פני שבועיים קראה גילי בר־הלל סמו כתבה שהוציאה אותה משלוותה. זה היה ראיון עם מנכ"ל רשת צומת ספרים, אבי שומר, בעיתון 'דה מרקר', ובו חזה שחורות לשוק הספרים, האשים את נטפליקס ("האויב הגדול מכל") בכך שאנשים קונים פחות ספרים מאי פעם, טען שהוצאות הספרים פוגעות בחנויות בכך שהן מוכרות ללקוחות באופן ישיר, וגם חשף שהמוצר הנמכר ביותר ברשת שלו לשנת 2018 היה מטען לסמארטפון. כצפוי, הראיון היכה גלים בזירה הספרותית, ושלח את בר־הלל לכתוב סדרה של ציוצים זועמים בטוויטר, בהם "אם יש בשוק הזה חזירוּת, היא לא של המוציאים לאור" וגם "אומר זאת כך: עד עכשיו לא חשבתי שאבי שומר טיפש. תוהה אם אולי טעיתי".

מה היה בראיון הזה שהקפיץ אותך כל כך?

"בעיקר חוסר היכולת שלו לראות עד כמה יש לו יד בדבר. להבין שחלק גדול מהשחיקה נובע מתרבות המבצעים, מהתחלופה המהירה של ספרים בחנויות, מתנאי ההעסקה של העובדים. צומת ספרים עשתה כמה דברים טובים שתרמו לשוק, אבל היא גם הכילה בתוכה את הגרעינים של הסוף שלה. מרוב אקסטזה של כמה היא צומחת ומשתלטת, במו ידיה היא חיסלה לעצמה את השוק. וזה אולי מה שאבי שומר רואה עכשיו. רק שבמקום להסתכל על עצמו, הוא עוקץ את המו"לים ואומר שאף הוצאה לא פשטה רגל, שזה פשוט לא נכון, וגם לועג למו"לים הקטנים על זה שהם מתבכיינים, כשהוא עומד שם ומתבכיין כל הראיון כמו איזה קוזאק נגזל. באמת, קצת מודעות עצמית. אז עכשיו קצת קשה גם לך? אין בי צער. יופי שקשה גם לך. תרגיש מה זה. תאכל קצת מהדייסה שבישלת, שאנחנו שוחים בה כבר שנים".

אל דייסת המו"לות העצמאית הצטרפה בר־הלל לפני שש שנים כשהקימה את 'עוץ' - הוצאה שמתמחה בספרות מתורגמת, בעיקר פנטזיה, לילדים ונוער – אחרי שעבדה במשך שנים כעורכת ספרות ילדים ונוער וכמתרגמת מוערכת בהוצאות כתר, גרף וספרי עליית הגג. אבל בדומה לרוב המו"לים העצמאיים בישראל, גם היא לא יכולה להגיד בביטחון ש'עוץ' תהיה כאן גם בשנה הבאה. "זה מאבק הישרדותי קיומי כל יום. תנאי השוק היום הם כמעט בלתי־אפשריים".

ואחד הביטויים של זה הוא המעבר של הרשתות למכירת מוצרי פנאי – צעצועים, קלסרים, מטענים לסלולרי?

"דווקא לאמירה הזאת שמטען הוא המוצר הכי נמכר בצומת אין משמעות. כי הרי ברור שהם מוכרים יותר ספרים, פשוט יש אינסוף כותרים ככה שזה לא נחשב למוצר אחד. אבל זה חלק ממה שמדאיג אותי, שגם בצומת וגם בסטימצקי עוברים בלי להרגיש למנטליות שהספרים מכבידים עליהם, מפריעים להתנהלות של העסק. זאת אותה תופעה שיש בבתי חולים שהיו מתנהלים מצוין אלמלא החולים, ובתי ספר שהיו מתנהלים מצוין אלמלא התלמידים. חנויות ספרים היו מוכרות מעולה אלמלא המוצר היה כל כך בעייתי בעיניהן".

אבל אולי זה באמת חלק מהעניין, שאנשים, ובעיקר בני נוער, פשוט מעדיפים לצפות בנטפליקס ולא לקרוא ספרים.

"אם יש דבר אחד שלא משתנה כבר מאות שנים, זו הטענה שהנוער לא קורא. ובכל פעם יש אשם אחר. אז השנה זה נטפליקס, לפני כמה שנים זה היה האייפון, לפני זה הפייסבוק ולפני זה הסמסים. למה אף אחד לא אומר שילדים קוראים פחות כי אין ספרייה בבית הספר, למשל? לפני שנתיים קיבלתי טלפון מנציגה ממשרד החינוך, שאמרה שהשר בנט רוצה להעלות קמפיין חדש לעידוד קריאה, ושאלה אם אני יכולה להמליץ על פלטפורמות ברשת או אפליקציות שדרכן אפשר לעודד קריאה. אמרתי לה, מצוין, תשקיעו בתשתית הקיימת - תשקמו את הספריות, תשימו ספרניות בבתי ספר, תשפרו את הגישה לספרים - ושמעתי את האכזבה בקולה. אמרה לי תודה רבה ולא שמעתי מהם יותר".

