עדי שילון גילתה שהיא בהיריון בשבוע הרביעי, "שזה נורא, כי את נורא רוצה לשמוח אבל עוד לא יכולה, אז במקום זה את בהיסטריה. את מסתובבת בעולם, לא יכולה לשתף אף אחד כי עוד מוקדם, והרופא שלך אומר שהוא 'עוד לא שמח' ו'בואי נדבר עוד חודש וחצי'. כל לילה חלמתי שזה לא מצליח וכל בוקר קמתי מותשת ואמרתי: אוקיי, אני עדיין בהיריון".
אחרי החרדות הגיעו תופעות הלוואי, ושילון לא פיספסה אף אחת מהן. בחילות, הקאות, עייפות, ביקורים תכופים בשירותים ואפילו חרדה משונה מסירי בישול. ההחלטה לשתף את העולם בהיריון הטרי - הראשון שלה והמשותף לבעלה, השחקן יוסף סוויד - הגיעה בלית ברירה. עד חודש חמישי שילון הצליחה לשמור סוד. המגורים בברלין איפשרו לה להתהלך בבטן הריונית בלי חשש מפפראצי, "אבל אז ראו אותי כמה ישראלים, וכל מיני כתבי רכילות התחילו לרחרח. החלטתי לפרסם את זה לפני שזה ייצא והעליתי תמונה משותפת עם יוסף".
חוץ מבחילות והקאות, שילון נאלצת להתמודד עם תופעת לוואי ייחודית: טוקבקיסטים מופרעים, משולחי רסן, שמאחלים לה "לידה שקטה". הסיבה היא כמובן הזוגיות שלה עם סוויד, שבגללה היא חוטפת חיצי רעל ותגובות אלימות ברשת כבר שנים — מכינויים כמו עוכרת ישראל, מתבוללת מבישה וסמולנית בוגדת, ועד איחולי מוות המתוארים בפירוט גרפי מחריד. כן, בישראל 2019 יש מי שבאמת מאמין שאנשים ראויים לסקילה רק כי התאהבו בבן אדם. סליחה, בערבי.
ואז הגיע ההיריון, והשד שבבקבוק הטוקבקיסטי איבד את זה לגמרי, עם שנאה בעוצמה שמצליחה להפתיע את שילון גם אחרי שנים בקו האש. "כשהעליתי את התמונה בהיריון, אמרתי לעצמי: הפעם לא. אין סיכוי. זה היריון, זה ילד, ברכה. ואז את חוטפת ומופתעת", היא אומרת. "כמות האהבה שאנחנו מקבלים היא עדיין פי מאות מהתגובות הנוראיות, אבל הצורך של אנשים לפגוע מדהים אותי. אני מבינה שאנשים זקוקים למסגרות, שמאפשרות לנו להרגיש ביטחון, ולכן גם מבינה למה אני באה רע מאוד לאנשים שהמסגרת שלהם היא דת וציונות. אנשים נאחזים כל כך חזק בשחור־לבן שלהם, שברגע שמישהו עושה משהו שיוצא מהגבולות שלהם, זה משבש את דעתם. יוסף כבר צוחק עליי. כשהתחלנו לצאת, הוא אמר לי: את הולכת לחטוף על זה, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. והוא צדק. קיבלתי תגובות מזעזעות. לא הבנתי איך יכול להיות שאדם אחד רואה אדם אחר שמח ומאוהב והוא מאחל לו למות. ולא רק בן אדם אחד. בשבוע שעבר מישהי כתבה בתגובה לידיעה עליי, שהיא מאחלת לי לידה כמו של רחל אמנו. הייתי בהלם. חשבתי שאולי אני לא זוכרת נכון, אז עשיתי גוגל כדי לוודא שהבנתי היטב למה היא התכוונה: היא איחלה לי למות בלידה".
מה תגובה כזאת עושה לך?
"אני ממלמלת משהו קליל על 'הטבע האנושי', אבל אז אני לא ישנה כל הלילה. הבעיה עם טוקבקיסטים זה שהם אומרים את הפחדים שלנו, ומה יותר מפחיד מלמות בלידה של עצמך?"
