לפני שלוש שנים, כשנרקיס החליטה שהתשוקה שלה לשיר חזקה כמעט יותר מכל דבר אחר, היא שיתפה את המנטורית שלה בלבטים. היא כבר הייתה אז אישה חרדית, אמא לשני קטנטנים, באמצע שנות ה־30 לחייה, והרי קול באישה ערווה, ואיזה רב יאפשר לה להופיע, ועוד בפני קהל מעורב. "ידעתי מה דעת רוב הרבנים בקשר לזה, לכן הייתי בטוחה שאשמע תשובה שלילית, ואולי לא כדאי בכלל שאשאל לדעתם", היא מספרת, "אבל יוכי, המטפלת שלי, חרדית שבחרדיות, חשבה אחרת. היא אמרה לי, 'הרי אין שמחה כהתרת הספק, תשאלי'. הסתובבתי בבית הלוך וחזור, הלוך וחזור, חייגתי אל הרב וניתקתי, עד שעשיתי את הטלפון המפחיד. סיפרתי לרב שאני עושה מוזיקה ואני רוצה לעשות קליפ ולהוציא את זה לעולם. רמזתי לו שהעולם זה גם גברים, והוא הפתיע אותי ואמר, 'לעשות כל מה שצריך ותהיה לך הצלחה בכל קנה מידה'. בכיתי מרוב אושר".

צפו בקליפ המלא

מאז את ממשיכה להתייעץ איתו?

"מאז הרב מלווה אותי. אמרתי לו, 'הרב, אני רוצה שהנגנים ילוו אותי באלבום', והוא אמר, 'כן, ברור'. 'הרב, יש לי השקה, אני מארחת זמר. זה בסדר?' 'ברור'. אבל באותה נשימה ביקשתי להוריד את המטפחת מהראש כי אני כבר לא נשואה, התגרשתי, אני אישה חופשייה — והוא לא התיר לי. הוא אמר שזה שומר עליי. מטפחת זה יפה מאוד, זה כמו כתר".

לפני שנתיים יצא אלבום הבכורה של נרקיס (נרקיס ראובן־נגר), "בוא נדבר אמת", וזכה לחיבוק גדול מדתיים וחילונים כאחד. הסינגלים שליוו את יציאתו נכנסו לרשימות ההשמעה בכל התחנות, כולל בפלייליסט הנחשק של גלגלצ. נרקיס הפכה לאחד מסיפורי ההצלחה המפתיעים של תעשיית המוזיקה בישראל. ההצלחה של נרקיס חוצת מגזרים: היא אהודה בקרב נשים דתיות, אבל גם אצל הקהל החילוני. הקול שלה מיוחד ובעיקר מרגיש אמיתי. היום יוצא שיר חדש שלה, "כל מה שקורה", אותו כתבה יחד עם ניר מימון, המפיק המוזיקלי של האלבום החדש, והוא מבטא יותר מכל את המהפך שעברה: "כל המבטים עליי / כל מה שרציתי להסתיר עכשיו על הבמה / אני עוברת קירות / גם עם אלף חצאיות".

צילום: צופית בראבי

בימים שבהם השיח בין חרדים וחילונים מעורר לא מעט שאלות ובעיות, ושר החינוך הרב רפי פרץ מביע תמיכה בטיפולי המרה ללהט"בים, נרקיס היא סוג של גשר שמחבר בין כולם. לא רק בגלל המוזיקה שלה, גם בזכות מי שהיא — אישה מלאת פרדוקסים, שאלות אינסופיות ורבדים. "יש היום שינוי גדול בציבור הנשי החרדי", היא אומרת. "נשים חרדיות יודעות לעמוד על שלהן. הן גם לא ממהרות להתחתן, ורוצות להגשים את עצמן. זה הרבה יותר מפמיניזם. זה הרצון לעדור את הגינה הפנימית שלך, וזה נותן כוח לעשות צעדים חשובים, כמו גירושים, כמו במקרה שלי. גם בחברה החילונית יש נשים שנבלעות בתוך מטלות הבית, לא רק אצל החרדים".

את מופיעה בפני קהל מעורב, מתארחת בהופעות של זמרים, איך את מרגישה כשאת נחשפת למקרים שמתפרסמים לאחרונה של הדרת נשים — בתרבות, בצבא ובחינוך?