ובכל זאת, אי־אפשר להכחיש שכשצופים כל יום בסדרות לא נותר הרבה זמן לקרוא. שלא לדבר על יכולות הריכוז שהולכות ומצטמצמות.

"זה נכון, העולם משתנה, ותפקידנו כמוציאים לאור הוא לא לעמוד כדרקונים ולהגן על הספר המודפס נייר־ודבק כמו שאנחנו זוכרים אותו, אלא לנסות להבין לאן הרוח נושבת ואיך זה כן מתחבר גם לקולנוע ולטלוויזיה. נטפליקס היא לא בהכרח האויב של הספרות. מה גם שהרבה מהתכנים בנטפליקס נשאבו מתוך ספרים ונותנים היום השראה לכתוב ספרים חדשים. זו טעות לראות רק איך זה בא על חשבון מה שהיה בעבר. הרי זה הדור עם רמת האוריינות הכי גבוהה שהייתה אי פעם, אם אנחנו מוכנים לקבל שאוריינות זה לא רק קריאה של ספר מודפס בעובי מסוים שנכתב בשנים מסוימות. אם אנחנו מוכנים קצת לשחרר".

בקרב שכבת גיל מסוימת, בני 40־20 פחות או יותר, בר־הלל היא סלב. היא קנתה את מעמדה כשתירגמה לעברית את סדרת ספרי 'הארי פוטר' - שחוגגת החודש יום הולדת 20 - והפכה לנציגת הארי פוטר בישראל ולאגדה עלי אדמות, לפחות בעיני מעריצי הסדרה. אמנם עברו כבר שני עשורים מאז יצא תרגום הספר הראשון, אבל צילו של הקוסם הממושקף עדיין רודף אותה. ולא רק בראיונות, כשהצלם מנסה לשדל אותה לחבוש כובע של קוסם. "זה פוגש אותי כל הזמן, במקומות הכי מפתיעים. אני עומדת בבידוק ביטחוני בנתב"ג. מדפדפים בדרכון, ארזת לבד? התיק היה אצלך? את תירגמת את הארי פוטר?" היא צוחקת. "כבר בהתחלה אמרתי לבעלי, המעריצים שלי עכשיו הם בני עשר והם חמודים מאוד, אבל חכה עוד כמה שנים, יהיה לי צבא. אני אהיה המלכה!"

היום כבר יש לה ממלכה משלה. מה שהתחיל בתור עסק זעיר שמוציא ספר אחד בשנה, הפך להוצאה של ממש, עדיין קטנה אבל עם פעילות יציבה ועקבית, שמוציאה ספר כל חודשיים (ביניהם 'שוק הגובלינים', 'עץ השקרים' ושלל המשכים בסדרת 'הקוסם מארץ עוץ' של ל' פרנק באום) ומתחזקת קהל קוראים נאמן שמשתתף גם במימוני המונים לקראת הוצאת ספרים חדשים. "אני אמנם עדיין בהפסדים, אבל אני כבר עם הראש מחוץ לבור. אולי יום אחד אני אפילו אהיה ברווח".

מצד אחד מדברים שוב ושוב על זה ששוק הספרים על פי תהום, ומצד שני כל הזמן נפתחות הוצאות חדשות. איך את מסבירה את זה? איך בכלל מצליחים להתקיים?

"קודם כל חלק מה'מצליחים להתקיים' זה מראית עין. כי הוצאות קטנות גם נסגרות כל הזמן, פשוט לא כותבים על זה. אז אחת מתוך כמה הוצאות מצליחה לתפוס כי היא התלבשה על נישה ומצאה את הקהל שלה. אבל שני הדברים נכונים: אנחנו על פי תהום, אבל במקביל, ספרים תמיד ימצאו דרך. אולי תהיה לזה צורה אחרת, אולי זה יהיה יותר אודיו, אולי זה יהיה יותר דיגיטלי, אולי יהיו יותר עיבודים למסך. הוצאות הספרים לא בהכרח יחזיקו מעמד, רשתות לא בהכרח יחזיקו מעמד, אני לא מאמינה שיאריכו ימיו של שבוע הספר במתכונתו הנוכחית. אבל אני כן מאמינה שהקריאה והכתיבה תמיד ימצאו דרך".

פתחת הוצאה שמתמקדת בספרות ילדים ונוער, מתורגמת, וכאילו שזה לא מספיק – גם מתמחה בפנטזיה. לא הצלחת למצוא נישה קטנה יותר?

