מדי פעם עוצר לידי בעיר טוסטוס. מישהו עם קסדה מרים אותה לשנייה, אומר לי שלום - ואז אני רואה את העיניים של שרית חדד", מספר קובי אוז. "עכשיו, אני לא יודע אם זו באמת שרית. אולי אני רק מדמיין. אולי כמה מהן זה באמת שרית. אבל זה קורה הרבה. אני כנראה מאוד רוצה לראות את שרית חדד, נו. מתלהב".

"כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן, בעל לדוגמה, ואלף כיווני עשן", שרה עופרה חזה. חדד, בהתרסה אופיינית, חידשה את השיר בעצמה ב'עבודה עברית'. כי היא הפרחה החדשה, פרחה במרצדס. פרחה־פרחה, אבל לפניך. 'כמו סינדרלה', אלבומה השישי, לו מלאו השנה 20, הוא הרגע שבו עלתה על הכביש המהיר, כדי לא לרדת לעולם.

שרית, תסתכלי בבקשה על העטיפה הזאת. בחורה בת 20, שמנמונת, תלתלים, ז'קט כריות. את עוד זוכרת אותה?

חדד: "וואו, 'כמו סינדרלה!' אלבום מטורף, תקופה מטורפת. פריצת הדרך שלי לקהל הרחב. לעבוד עם כותבים כאלה טובים, עם אהוד מנור שהערצתי, הגשמת חלום, ו'הייתי בגן עדן', איזה שיר יצא, המנון. איזה כיף לי שאני שרה אותו.

צילום : ידיעות אחרונות

"אבל את כל הדברים האלה, אני מעכלת רק הרבה שנים אחרי. בזמן אמת, לא באמת חשבנו, קדימה, נלך עכשיו על הקהל הרחב, בכל הכוח. ממש לא. אני פשוט אוהבת לחדש ולגוון. אני אדם סקרן, והסקרנות הובילה אותנו למקומות חדשים. עשינו אלבום, וזה פשוט קרה. זה, והתלתלים. נפרדתי מהם בשלום ובאהבה".

× × ×

1999, 'כמו סינדרלה', או: ככה נראה להיט־הופך־מדינה. האלבום נחנך בסינרמה. הוא ראה אור באריזת קרטון מבהיקה ומפוארת, כולל פוסטר צבעוני וחוברת מילים ותמונות דשנה. הימים ימי הפיראטים, ואלה ידעו להילחם יפה. כבר שלושה ימים לאחר צאת הסינגל 'כמו סינדרלה', ראה אור מעין אלבום מזויף, הכולל את השיר וכל מיני להיטים מן העבר. מאוחר יותר, הוציאו שני זיופים במקביל. האחד פרטאץ', בעטיפת זירוקס דהויה. הזיוף השני היה מושקע יותר. כדי שהלקוח יפנה למוכר בבאסטה ויגיד, סליחה, זה מזויף - והמוכר יציע לו את "האמיתי".

אהבה אמיתית. גואטה וחדד

די היה במכירות החוקיות בלבד, ששברו את מחסום 100 אלף העותקים תוך זמן קצרצר, בדרך אל כ־180 אלף עותקים עד היום, פלטינה מרובעת. חדד הפכה מיד לזמרת הכל־ישראלית שכולם אוהבים. אורנה בנאי וארז טל, 'רק בישראל', הצטלמו איתה בפארק הירקון, שרית ורקדנים בכל מיני צבעים, ארז ואורנה מתאמצים להפריע עם בדיחות קרש.

יוני. "תודה רבה, תודה לרקדניות, מגיע להן הרבה־הרבה כפיים!" מכריזה חדד על הבמה, "ערב טוב לכולם, שבוע טוב, קהל טוב. ה־12 לשישי 1999, היכל התרבות. אני חולמת?" חדד פורצת עוד מחסום ומופיעה, לראשונה עבור זמר מהז'אנר, בקודש הקודשים דאז של הבועה התל־אביבית. זו מהשורה האלמותית, "אין לי שיגעונות, סטייל שינקין־פלורנטין". חדד בשמלת נשף כסופה, וסטנדרטים חדשים של צבא בן עשרה נגנים ושתי זמרות ליווי, בהפקה נוצצת. היא גם עושה שם את 'אינתא עומרי', במעאוול שלא היה מבייש את הכי־הכי. המופע רואה אור מאוחר יותר על DVD. הראשון של זמר ישראלי.

