כשבני נוער חולמים להפוך לכוכבי פופ, אני משערת שהסצינה שהם מדמיינים הולכת ככה: מכונית דודג' צ'אלנג'ר בצבע שחור־מט עוצרת בכניסה לאתר צילומים בשכונה בלוס אנג'לס, כזו שאופנתי להגיד עליה שהיא לא מוכרת. צוות שמצלם סרט דוקומנטרי ניצב בשעריו, מוכן לקלוט במצלמה את רגע ההגעה של הכוכב. כולם מחכים עכשיו לבילי אייליש. הזמרת שמתוארת בכל מקום כעתיד של הפופ. מה'וול סטריט ג'ורנל' ל'ניו יורקר', מה'רולינג סטון' ל'וושינגטון פוסט'.
כרגע היא האמנית השלישית הכי מנוגנת בספוטיפיי, ואלבום הבכורה שלה זינק היישר לפסגת מצעד הבילבורד 100, לצד 14 סינגלים שמככבים במצעדים בארה"ב - שיא של כל הזמנים לאישה יוצרת. הלהיט הגדול באלבום שלה, 'Bad Guy', כבש את המקום הראשון במצעדים ביותר מ־12 מדינות, ויש לה יותר מ־25 מיליון עוקבים באינסטגרם. סיבוב ההופעות הקודם שלה היה סולד־אאוט, הנוכחי קרוב לכך, ובאחרונה עלתה לבמה כמופע המרכזי בגלסטונברי, בריטניה, פסטיבל המוזיקה החשוב בעולם.
אייליש יודעת שכל אלה חומרים שמהם עשויים חלומות נעורים, כי היא עצמה בסך הכל בת 17. נולדה באל־איי, בשם בילי איילי פיירט ביירד אוקונל, להורים שחקנים שהשאירו אותה בחינוך ביתי. בגיל 11 היא התחילה ליצור מוזיקה, ושנתיים אחר כך העלתה לרשת הקלטה שלה שרה את ''Ocean Eyes, בלדה מצמררת שכתב אחיה הגדול פיניאס. שבועות אחר כך הוחתמה על ידי מנהלים מקצועיים. בגיל 14 היה לה כבר חוזה בלייבל הקלטות. או כמו שסיכמו את זה במשפט ב'ניו יורק טיימס': אלבום הבכורה שלה - "כשאנחנו ישנים, לאן אנחנו הולכים?" - "מגדיר מחדש מה זה להיות כוכב פופ של בני נוער". סוג של לנה דנהאם בעולם הפופ של דור ה־Z, שרה על זאנקס, אהבה חד־צדדית וקנאה בגיל הנעורים, בקול צרוד ומלוכלך.
אייליש כותבת את כל שיריה עם פיניאס, בן 21, שמקליט ומפיק אותם בחדר הילדות שלו בדירת שני חדרים צנועה שהיא עדיין חולקת עם אמא ואבא שלה. היא מעצבת בעצמה את המרצ'נדייז, שולטת בסטיילינג שלה, בוחרת איך ייראו הקליפים שלה - אבל טכנית עדיין ילדה. באחד מטקסי הפרסים השנה היא צולמה מוצצת סוכרייה על מקל.
מאחר שמעולם לא ראיינתי ילד או ילדה לפני, אני לא ממש בטוחה למה לצפות כשדלת הדודג'־צ'אלנג'ר נפתחת לרווחה. בסוף השנה שעברה, 'ואניטי פייר' פירסם ראיונות איתה שבוצעו בפער של 12 חודשים אחד מהשני: בראשון אייליש נמרצת, אחת שנהנית לרצות את המראיין, אבל בראיון השני העיניים שלה מכוסות בשיער והתשובות שלה זהירות. הסרטונים האלה נראים כמו משל על הסכנות של פרסום בגיל צעיר מדי, וכשהגוף הקטן שלה יוצא מהרכב וכל הראש שלה מכוסה במסכת גולגולת קודרת בשחור־לבן, אני חושבת לעצמי, "אוי לא". עוד לא בת 18, וכבר בשלבים המתקדמים של פרנויית סלבס?