"מצד אחד אתה צודק. זה באמת נורא ספציפי. מצד שני, תסתכל על הקולנוע הכי מצליח של היום, על סדרות הטלוויזיה הכי מצליחות - פנטזיה הולך היום חזק מאוד. וזה לא רק 'משחקי הכס', אלא גם סרטים שמבוססים על קומיקס, שנחשב לתחום של ילדים ולבזוי שבז'אנרים. אלה הדברים הכי נצפים היום, גם על ידי מבוגרים".

למה בעצם את לא מוציאה גם ספרות מקור?

"זו בחירה עסקית. אם אני מוציאה עכשיו ספר מקור אני צריכה להשקיע בבנייה שלו. אני לא יכולה להסתמך על זה שהוא כבר עבר כך וכך שומרי סף, אני לא יכולה להיאחז ביח"צ שנעשה לו בחו"ל. זה גם אומר להיות הפסיכולוגית של הכותבים, שהם באמת יצורים די אומללים שכל מילת ביקורת מכניסה אותם לסחרור. וזה גם אומר שאם הספר לא מוצג בסניף של צומת ספרים ליד הבית של הדודה עדנה, זאת בעיה מאוד רצינית. סופרים בחו"ל וסופרים מתים לא מחפשים את הספר שלהם בכל סניף של צומת. בקיצור, זה מערך לוגיסטי שאני לא יכולה לעמוד בו. כמובן שאין לי שום דבר נגד יצירה מקומית, להפך, אבל אני כבר שמעתי האשמות על זה שאני לא תומכת בסופרים מהארץ כי אני עוכרת ישראל ואני BDS".

אם לא די בקשיים הכלכליים, מו"לים צריכים להתמודד היום גם עם הרגישויות החדשות ועם פוליטיקת הזהויות. על אחת כמה וכמה כשמדובר בספרות ילדים ונוער. "הדרישה לתקינות פוליטית באה ממקום נכון", אומרת בר־הלל, "אבל לפעמים היא הופכת להיות פרודיה על עצמה. 'כן, יש ייצוג לשחורים, אבל הם שחורים כאלה ולא שחורים כאלה'. 'כן, יש שם זוג לסביות, אבל אחת מהן מתה בסוף'. זה בלתי אפשרי.

"כרגע הדבר הכי חם ו'נכון' בספרות נוער זה עניין ה־Diversity, הגיוון. ואני חושבת שזה אחד הגורמים לשקיעה של ספרות הנוער היום, אחרי עשור חזק מאוד. העולם התרבותי מתעסק בקבלת האחר, בגזענות, בסקסיזם, וזה שובר את קהל הקוראים לקבוצות קטנות - במקום ספרות מאגדת ואוניברסלית, כמו שהפנטזיה למשל הייתה".

כלומר, פוליטיקת הזהויות הופכת את הקריאה לשבטית?

"כן. הקבוצה הזאת תחפש את הספר עם הדמויות השחורות, והקבוצה הזאת תחפש את הספר עם הדמויות הנשיות, והקבוצה הזאת תחפש את הספר עם הדמויות האסיאתיות. ההתעסקות בזהויות בונה מתרסים, וברגע שאתה מכניס מישהו אחד, אתה בהכרח גם מוציא מישהו אחר. אז אני לא חושבת שגיוון הוא רע - זה דיון חשוב שמכריח אותנו לחשוב את מי אנחנו מדירים. אבל זאת גם אחת הסיבות שספר כמו 'השנאה שנתתם' של אנג'י תומאס, שעוסק בגזענות נגד שחורים בארה"ב, לא נהיה רב־מכר כלל־עולמי וכלל־דורי כמו הארי פוטר.

"יש הרבה הוצאות שמנסות להוציא ספרים לפי הטרנד. 'כולם מוציאים ספרי ערפדים אז גם אנחנו נוציא ספר ערפדים!' 'כולם מוציאים ביוגרפיות של נשים חזקות אז גם אנחנו נוציא ביוגרפיות של נשים חזקות!' כולם מחפשים את הארי פוטר הבא, כי הארי פוטר היה זריקת כסף ואנרגיה מטורפת לתחום הזה, אבל זאת טעות להתייחס אליו רק כמוצר צרכני. הארי פוטר הבא לא יבוא ממנהל כספים או מאיש שיווק בהוצאת ענק. הארי פוטר הבא יבוא מסופרת שתשב ותכתוב ספר".

אני משוכנע, אגב, שגם סדרת הארי פוטר, שכמעט כל גיבוריה לבנים, לא הייתה עוברת היום באופן חלק.

