את השיעור הזה כבר אין דרך ללמד אותם: עבריינים שיצאו לנתיב ההרס בחופשת הפסח והגיעו לשיאים של תעוזה אלימה דווקא בחופש הגדול - לא יעזור להם בית־ספר.
הם, שקודם אנסו אותה באכזריות במבנה נטוש, אחר כך הזהירו באיומי סכין שלא תעז לספר לאף אחד, הפיצו את סרטוני הזוועה שבהם תיעדו את הפשעים החמורים שביצעו, ואז הפכו את חיי המשפחה שלה לסיוט מתמשך באמצעות איומים על רימונים שיושלכו לעבר ביתם – זועקים בדחיפות לגבולות ברורים שנלמדים בגיל הרבה יותר צעיר.
הם, שמקבלים גיבוי הורי בסגנון "צר לי עליה, אך אני לא יודע איזה חינוך היא קיבלה", כפי שאמר אביו של אחד החשודים במעשה, הם שהרגישו נוח להסתובב בהפסקות בזמן שהיא אספת את שברי חייה במוסד פסיכיאטרי, שהמשיכו לחייך כל בוקר בשעה שהיא מתעוררת ליום נוסף של גיהינום, שזקפו ראש גאה והתקדמו בחייהם כאילו שזה היה סיפור קטן של ילדים שהתעללו בגור חתולים קטן שמצאו בגינה ועכשיו זה לגיטימי להדחיק.
את השיעור הזה יש דרך אחת ללמד את עצמנו: הורים לבנים ובנות שיצאו לחופשה חייבים לוודא שזה לא יקרה לילדים שלהם. כל אחד צריך לחשוש מכך שזה יקרה לבתו ולא פחות מכך, שבנו יהיה שותף למעשה כזה. דברו איתם על מה שקראו באינטרנט וברשתות החברתיות על האירוע, נסו להבין את עמדתם בלי לשפוט אותה, תקנו אותם בנחרצות כשהם יאמרו 'אבל היא הלכה איתם', ספרו להם שזו התנהגות של אנשים חסרי רחמים, תארו להם בלי מניפולציות רגשיות מיותרות איך ייראו מעכשיו החיים של הילדה, שקפו למענם את העוול המחריד של הפצת סרטון, תארו להם בפרוטרוט מה עושים כשמקבלים סרטון כזה – לא פותחים ולא מעבירים לאף אחד, הזכירו להם שזו עבירה פלילית, דברו איתם.
מערכות החוק, האכיפה, הטיפול והחינוך לא יעשו את העבודה היום־יומית האפורה. לא הם שייתנו את השיעור החשוב ביותר לבנים ולבנות שלנו. בחופש הגדול או בשנת הלימודים, בחגים או בימות החול, בטיול משפחתי או במסע לפולין – אתם ההורים בעלי האחריות, ולא אף אחד אחר.