"כל אחד עושה מה שמתאים לו. אני לא נכנסת לנושאים האלה. הבן שלי לומד בבית ספר שלומדים בו בנים בלבד ואני לא רואה בזה משהו פסול. אם הוא יחשוב כשיגדל שנשים לא יכולות להופיע לצד גברים, זו בחירה שלו. למה, אביתר בנאי מופיע עם זמרות? לא, ואני חולה עליו ומעריכה אותו".

חרדית על קוצים

סיפור חייה של נרקיס, אמא לשניים (אליה־מאיר בן ה־8, שלומד בתלמוד תורה חרדי, ומוישי בן ה־5), מרתק לא פחות מהאישה היפה שיושבת לפניי בבית הקפה, מטפחת צבעונית לראשה. היא נולדה באשקלון להורים דתיים לפני 37 שנה, ובגיל חמש עברה עם משפחתה לנצר חזני בגוש קטיף. עד שהשתחררה מהצבא לא נגעה בשום כלי נגינה. רק אז החלה לפרוט על גיטרה. "תמיד הייתי אאוטסיידרית", היא אומרת. "כנערה, שמעתי זמרים בינלאומיים שחברות שלי לא שמעו. הייתי אומרת לאמא שלי להביא לי מאשקלון קלטות של טינה טרנר, ג'ורג' מייקל ומייקל ג'קסון. אבל השינוי הגדול קרה כשהתגייסתי. שם נפקחו לי העיניים". התחנה הבאה שלה הייתה הטיול לדרום אמריקה, שם קנתה גיטרה עבודת יד והמשיכה לנגן, הפעם ברצינות.

את הפינוי מגוש קטיף היא לא תשכח לעולם. "עד הרגע האחרון, שבו המשאיות חנו מחוץ לבית, הייתי עם חברים בים", היא מספרת. "הסתכלתי על הים מהגבעה שליד הבית ואמרנו שזה לא יכול להיות. חזרתי הביתה, והבית נראה כמו רוח רפאים, מגולח, הכל ארוז בארגזים. כשהתחילו להעמיס את הארגזים על המשאיות, נפל לי האסימון. עד אז הייתה איזו הרגשה שיקרה נס. כשעזבנו את הגוש, הסתכלתי אחורה ואמרתי: ביי־ביי חיים ישנים, שלום לכם החיים החדשים. שכרתי דירה בשינקין".

נרקיס, כהגדרתה, "עברה צד", וחיה חיים פרועים הרבה יותר משל החילוני הממוצע. "לא סיפרתי לאף אחד שאני באה ממשפחה דתית. הייתי הכי דף חדש. אמרתי רק שבאתי ממושב בדרום. הייתי אז נשמה שנורא מחפשת את עצמה".

היא הזמינה כרטיס טיסה להודו, וחשבה שתישאר שם. "ניסיתי לחיות כמו הודית, במשפחה הודית", היא מספרת. "אמרתי, אולי האושר נמצא פה. זה נראה לי מגניב. אבל אחרי כמה חודשים נגנבו לי כל הדברים — הפספורט, התכשיטים שקניתי, התיק. רק הבגדים נשארו עליי. זה קרה בנסיעה באוטובוס. היה חושך, וכשנדלק האור שום דבר לא היה. ככה התקצר לי הטיול".

הסיבוב שלה בעולם החילוני היה רווי במסיבות, סמים וחופים צבעוניים. בסופו של דבר, נמאס לה. התחנה הבאה הייתה צפת. שם גם כתבה גם את השיר הראשון שלה בעברית, "עצה". "הכל בצפת היה רוחני ופסטורלי", היא מספרת. "כשהגענו היה שם שיעור של איזה רבנית בבית מדרש. בית יפה, על צלע ההר. הרבנית ראתה אותי והזמינה אותי להיכנס. הרגשתי כאילו אני מכירה אותה. היא דיברה איתי על מרים הנביאה. פתאום זה נשמע לי כמו קול של שפיות בתוך הבלגן שעברתי באותה תקופה. חזרתי הביתה, ואחרי כמה ימים ארזתי דברים וחזרתי לצפת, לבית המדרש. דפקתי לרבנית בדלת, עם הגיטרה והראסטות מהודו, ואמרתי, 'באתי, אין לי מושג מה אני עושה פה'. היא חיבקה אותי, הכינה לי תה ועוגיות, ואמרה לי, 'אנחנו עושות את הכל ביחד'".

עברת מקיצוניות אחת לאחרת.