מתברר שזה שום דבר מהסוג הזה, סתם מודעות עצמית טיפוסית של בני נוער בנוגע לאסון שיער: היא צבעה אותו בלילה לפני, אבל משהו השתבש וזה יצא כחול. אחרי שהסירה את המסכה, היא מתייעצת ברצינות תהומית עם אמה בסוגיה, כמו טינאייג'רית טיפוסית, עד שסטייליסטית באה להציל אותה עם תוספות שיער. נראה שאייליש מרגישה הקלה, ואמא הולכת להביא צהריים. זו לא הפעם האחרונה באותו יום שאני מבולבלת מהנורמליות המשפחתית הביתית הזאת בלב הקרקס הסלבריטאי הזה.
× × ×
אייליש היא בפער עצום האדם הכי קול שפגשתי. חכמה, מודעת לעצמה, וגם בעלת מודעות חברתית. היא יכולה גם להיות נאיבית בצורה מקסימה ומלאת סתירות, כמו כל נערה בגילה. בארוחת הצהריים היא משלבת רגליים בגיחוך על ספה, מגהקת בקול, ובטעות מפילה יהלום אל תוך הטופו שלה.
"אני פשוט אומרת שטויות כל הזמן, בלי לחשוב", היא מצהירה בשמחה. "למשל, את מראיינת אותי, ואני יושבת פה ומדברת על מלא שיט שאני לא צריכה לספר לכולם. כי אני לא חושבת שאת…" ואז היא נעצרת ומחקה אותי בפנטומימה - מקלידה את המילים שיוצאות לה מהפה.
היא עדיין לא התרגלה לריגוש של לקבל מלא דברים בחינם. "זה מטורף. תכשיטים, בגדים, נעליים, ציפורניים - את פשוט יכולה לקבל את זה. זה פאקינג אדיר. ואם הייתי יודעת את זה כשהייתי בת 11?" היא אומרת והעיניים שלה מתרחבות. "כל מה שרציתי זה זוג אחד של נייקי, ולא היה לי כסף לזה. ועכשיו יש לי מאות כאלה בבית. זה לא אמיתי". מנגד, היא לא יכולה לצאת לשופינג בלי שיתנפלו עליה, וזקוקה לצוות אבטחה כדי ללכת לכל מקום ציבורי. חיי לילה הם כבר לא אופציה. "אני פשוט ממשיכה להעמיד פנים שאני יכולה לצאת בלילה. אנחנו כאילו אומרים, 'בואו נצא לבלה־בלה־בלה!' אבל אני לא יכולה".
האם עולמה הפנימי השתנה יחד עם המציאות החיצונית שלה? היא צוחקת: "לפעמים אנשים אומרים, 'אני עדיין אותו בן־אדם'. אני מרגישה ש: לא, את לא. את ממש לא. בכלל לא. איך אפשר להיות? אני באמת מרגישה כאילו אני אדם אחר. את יודעת, כשאת שומעת סיפורים על ילדים שהיו להם חיים קודמים, ככה אני מרגישה. אני זוכרת הכל על מי שהייתי, אבל אני לא מזהה את הבן־אדם הזה יותר. בערך כשנהייתי בת 16 מתתי, וקמתי לתחייה בתור בילי אייליש".
אייליש מביאה סאונד חדש למוזיקה - רחוקה מהמיינסטרים, וזה הופך את הפריצה המטאורית שלה למרשימה עוד יותר. תעשיית המוזיקה פועלת תחת ההנחה שמה שילדים רוצים הוא פופ זוהר בתוספת סקס אפיל ממוסחר - אבל היצירה של אייליש היא על גבול הארט־האוס, לעיתים קרובות אפלה, תמיד ייחודית. איך היא ידעה שזה מה שבאמת הם רצו? "לא ניסיתי ליצור את 'המותג שלי' או לשבור את החוקים. לא עשיתי משהו כדי לגרום לילדים לאהוב אותי. פשוט עשיתי מה שבא לי. זו הסיבה היחידה שזה עבד".