אוגוסט. חדד כבר משיקה קמפיין, 'חגיגה של עלית': קופאית בסופר שמתאהבת בלקוח, לצלילי 'כמו סינדרלה', כפרסומת לעוגת החנק הידועה. יותר חשוב, מה שיהפוך מאז לטבע השני שלה - השיער! להתראות תלתלים, שלום ולא להתראות לדודה שרית. "זו הייתה החלטה של שרית, איך להיראות", מגלה מנהלה אבי גואטה. "לא עוד שמנמונת, לא עוד תלתלים, הבאנו סטייליסטית וכל מה שצריך. נראה לי שהשתלם, לא?"

אוקטובר, שיגעון חדד מגיע לכל פינה, ולמשל, סוזי סורפרייז מילר מבצעת קאבר ל'כמו סינדרלה'. דצמבר, סיכומי השנה - סינדרלה ראש בראש בתחרות האלבומים מול 'נגיעות' של סחרוף, כנסיית השכל, עברי לידר ואריאל זילבר. בקטגוריית שיר השנה היא גוברת על 'אהבה אסורה', 'עבדים', 'תפתח חלון', ומפסידה רק בנקודות ל'זה כל הקסם' של נמרוד לב ואורלי פרל. ותודה לגלגלצ. הפיצוי מגיע בדמות הכתרה חגיגית כזמרת השנה, לפני ריטה בכבודה.

ותכף מתחלף המילניום, ומאז, זו שרית חדד, מספר 1, הזמרת הלאומית בלא עוררין, ולשם שינוי מבורך - גם בלי שום סקנדל שדורש שירותי ניקיון, עד היום. אה, ועדיין לא דיברנו על בובת שרית חדד המזמרת, מייד אין צ'יינה, שבלחיצת כפתור מפזמת את 'יאללה לך הביתה מוטי'. למישהו יש?

אבי גואטה מחייך כשהוא נזכר במאבקים עם הפיראטים, ובהגשה המפוארת של 'סינדרלה'. "אף אחד עד אז לא עשה עטיפת קרטון ממש, מושקעת, עם חוברת של 20 עמודים ותמונות", מספר גואטה. "אבל כשאתה מאמין במשהו, אתה הולך איתו עד הסוף. גם במחיר הסיכון הכלכלי הגדול. עשינו קיסריה פעם ראשונה. היכל התרבות פעם ראשונה. עם מיטב הנגנים שיש. עשינו את הקליפים הכי מושקעים, הוצאנו את ה־DVD הראשון של זמר ישראלי. כי האמנתי בשרית בכל רמ"ח איבריי, מהרגע הראשון, כשהיא הגיעה בגיל 17. האודישן הראשון ששמענו, זה היה וואו. על זה אסור לוותר".

'כמו סינדרלה' יצא שנתיים אחרי 'בלעדייך' של אייל גולן ואתניקס, והיה חלק מאותו גל מהפכני. שיאה של התקופה, שבה נברא הפופ הישראלי מחדש, שעקבותיו אבדו אי שם בסיקסטיז בערך, עם להקת הנח"ל. "גם אנחנו פעלנו לכיוון המקום הזה", מגלה מעבד האלבום, שי ראובני, "בעקבות אייל גולן, 'צאי אל החלון' ואתניקס, היה שינוי במוזיקה. הלכנו לשם".

