיים משם ישירות על איראן. לזה קוראים מדיניות שלא מוסרים מידע?
גדעון פרנק מבליע חיוך ומסכם את הנושא במילים: "אני לא מגיב".