וזה עובד לא רק בקרב בני נוער. להיות פופולרית באותה מידה אצל סוכן נדל"ן ג'מייקני, מנהלת לוגיסטיקה שוודית ובנקאי מוול־סטריט, בלי לנסות למצוא חן בעיני אף אחד, זה הישג גדול מעבר לכל החלומות הפרועים ביותר של מומחי השיווק בתעשייה. ואייליש הצליחה בלי להתפשר על כלום. אני תוהה אם היא בעצמה הייתה מעריצה של בילי אייליש אם היא הייתה מישהי אחרת, והיא מגחכת.
"אני מבזבזת הרבה זמן בלחשוב על העניין הזה. אם הייתי רואה את עצמי הייתי חושבת, או־מיי־גוד, היא אדירה. כאילו, תסתכל על הלבוש שלה, בן־אדם! הייתי חושבת שאני כזו קולית. אבל הייתי גם חושבת שאני ממש מעצבנת. תמיד שנאתי אנשים שהם כמוני. כל פעם שאני פוגשת מישהו שיש לו אישיות דומה לשלי אני חושבת, 'אויש, שתוק כבר!' פשוט תמיד רציתי להיות היחידה שהיא אני".
אם מתישהו יעשו פרסומת לחינוך ביתי (homeschooling), אייליש צריכה להיות על הפוסטר. היא נותנת את הקרדיט לכמה שהיא מקורית לחינוך הלא־קונבנציונלי שרכשה. היא גדלה בשכונה מפוקפקת בלוס־אנג'לס, עם מעט כסף. אבא שלה השיג תפקידים קטנים ב'בית הלבן' וב'איירון מן', ואמא שלה חילטרה בעבודות קריינות בין השיעורים שהעניקה לילדים שלה. אייליש שרה במקהלת הילדים של לוס־אנג'לס, לקחה שיעורי ריקוד ופיתחה ביטחון מדהים בחושים האסתטיים שלה - מה שמסביר למה אף מנהל בחברת תקליטים לא דיבר אליה בפטרונות. "כולם פשוט התרשמו יותר מדי מכדי להיות פטרוניים", היא מושכת בכתפיה.
האם היא אי פעם מפקפקת בהחלטות היצירתיות שלה? היא מנידה בראשה לשלילה. "פשוט תמיד ידעתי מה אני רוצה. תמיד. הפעם היחידה שבה הייתי שונה הייתה כשהייתי בת 11־12, כשניסיתי להיות כמו כולם. ניסיתי להשתלב. אני זוכרת שהלכתי לקנות בחנויות שבהן אנשים אחרים קונים, התחלתי לדבר אחרת, התחלתי לשנות את הצחוק שלי, כי תמיד היה לי קול עמוק יותר. זו הייתה השנה הכי גרועה אבר. זה הפך אותי לאומללה, זה הפך אותי למעצבנת, כי זה לא היה אותנטי. אבל בשנה הזו חשבתי: או־מיי־גוד, אני חייבת להיות מישהי אחרת, כי אני הכי גרועה".
הבעיה הייתה שאח שלה הקים להקה, קיבל תפקידים בסדרות כמו 'גלי' ו'משפחה מודרנית', והופיע בסרט יחד עם אמא שלהם. "וכל כךךךךך קינאתי. רציתי את זה ממש. זה לא היה משהו. זה ממש לא ישב אצלי טוב כשפיניאס הפך לסטאר של המשפחה", הזיכרון גורם לפניה של אייליש להקדיר.
אז איך פיניאס מרגיש כשאחותו הקטנה היא הכוכבת הגדולה עכשיו? הנה, ברגע אחד אייליש שוב מחייכת. "זה בסדר, כי הוא לא היה אוהב את התהילה והפרסום ברמות שלי עכשיו. יש לו את הפרויקטים שלו שהם אדירים, והוא נהדר. תראי, אם להיות כנה איתך, תמיד הייתי הבוס, אבל אנשים תמיד אהבו את פיניאס יותר. פיניאס קורע מצחוק. כולם חושבים שהוא מצחיק יותר, והוא האיש שאנשים אוהבים יותר. אבל כולם ידעו תמיד שאני האחת".