האלבום, מוסיף גואטה, היה המשך המהלך הנועז לשעתו, לצאת מהגטו. "עוד מהאלבום הראשון, 'ניצוץ החיים', אהבו את שרית בתחנה המרכזית, בפריפריה. שירים כבדים, דיכאון, 'שלום חבר', 'הגלגל סובב לו', 'ניצוץ החיים' שהיה שלאגר, לחנים טורקיים", אומר גואטה. "שרית פנתה יותר לנישה, מזרחי עמוק נקרא לזה. היית שומע אותה ברחוב, אבל מעט מאוד, אם בכלל, ברדיו. 'שלום חבר' אצל יוסי סיאס, ו'בוא' אצל דידי הררי. חוץ מזה, כמעט שום התייחסות. מהאלבום החמישי, 'חוק החיים', הגענו להחלטה משותפת. פונים אל המיינסטרים. רוצים להגיע לכולם. 'סינדרלה' היה כבר ההתפוצצות".

פופ ישראלי. אוז

× × ×

שמעון בוסקילה גר אז בנתיבות, אלמוני לכמעט כל הציבור, עשור בערך אחרי האלבום שלו עם להקת 'סהרה'. "היינו מנגנים בחתונות, מוזיקה מרוקאית אותנטית בשילוב אלקטרונית", הוא משחזר, "ואז קיבלתי טלפון מאבי גואטה. 'אולי יש לך שיר עבור שרית?' עניתי: 'בינתיים אין, אם יצוץ משהו, נדבר'.

"בוקר אחד התעוררתי לגלות שניתקו לי את החשמל בבית. מה זה ניתקו? מתברר שלקחו לי בכלל את כל הלוח והשעון חשמל. 'נא לגשת בדחיפות לחברת החשמל בבאר־שבע'. חוב של איזה אלפיים, שלושת אלפים, לא זוכר כמה, המון לאותה תקופה. הגיע הערב והתחיל להחשיך. בארון מטבח מצאתי נרות, בכל מיני צבעים, מקופסה של חנוכה. הייתה לי גיטרה ארבעה מיתרים. והמנגינה הראשונה שיצאה לי זה, 'הייתי בגן עדן'.

"אמרתי לעצמי, וואו. והתחלתי לג'ברש. 'אדמה', 'נשמה'. התקשרתי לאבי גואטה. 'יש לי מנגינה'. רק העמדתי בפניו אולטימטום. אני רוצה מילים, רק של אהוד מנור. רציתי דה־בסט. קבענו. נסעתי לתל־אביב, עם 50 שקל שקיבלתי מהשכנה. נפגשתי עם אהוד, זיכרונו לברכה, ואמרתי: 'אני רוצה שהמילים 'נשמה', 'אדמה', 'גן עדן', יהיו שם. תשמור על המילים האלה. אשמח אם תחבר אותן'. אחרי שלושה ימים אהוד התקשר. 'כתבתי טקסט, ואני כל כך נרגש מהמנגינה המדהימה'. זהו. נתתי את השיר לשרית. השיר הכי טוב באלבום, ביי־פאר. ובסופו של דבר, קיבלתי כסף ושילמתי חשמל".

'הייתי בגן עדן', עם הסולו־סקורפיונס המונומנטלי של סינגולדה, הוא אחד מכמה להיטים גדולים של 'סינדרלה'. שיר נוסף הוא 'חברים בכל מיני צבעים' שכיכב בפסטיגל ועד היום חביב במיוחד על ילדים ביסודי ומטה. להיט שלישי הוא 'כשאני איתך, אני כמו דג', שביצעה במשותף עם להקת טיפקס. "אני מכיר את שרית מחוף לבנון בכנרת", צוחק קובי אוז. "לפני ששרית הייתה החימום שלנו, ראיתי את ההופעה שלה, והתרסקתי. בחיים לא ראיתי דבר כזה! הקהל כבר הכיר מלא שירים שלה, שאני לא הכרתי בכלל, ועל הבמה ילדה בת 16־17, שלטה בהם ביד רמה ועשתה שמח בטירוף. נפגשנו בחדר הלבשה והיה לי ברור שאני הולך לכתוב לה שיר. לא הייתה שאלה בכלל".