"נהייתי חרדית אדוקה שלא שומעת מוזיקה ובטח לא נוגעת בגיטרה. התחתנתי עם בחור שהכרתי מהחילוניות, שגם התחזק וככה נישאנו, ושוב שכחתי מהי הדרך האמיתית שלי. חשבתי שככה ה' רוצה, חיים של סיגופים וצער במקום שמחה ויצירה. בניסיון נואש להיות מורה, פגשתי את מי שלימים תהיה המנטורית והמטפלת שלי — יוכבד סלר. לאט־לאט הצלחתי לקלף את הקליפות והמסכות וחזרתי לאותה ילדה שהשארתי מאחור, זו שמרגישה לא ראויה ולא טובה מספיק. גיליתי בתוכי אוצרות וגם בורות עמוקים של פחד. והסכמתי לצלול לתוכם עם הרבה אומץ כדי לגלות מה נמצא מעבר לכאב".

למה לא נשארת בצפת?

"הקצב שם איטי. הם מתעוררים רק בתשע, ובעשר חושבים מה לעשות, ולי יש קוצים".

"תודה לילדה הייתי"

היא מתגוררת ביישוב הקהילתי ניצן, שבחולות ניצנים. ימים ספורים אחרי הגירושים שלה, כתבה את השיר "שדות". "הייתי לבד בבית, ישבתי עם הגיטרה, אני יודעת אולי ארבעה־חמישה אקורדים, אבל השיר נולד", היא אומרת. "כתבתי אותו לאותה ילדה שהייתי. השיר הזה שייך היום לכל כך הרבה אנשים וזה מרגש אותי. השמעתי אותו לצח דרורי (המפיק המוזיקלי של האלבום הראשון שלה, י"ב) והוא אמר לי, 'את זמרת שצריכה להוציא כל שנה וחצי אלבום, והייתי אז אישה חרדית הארד־קור. והנה, אני באמצע אלבום שני.

"השירים שלי לא מדברים לקהל ספציפי. אני רוצה שהם ידברו לכולם. אתה יודע איזה תגובות אני מקבלת מחילונים על השיר 'ענני', שהוא השיר הכי מסורתי שיש? בחור חילוני גמור כתב לי: 'אין בי שמץ מהיהדות, לא בכיתי כשההורים שלי נפטרו, לא בכיתי כשהבן שלי נולד, לא בכיתי בחיי, אני בנאדם קר, אבל כששמעתי את 'ענני', יצאו ממני דמעות של שנים'. זה כל כך ריגש אותי. אני אוהבת את השם והוא אוהב אותי, למרות שאני והוא עברנו דרך ארוכה ולא פשוטה. היו ימים שאני הייתי צריכה לסלוח לו, לא רק הוא לי".

על מה היית צריכה לסלוח לו?

"על הגירושים, על התהייה האינסופית הזאת. מאוד קשה להיות נפש מחפשת".

נרקיס מאמינה בכוחן של נשים לשנות ולהוביל את החברה. הדיון שהתנהל לאחרונה במחנה הדתי־לאומי על זכאותה של איילת שקד להוביל את איחוד מפלגות הימין, בין היתר בשל היותה אישה, לא יכול היה להיות רחוק יותר מעמדותיה של הזמרת. "פוליטיקה זה לא העולם שלי, הוא רחוק ממני, אבל בטח שנשים יכולות להוביל. הנה אני מובילה בדרכי שלי", היא אומרת. "אתמול בהופעה אמרתי תודה רבה לילדה הקטנה שהייתי, שמשכה לי בחצאית כל הזמן ואמרה לי 'נו־נו, בואי נעשה את זה כבר', והקהל יצא מההופעה עם דמעות בעיניים. היו לנו מנהיגות בעם ישראל. סליחה, מרים הנביאה לא הייתה מנהיגה? דבורה הנביאה לא הייתה שופטת? ומה עם גולדה מאיר? בוודאי שכן. להוביל זה לקחת אחריות. מי שיש לו ייעוד רוחני, שילך על זה".

מה חשבת על ההתבטאויות האחרונות של שר החינוך על הלהט"בים?

"אני לא כל כך מעורה בזה, אבל כל בנאדם צריך למצוא את האמת הפנימית שלו. אני רוצה שכולם יהיו מאושרים. אם טוב לבנאדם, זה מה שחשוב. הרבה מהאנשים שאני עובדת איתם הם גייז, אני מכבדת אותם ואוהבת אותם. אני לא במקום של לשפוט אחרים".

השיר החדש של נרקיס, "כל מה שקורה", יוצא היום