ולמרות זאת, אני מרותקת לשאלה איך התהילה שלה שינתה את הדינמיקה המשפחתית. ארבעתם כל כך קרובים, שהם היו נוהגים לחלוק מיטה עד שפיניאס הגיע לגיל עשר - אבל עכשיו הוא המפיק שלה, אבא שלה הוא במאי התאורה בהופעות שלה ואמה היא העוזרת שלה. במילים אחרות, כולם עובדים בשביל הצעירה במשפחה "ואני המחליטה", היא אומרת בתקיפות. "אבל תמיד הייתי המחליטה. זה נשמע מעצבן, אבל אני הייתי פשוט כל הזמן כזו שתלטנית. תמיד הייתי הבוסית". העובדה שתהפוך לבת 18 בדצמבר הקרוב ותקבל שליטה משפטית מלאה על הקריירה שלה, לא משתקת אותה אפילו לרגע. "עכשיו אני חושבת שאני יכולה להתמודד עם זה. אני לא יכולה לעשות את זה לנצח עם המשפחה שלי. לא הייתי רוצה, ואני חושבת שגם הם לא היו רוצים".
× × ×
מגי, אמה של בילי, פחות רגועה ואופטימית. טבעונית, ליברלית, עם נעלי ספורט שחוקות ובלי מייק־אפ - היא לא הייתה יכולה להיות יותר ההפך מקלישאת אמא הוליוודית שדוחפת את ילדיה להצלחה. יש לה את האנרגיה של אדם שנמצא בג'ט־לג מצטבר, וכל הזמן היא מתנהלת מול טלפונים של אנשים מהתעשייה. "זה הדבר הכי מלחיץ שהתמודדתי איתו בחיים", היא מודה. "כולם אומרים לי, 'את בטח ממש גאה, את בטח ממש מאושרת'. אבל אני פשוט לחוצה בטירוף".
אייליש לא נוגעת בסמים, אפילו לא מעשנת, אבל המשפחה שלה רגישה מדי, מודעת היטב לגורלם של יותר מדי כוכבים־ילדים. מגי חוששת לבריאות של בתה - סיבוב ההופעות כבר גרם להתפרצות אקזמה בעור - והיא חוששת לגבי מה שיקרה כשאייליש תהפוך לבת 18, "כי הרבה מהעבודה שלי זה לקרוא מחשבות, ואני לא חושבת שאפשר לשלם למישהו אחר להבין איך עושים את זה. חוץ מזה, אף אחד אחר לא יוכל להגיד לה, 'היי, לכי לישון'. אני לא רוצה שהיא תהפוך לאדם שאי־אפשר להגיד לו לא".
מעל לכל, מגי חוששת מכך שהשליטה היצירתית המלאה של אייליש, זה לא משהו שתצליח להחזיק לאורך זמן. "אני מעדיפה לא לעשות כלום מאשר לא להיות בשליטה על הכל", סותרת אותה בתה ביבשושיות. "אני לא יכולה שלא להיות מעורבת, דבר שפשוט מוציא אותי מדעתי, כי אין לי זמן לעשות הכל".
את מוכנה להתפשר על קריירה קטנה יותר כדי שתהיה לך שליטה מלאה עליה?
"לא, אני מעדיפה שתהיה לי את הקריירה שיש לי ושתהיה לי את כל השליטה. כמו שיש לקניה (וסט)".
ההצלחה הגיעה בקצב כל כך מסחרר, שאייליש כבר נמצאת בחיכוך עם הדימוי הציבורי שלה שהיא עצמה יצרה. עד לא מזמן היא נהנתה מזה שחשבו שהיא מפחידה, "אבל עם הזמן זה כבר הפך לקטע - 'בילי אייליש, הילדה הקריפית, המוזרה, המפחידה'. ואני לא אוהבת את זה. זה עלוב. אני לא רוצה להישאר דבר אחד".