הדואט הראשון של טיפקס וחדד הגיע ב־97', עם 'למה הלכת ממני'. עידן אחר. "שרית של אותם ימים עדיין נמצאת בתוכי. היא חלק ממני", אומר אוז. "אני יכול להלחין קובי אוז, כמו שאני יכול להלחין 'שרית חדד של אז', עד היום. 'יאללה לך הביתה מוטי', למשל, נכתב לגמרי לשרית. לחלוטין עבורה. או 'תלך כפרה עליי', או 'אשליות מתוקות'. ואני עד היום יכול לכתוב לה ככה. אבל זו לא שרית החדשה", הוא אומר.

'כשאני איתך אני כמו דג' הופיע, באופן חריג, בשני אלבומים במקביל, זה של חדד וב'דיסקו מנאייק' של טיפקס. אוז מתאר קרקס. "'דיסקו מנאייק' היה סוג של קייטנה. ישבנו באולפן פתוח במשך חודשים על גבי חודשים, בלי מטרה מוגדרת. היה לנו פטפון ותקליטים, היינו עושים סקרצ'ים, חותכים חתיכות ומרכיבים מזה דברים. ישבנו באולפן נון־סטופ, עברו מלא אנשים, כל מיני טיפוסים, ראפרים, פישי, הכנסייה, סייד־אפקט. אתה יודע, העלינו את כל 'דיסקו מנאייק' בבארבי, עם כל המערכונים, זבולון מושיאשווילי עם לבוש כמו אפרוח עם אקדח, ורקדנית בטן שיצאה מהצד השני. אירחנו במקרה את פורטיס והוא אמר, 'בואנה, אתם מטורפים'. חשב שהגיע לאוהל של קרקס. טיפקס בתקופה הזאת זה הכי קרקס שיכול להיות.

"ואז שרית הגיעה לעשות את 'דג'. היה עארק על הסט. בדרך כלל אני סאחי בלאטה, כאן אפשר להרגיש איזו כבדות בפה שלי. זה היה סשן מאוד מהיר. באה, מה העניינים מה נשמע, הביאה שתי מכות קראטה, ויצאנו. עם שרית, זה מדהים לשבת מאחורי הזכוכית כשהיא מקליטה. כי הקול שלה עובר דרך הסדקים שבזכוכית. בלי אוזניות, אתה שומע אותה דרך הזכוכית, גם כששקט מוחלט באולפן. יש לה כוח חודר שריון".

את שיר הנושא, 'כמו סינדרלה', הלחין יוסי בן־דוד, בנדה, למילים של דוד זיגמן. "היה פעם איזה ויכוח ברחוב", מספר זיגמן, "דיבור רחוב של בחור שהתעסק עם מישהי, וקרא לה סנובית. זהו, איכשהו המשפט הזה נקלט אצלי והתגלגל בהמשך לשיר".

ידעת ש'סינדרלה' יהיה כזה ענק?

"את האמת? כן. אבל זה נשמע משתחצן. הרי כל אמא אומרת שהילד שלה יפה, ושהוא יהיה טייס. גם אם בסוף יצא כייס. לא מזמן פגשתי חבר ברחוב אחרי 30 שנה. אהלן, מה אתה עושה? 'אני גנן. עם בית בסוף'", הוא צוחק. "תשמע. שרית היא תכשיט שלא יסולא בפז. עד היום אני מדבר עליה ורואה יהלום, יהלום־אדם מול העיניים. ככה אני זוכר אותה ובטוח שהיא נשארה".

היא המריאה בבת אחת?

"שרית תמיד הייתה מספר 1. מהרגע שפגשתי את הילדה הזאת. אתה חייב להאמין ככה בבן־אדם שאתה עובד איתו. אם אתה חושב רק על הפן המסחרי, שזה מה שקורה היום - אתה יכול לכתוב לו עוד שיר. אבל לא את ה־שיר. שרית היא בן־אדם שצריך להרגיש, כדי לכתוב לו את ה־שיר".