"אתה צודק. ובאמת היו בעיות בספרים. היה בהם מה שנקרא שמנופוביה, כלומר רוב הדמויות השמנות הן שליליות. ויש גם מי שכועסים על ג'יי קיי רולינג שמתעקשת להגיד בראיונות שדמבלדור הוא הומו, אבל ממשיכה לכתוב ספרים שאין בהם שום ראיה לזה. אז או שתהיי אמיצה ותנקטי עמדה ותגידי 'הוא הומו', או שתפסיקי לבלבל לנו את המוח עם כמה שאת ליברלית".

היא מתגוררת בתל־אביב עם בעלה חמי סמו ("את ה'סמו' הוספתי לשמי בשביל האחיינים שלי, שלא האמינו להם בבית הספר שדודה שלהם תירגמה את הארי פוטר") ושלושת ילדיהם רועי (17), טלי (16) וחגי (12). "הם כולם קוראים, אבל באופן אחר מאיך שאני הייתי קוראת. רועי לא כל כך אוהב פרוזה וקורא המון עיון והיסטוריה. טלי היא בעצמה יוצרת, אבל היא הולכת לכיוון של קומיקס ומאנגה. אחד הספרים שמכרנו ממנו הכי הרבה בשבוע הספר האחרון היה 'חמישה ימים להשמיד את העולם' שהיא כתבה ואיירה. מכולם חגי הכי דומה לי בקריאה, אם כי הוא קורא הרבה פחות. אבל יש להם ילדות לא פחות עשירה משלי, ובטח הרבה יותר".

היא עצמה נולדה לפני 44 שנים בירושלים, אבל העבירה את רוב שנות ילדותה במעברי דירות בעקבות הקריירה של אמה, פרופ' מיה בר־הלל, שגידלה אותה לבד. "היא הייתה נוסעת לשנות שבתון בחו"ל, אז גדלתי בזיגזגים בין ישראל לארה"ב ואנגליה. את כיתה א' התחלתי באורגון והמשכתי בירושלים. את כיתה ב' התחלתי בקיימברידג' והמשכתי בירושלים. בכיתה ד' הייתי בקליפורניה".

לא ממש חיים פשוטים לילדה. קשה ליצור קשרים, חברויות.

"נכון. גם הסתובבתי הרבה בעולם של מבוגרים. אמא שלי לקחה אותי לכנסים, לאוניברסיטאות, היא לא בחרה את היעד בשבילי או עבורי. הקבוע היחידי היה ספרים. בכל מקום שעברתי אליו הייתי מוצאת את הספרייה, ואז היה לי בסדר. אני זוכרת שאחרי שקראתי כל ספר שהיה בבית שלחו אותי לספריית הקונסוליה הבריטית, ספריית האנגלית היחידה בירושלים, ולדעתי קראתי את כל מחלקת הילדים והנוער שלהם".

בקיצור, ילדה גיקית. חנונית.

"כן, אני מתארת לעצמי שכן. אבל בעיקר הייתי שקטה. שקטה וטובה. יושבת בצד וקוראת ספר".

גם היום בר־הלל היא גיקית למופת - איך עוד אפשר לקרוא למי שמחזיקה באוסף של מאתיים גרסאות לספרי 'הקוסם מארץ עוץ'? – אבל כפי שמעידים עשרות אלפי העוקבים שלה בטוויטר ובפייסבוק, היא כבר לא יושבת בשקט. קריירת התרגום שלה החלה בגיל שבע, כשתירגמה שירים של א' א' מילן, והמשיכה בתיכון ובשירות הצבאי בגלי צה"ל. אבל באוניברסיטה נרשמה דווקא ללימודי תיאטרון, במטרה להגשים את החלום האמיתי: להיות במאית תיאטרון.

"חלק מהלימודים עשיתי בהרווארד בארצות־הברית, וחזרתי משם ארצה היישר לפסטיבל עכו, שהיה אחד מרגעי השפל בחיי. ביימתי מחזה של אלון חילו, והייתה שם דינמיקה לא טובה עם אנשי הפסטיבל, שבמקום לתמוך בנו היו בפאניקה וכפו עלינו עזרה מבחוץ. ניסיתי לשתף פעולה וזה רק נהיה יותר ויותר גרוע. זה באמת היה רע. באותה תקופה התחלתי לתרגם את הארי פוטר כחלטורה, זה עדיין לא היה התופעה המטורפת שזה היום, והשילוב של כישלון החלום להיות במאית עם ההצלחה של החלטורה הזאת, שאב אותי לעולם של ספרות הילדים שתמיד אהבתי".

אחרי שתירגמת והוצאת לאור כל כך הרבה ספרים, אין גם חלום לפרסם ספר משלך?

"יש לי את הפנטזיה הזאת. אני מסתכלת על סופרים כמו שילדים קטנים מסתכלים על שחקנים, בתור איזה חלום להגשים. הבעיה היא שאין שום דבר שבוער בי לכתוב. יש לי כל מה שצריך בשביל להיות סופרת - חוץ מאשר מה לכתוב". •