בחודש שעבר כיכבה בפרסומת לקלווין קליין, שבה היא מסבירה שהיא לובשת בגדים רחבים כי "אף אחד לא יכול לומר: 'היא כזו דקיקה בבטן', 'היא לא דקיקה בבטן', 'יש לה תחת שטוח', 'יש לה תחת שמן'. אף אחד לא יכול להגיד כלום כי אף אחד לא יודע". אבל עכשיו היא עצבנית כשאנשים אומרים לה, "'אני אוהבת איך שאת לא הופכת את עצמך למינית בלה־בלה־בלה'. כי הם אותם אנשים שעושים סלאט־שיימינג לבנות שרוצות ללבוש פחות. זה כאילו, מה אתם רוצים מאיתנו? אני אוהבת בנות שנוח להן בתוך העור שלהן, והן מראות את התחת שלהן, הן מראות את הציצים שלהן, ואני ממש תומכת בזה. כי אני רואה מלא אנשים מגחיכים את זה, וזה לא פייר".
אייליש מסבירה לי שהיא לא לובשת בגדים צמודים משום שמעולם היא לא הרגישה ממש טוב עם הגוף שלה. "לא, מעולם־מעולם לא. מעולם. אני אוהבת את הציצים שלי - ממש אוהבת, לא יכולה לשקר לגבי זה. אבל זהו בערך. מעולם לא לבשתי ביקיני, וממש הייתי צריכה להילחם כדי להצליח ללבוש טייטס בשיעורי ריקוד. לא הייתה לי חוויה טובה עם זה". אבל עכשיו, "יכול להיות שאני פשוט אעשה את זה. זו לא החלטה של אף אחד חוץ ממני. זו הסיבה שעשיתי את הציפורניים האלה" - והיא מנופפת בטפרים הנוצצים באורך שבעה סנטימטרים שעל אצבעותיה, "כי ראיתי מישהו באינטרנט שאמר שלעולם אני לא אעשה כאלה. אני לא רוצה להיות צפויה. אני לא רוצה שיגידו לי 'וואטאבר'. אם אני רוצה ללבוש חולצת בטן ומכנסיים קצרים, או שמלה ועקבים, אני אעשה את זה. אף אחד לא יגיד לי לא".
הבעיה היא שאנשים רואים בכל דבר שהיא אומרת תוצר של איזו עמדה אידיאולוגית קשיחה. "אנשים הם כאילו 'הו, בילי אייליש, עכשיו היא אמרה ככה ועכשיו היא אומרת את זה', ואני כאילו: 'אחי! הייתי בת 13 כשכל זה התחיל. מה את מצפה שיגיע מהפה של בת 15? שהיא לא תגיד מלא שיט מטומטם?'"
כולם הסיקו מהסרטונים שפירסם 'ואניטי פייר' שהתהילה כבר הרסה אותה. "ואני כאילו, 'אחי, לא!' הראשון צולם ביום שהיה לי סשן צילומים, היה לי שיער גלאם מתוקתק, ובדיוק אכלתי. בשני בדיוק התעוררתי, ולכן נראיתי עייפה. זה לא כאילו שהייתי שמחה והנה התעשייה הרסה אותי. התעשייה היא מעולה! זה כל מה שרציתי אי פעם לעשות".
× × ×
מובן שההצלחה היא לא משהו פשוט. לא היה לה זמן לכתוב משהו חדש מאז נובמבר - והיא גם יודעת שיהיה קשה להמשיך ליצור שירים שמזדהים איתם, כי "שום דבר בחיים שלי הוא כבר לא נורמלי". קשה לה אפילו לדעת על מה לדבר עם החברים שלה. "הבנתי עכשיו למה סלבריטאים ענקיים מסתובבים עם סלבס אחרים ובזוגיות עם סלבים אחרים. כולם חושבים כאילו, 'למה?' וזה כאילו: אתם לא יודעים איך נראים החיים שלהם. אני חשבתי בעבר שידעתי, אבל לא היה לי מושג".
לפני שנה וחצי היא הייתה אומרת שיש לה לפחות 15 חברות וחברים ממש קרובים. "אולי יותר. Dude, היו לי חברים על חברים על חברים על חברים. הייתי ממש־ממש פופולרית". ועכשיו? החיוך שלה נמחק. "אחד, שניים". אני שואלת מה קרה. הקול שלה צונח בחוסר רצון. "אני לא יודעת. אנשים לא אוהבים את העבודה שלי. אני לא יכולה לספר לאף אחד על זה כי זה נשמע כאילו אני משוויצה, זה נשמע כאילו אני לא אסירת תודה. התחלתי ללכת לטיפול, כי זה הבן־אדם היחיד שאני יכולה לדבר איתו".