זיגמן הוא טיפוס מרתק בפני עצמו. בן למשפחה של ניצולי שואה ממעברת ג'סי כהן, מרדן, שנשלח לקיבוץ הזורע בצעירותו, התחזק דווקא, והתגלגל לכל מיני עבודות מזדמנות. היה מסדר פרחים, מוביל, שיפוצניק. באחד המקרים סייע לחבר לשפץ סטודיו, בדיוק כשאיציק קלה הגיע למקום, וחיפש מילים לשיר. זיגמן התנדב. והפך על הדרך לאחד הכותבים הבולטים של המוזיקה המזרחית - מושג שהוא מתנגד לו בכל תוקף. 'מאוהב בגשם' של עופר לוי, 'מלך אמיתי' של זהבה, או 'צינגלה' - אחדים מהלהיטים שלו. ולפני הכל, שרית חדד, איתה הלך ביחד מהאלבום הראשון. 'כמו סינדרלה' היה גם הלהיט הראשון שלו במצעדים.

בשנים האחרונות הוא בעיקר ספון בביתו, "מתעסק במוזיקה, מכין חומר לפרויקטים הבאים", הוא אומר. על השאלה מדוע הקשר עם חדד וגואטה התרופף, הוא מעדיף לענות בדרכו. "אלוהים יודע. אני שומר לעצמי את זכות השתיקה", הוא צוחק. "אבל מה שלא יהיה, נשארתי מטורף עליה, עוקב אחרי כל שקורה איתה. אם יש מעריץ מטורף, אז זה עד הסוף. אהבה ללא תנאים. בדיוק כמו שהיינו אז, אותה אהבת חינם לאותו בן־אדם".

אבל המפתח להצלחה של חדד, יודעת כל הברנז'ה מאז ומעולם, הוא הקשר יוצא הדופן שלה עם גואטה, מי שמאפשר לה לעבוד בסביבה נטולת רעשים, עניין נדיר כשמדובר בכוכב בסדר הגודל שלה, בוודאי בישראל. "אבי היה שם מההתחלה, בכל הכוח", מספר ראובני, "נוטל סיכון לאבד את התחתונים. שרית היא הדבר הראשון שהוא הלך איתו עד הסוף, ורק מהלב. את שרית הוא אהב בצורה אחרת.

"הלב שלו הבין את הכישרון שלה, ואני לא מאמין שיש עוד מנהל שלא מסתכל על הצד העסקי, רק נטו עם הלב, באמונה שלמה. פשוט אין כזה. ועבורי כמפיק זה היה מצוין. כי כל דבר שדמיינתי שצריך עבור שרית, אבי ישר אומר, כן. כינורות בטורקיה - תקליט. רוצה את הפילהרמונית - כן. הכל כן", הוא צוחק.

אוז: "אגיד את זה בעדינות. אני מאמין באמנים שעובדים עם מנהל לאורך שנים. אלה שמחליפים מנהל בד"כ מפסידים. אפשר לראות את זה בקריירות של זמר אחרי זמר, שרוצה לשפר עמדה ולקחת מנהל חדש, ונופל. דווקא האמנים הכי מצליחים הם אלה ששנים עובדים יחד. ואבי גואטה ושרית חדד הם סימביוזה כמעט מושלמת. אנחנו הזמרים פועלים על פי דברים שאנחנו לא רואים. בוחרים שירים שדווקא קשה לנו לשיר, למשל. תמיד צריך מישהו מבחוץ שיגיד, רגע, תסתכל על זה מבחינה מסחרית, מה אתה עושה פה? אז אבי נמצא שם בשבילה".

"מה הסוד?" מחייך גואטה, אחד משני אנשים בעולם, היודעים את התשובה לשאלת ה־הרבה־מאוד־דולר. "אמונה. אמונה מלאה אחד בשני. באש ובמים". חדד, בשיחה נפרדת לגמרי, חוזרת כמעט על אותן מילים. אמונה, חברות, פשטות והידברות", היא אומרת. "גם כשיש בינינו חילוקי דעות, אבי ואני יושבים ומדברים על הכל. אבל על ה־כ־ל. אנחנו שותפים לדרך. ויש אהבה אמיתית".