אמון הפך להיות אישיו?
"אישיו ענקי. בשנה שעברה כמה חברים ממש קרובים, שחשבתי שאני יכולה לבטוח בהם, פשוט ניצלו לגמרי את השם שלי. ואז הם התלוננו. ואני כאילו אמרתי: מה אתם כולכם עושים? אם אתם רוצים להיות טרמפיסטים מגעילים, לפחות תיהנו מהנסיעה. אני פשוט לא יודעת במי אני יכולה לבטוח". במשך תקופה, גם חששה לגבי איך היא תוכל לדעת אם בחור מעוניין באמת בה או ב'בילי אייליש'. "אבל אני חושבת שפגעתי בול", היא מחייכת. "אני יודעת שיש לי מישהו שהוא לא כזה". יש לה חבר. "ממ־ממממ", היא עונה בשמחה. "אבל אף אחד אחר לא יודע על זה".
משהו אחר שאף אחד לא ידע עליו עד לאחרונה הוא תסמונת הטורט שלה, שמתבטאת בגלגולי עיניים לא רצוניים. היא אובחנה כבר לפני שנים ועברה טיפול, אבל לא רצתה שאף אחד יידע על זה כי, "לא רציתי שאנשים יגדירו אותי על ידי זה". אבל אז מישהו העלה סרטון מונטאז' של גלגולי העיניים שלה, ואייליש הפכה את האבחנה שלה לפומבית. ובכל זאת, בגלל שהתסמונת שלה תחת שליטה, "עכשיו אנשים אומרים, 'אין לה באמת טורט'. אני קראתי איזה מאמר מטומטם שטען שאני מנסה למנף את זה. זה גרם לי לרצות לבכות. אני הייתי כאילו: באמת? החבאתי את זה במשך שלוש שנים, וכשסוף־סוף סיפרתי את זה, מתברר שאני עושה את זה כדי לנצל את זה לטובתי". היא מניעה את ראשה, נראית לפתע עייפה.
"אבל לא אכפת לי, כי אני כבר לא מצפה מהאינטרנט לכלום. הוא איכזב אותי פעם אחר פעם. כל פעם שאני חוזרת לשם אני כאילו אומרת: יודעים מה, אני הולכת להגיד משהו מצחיק ומיד הולכת להצטער על זה. זה פשוט הגיע לנקודה שהאינטרנט כל כך רגיש ברמה בלתי תיאמן, שאני כאילו: 'אתם כולכם לא ראויים לכמה שאני מצחיקה'. אני כבר לא מפרסמת כלום. אני בקושי מפרסמת מילים כלשהן, אני בקושי שמה כיתובים על תמונות שאני מפרסמת כי אנשים לוקחים ללב".
אני חושבת שזה הדבר הכי עצוב ששמעתי ממנה כל היום. ילידה של העידן הדיגיטלי, חיה באינטרנט כל חייה. הצלחתה הגיעה בזכות הסטרימינג - הבוס שלה בלייבל המוזיקלי הגדיר את הקריירה שלה כ"תוכנית אב לאיך להיות אמן מקליט אלבומים בעידן הסטרימינג". אך אמא שלה חיה בחשש מהאספסוף ברשתות החברתיות - "מספיק קומנט לא נכון אחד באינסטגרם, ושונאים אותך לשארית חייך" - ואייליש לא מעיזה להיות עצמה ברשת. אני נזכרת בלנה דנהאם, היוצרת המיליניאלית הבוגרת לגילה של סדרת הלהיט 'בנות', שהמציאה למעשה את המודל של אמן־ברשתות־החברתיות, רק כדי להישרף אחר כך בברבריות של שיפוט ברשת. אני סקרנית לדעת מה אייליש חושבת על הקריירה של דנהאם. היא מסתכלת עליי במבט ריק.
"לנה מי?" היא צעירה מכדי לשמוע עליה.
תירגם מאנגלית: בנימין טוביאס