× × ×

האלבום הראשון של חדד, 'ניצוץ החיים', ראה אור בנובמבר 95'. צריך פיס בחיים: זו בדיוק נקודת האפס של התרבות הישראלית החדשה. כמה חודשים לפני כן נספה הרוק האשכנזי באסון ערד. ב־4 בנובמבר מוצא להורג יצחק רבין בכיכר העיר, בדיוק כאשר בגלגלצ מנהיגים את הפלייליסט הקדוש ומספקים 'סופשבוע רגוע' למדינה שירדה מהפסים. ביחד עם עלייתם של ערוץ 2 וכניסת האינטרנט לכל בית, ההון התרבותי הישראלי מחולק מחדש.

קצת לפני כן עושה חדד מהלך כל כך מופרך ואקראי, שמתברר בהמשך כגאוני: היא "מעברתת" את שמה הקווקזי, "שרה חודדטוב", לשם המזרחי "שרית חדד". זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאדם מגייר את שמו לשם יהודי־ערבי למהדרין. בשעה שזהר עורקבי נהיה "ארגוב" כמו סשה, זהבה בניסטי נעשתה "בן" ואייל ביטון - "גולן", חדד התמזרחה ביודעין. שרה הפכה לשרית - השם הכל־ישראלי הזה, האחות של 'נורית', של ג'ורג' עובדיה - שם משפחה ערבי־מזרחי אסלי. חדד.

הציב אולטימטום. בוסקילה

משחק הזהויות של חדד לא עצר שם. משחק שהיא עצמה לא התכוונה לו מעולם - היא רק רצתה לשיר ולהצליח. וכך בתחילת הדרך היא מקליטה אלבום שלם בערבית, כשהיא מופיעה בזהות בדויה של "הזמרת הפלסטינית מהכרמל", אפילו בירדן. סיפור שמתחיל בנסיעה עם קבוצת ערבים־ישראלים לירדן.

"הגיע איזשהו במאי ירדני בשם חוסאם בסיוני שראה את ההופעה, ומאוד התלהב מאיך ששרית שרה", משחזר גואטה. "אז הוא פנה אליי, מאוד רצה לעשות קליפים ואלבום בערבית. וככה שרית ואני מוצאים את עצמנו נוסעים לירדן, מצלמים קליפים ומקליטים שם שירים. הוא הבטיח שלא יידעו שהיא יהודייה, וקרא לה, 'מוטרבת אלכרמל', 'הזמרת מהכרמל'. הייתם צריכים לראות: שרית מופיעה בפני שייח'ים סעודים, כשהיא לא יודעת מילה אחת בערבית".

"היינו נוסעים לירדן אז כמו שאנחנו נוסעים לחדרה, כל שבוע כמעט", סיפרה חדד בראיון מ־2014. "בהתחלה לא סיפרתי לאמא שלי, כדי שלא תילחץ. היו לנו שנתיים כאלה. בהופעות, עם נגנים מקומיים, מישהו היה עובר בקהל עם דלי, והצופים היו שמים שם כסף. אנשים היו מבקשים ממני להקדיש שירים לחברים שלהם, אבל לא הבנתי מילה בערבית, אז אמרתי 'אחלה מחמוד!' 'יאללה סעיד!' וכאלה".

וכל זה, כאשר עבור זמרים מזרחים בפרט והתרבות המזרחית כולה, השפה הערבית היא כמעט טאבו, שלא לדבר על הופעה בפני ערבים. חדד עשתה את זה, קלי קלות, כי היא פשוט רצתה להישמע, איפה שרק אפשר. מדלגת בחינניות מעל המוקש שנקרא, מ־ז־ר־ח־י־ו־ת.

"אני שמח שאתה קורא לזה, 'פופ ישראלי'", אומר אוז. "הייתה לי סדרת טלוויזיה בשם 'צליל מכוון', ומדי פעם אמרו בצוות, 'הפופ המזרחי'. מה זאת אומרת המזרחי? מה, היה פופ אחר בארץ, שצריך לקרוא לו, הלאימזרחי? ברור שבמדינה מזרחית יהיה פופ מזרחי. רק לא צריך לקרוא לזה ככה. כמו שבברזיל לא יקראו לזה, 'פופ לטיני'".

זיגמן: "אני יוצר ישראלי. כותב בעברית. ההורים שלי ניצולי שואה, שמו אותם במעברה כמו את כולם, בג'סי כהן. למדתי כמו שכולם גדלו. העניין 'מזרחי־אשכנזי' לא שיחק אצלי אף פעם, ומי שעושה את זה, מנפנף בדגל הלא־נכון. אנשים מנסים להכניס את עצמם לגטו בכוח. הכל בכוח. חלאס", הוא יורה. "'קיפוח במוזיקה?' אז מה יגידו אחינו האתיופים? הם האם־אמא של המקופחים. הם מקופחים! אנחנו לא".

"שרית שולטת בעולם המוזיקה הערבית מאוד עמוק", אומר אוז. "היא יכולה רבעי טון, סולמות ומקאמים, והחדשות הגדולות היו, שהצלחנו להבליע במוזיקה שלה - לא רק אני, גם אחרים שכתבו לה - כמה מהדברים האלה, רבעי טונים כאלה ואחרים. האוזן הישראלית התרגלה לזה לאט־לאט, דרך ההטמעה. זה מאוד חלוצי בעיניי, ולקהל בהתחלה היה מ־אוד קשה לקבל אותנו. אבל כשהוא קיבל, זה היה ביג־טיים. הרגשנו שאנחנו עושים משהו נכון, שאנחנו חוצבים בסלע, ואני שומע מים בצד השני. ואם נסתכל על המוזיקה היום, אנחנו יכולים להיות מאוד גאים בפופ שנוצר כאן מאז. פופ פשוט מגניב!"

× × ×

20 שנה אחרי, וגואטה, המאופק בדרך כלל, מרשה לעצמו להתגעגע לרגע. "האמת, אני מתגעגע לשירים", הוא מודה, "מתגעגע לחגיגה סביב כל שיר. כל אחד ואחד, זה היה כיף, חגיגה, אתה מוציא סינגל, משקיע בו כל מה שאתה יכול, שולח לעורכים, עטיפה חגיגית. אירוע. היום הכל נורא מהיר, באינטרנט, מכני ומאוד המוני. הרבה מאוד הלך לאיבוד".

ראובני: "יש דבר אחד בסיסי במוזיקה: הכישרון נטו של הזמר. בלי ההפקות מסביב והגימיקים. היום אתה שומע דבר אחד שיוצא מהאולפן, מגיע לבמה, ולא רואה את זה קורה. זה היתרון הענק של שרית, ושל הטובים בני הדור הקודם, על פני הדור העכשווי. תגיע להופעה של שרית, וזה יהיה אותו קול וכישרון ששמעת קודם. אופנות משתנות, וזה בסדר. אבל לאוכל באמת טעים, תמיד תחזור. את שרית תמיד תחזור לשמוע ולראות, כי היא אבן דרך במוזיקה. מה יש להגיד יותר מדי? מלכה אמיתית".

זיגמן מתרגש כשהוא נזכר בימים הצפופים, עם יוסי בן דוד, ראובני, גואטה ושרית באולפן הקטן. "תשים לב מי עבדנו. בנדה, קסם אדם. שים אותו על המשקל? זה 60 קילו לב", צוחק זיגמן. "בנדה, שריטה. גואטה, שריטה. שרית, בכלל. אני, זה כבר לא שריטה, זה השבר הסורי־אפריקאי. ועבדנו על סלילים, עוד פעם ועוד פעם לתקן. לא כמו היום, הכל קר, אולפנים, מחשב, בא נגן, יש מחשב, מתקן אותו, שלום על ישראל. עבדנו בצורה משפחתית, בדאחקות שאין היום, כל הזמן ביחד. היה שם קסם".

"כמו סינדרלה? אני בדיוק מקלחת עכשיו את הבת שלי, נויה", חותמת חדד בחיוך, "והיא שרה את 'חברים בכל מיני צבעים', שהיא לומדת במשפחתון. אז אפשר לקרוא לזה, סגירת מעגל".