את ויוסף יחד ארבע שנים. לא מתחסנים עם הזמן?
"לא יודעת איך. וגדלתי עם אבא שגם חטף. זה לא שנחשפתי לזה בגיל 25. אבא שלי מחוסן. כותבים לו דברים איומים, מאחלים לו נכד מחבל, אבל הוא אדם חזק ברמות שאני יכולה רק לחלום עליהן".
פנים אל פנים נזהרים איתך יותר?
"את הדברים הכי מבאסים דווקא אמרו לי בפרצוף, גם מאנשים כאילו נאורים. אישה מבוגרת אמרה לי: 'בטח ההורים שלך רוצים למות מזה שהתחתנת עם ערבי'. אני לא עונה, מקסימום מחייכת. עצוב לי שהם רואים רק חלק צר כל כך מהעולם. וזה גם קורה בסביבה הקרובה יותר. חבר טוב לשעבר, גיי מוצהר ששוויון הוא ערך עליון בעיניו, לקח אותי לשיחה כשהתחלתי לצאת עם יוסף, והזהיר אותי שאני הולכת לפגוע לעצמי בקריירה כי אף אחד לא יקבל את זה שאני יוצאת עם ערבי. אז עוד הייתי תמימה. עניתי: אני לא יוצאת עם ערבי, אני יוצאת עם יוסף. כמו שיוסף לא יוצא עם יהודייה, הוא יוצא איתי. לא העליתי בדעתי שזה יהפוך לאישיו. שאנשים יכתבו לי: 'מאוד אהבתי אותך, אבל עכשיו שאת עם ערבי, אני רוצה שתמותי".
אלה דברים שגורמים לך לחשוש לחייך?
"זה פחד שמתעורר לפעמים לפני שאני יוצאת מהבית. אחרי שאיחלו לי אתמול למות בלידה והתעסקתי בזה כל הלילה, יש רגע שאת חושבת: 'אם בנאדם יכול לכתוב משהו כזה, מה מונע ממנו לבוא ולתת לי מכה בבטן?' לשמחתי, כשאני יוצאת לרחוב, אנשים שניגשים אליי מבקשים בדרך כלל סלפי. יש מצב שחלק מהם איחלו לי את הדברים הכי נוראים בעולם".
ברגשות מעורבים
יש לשילון את הכישרון לדבר על הדברים הכי איומים במין חיוך מבסוט. היא מספרת על תגובה מרושעת בטון נונשלנטי של מי שמקריאה את מנת היום מהתפריט. זה לא שהיא נהנית להיות שק האגרוף של הטוקבקיסטים, אבל יש לה מספיק תבונה וקוליות כדי לא לעשות מזה עניין. את תפקיד "היהודייה שהתאהבה בערבי", שהלבישה עליה התקשורת בעל כורחה, היא ממלאת באמביוולנטיות. אוהבת את תשומת הלב, אבל הייתה מעדיפה לדבר על דברים שמעניינים אותה באמת: אוכל, גברים, אירופה הקלאסית או מצב הטלוויזיה בישראל.
היא בת 31. גרה בברלין, ובביקורים בארץ היא פורקת את המזוודה בבית המשפחתי בזכרון־יעקב, שם עדיין גרים הוריה, מירי ודן שילון שאמנם התגרשו, אבל חילקו את הבית כך שהם עדיין חולקים קורת גג. מאז שהיא זוכרת את עצמה נשמה וספגה תקשורת ואקטואליה. אביה היה מהעיתונאים הבולטים והמשפיעים של רשות השידור, מילא תפקידים בכל עמדות המפתח של התקשורת הישראלית ובשיאו ניהל את זכיינית השידור רשת. ארבע שנים לאחר שעדי נולדה, הפך לאחד הכוכבים הבולטים על המסך בזכות תוכנית האירוח שלו, "המעגל".
התפוח, כצפוי, לא נפל רחוק. שילון ג'וניור פרצה לתודעה ב־2014 עם "מחוברים", ועד היום נחשבת לאחת המשתתפות הזכורות ביותר, תודות לחשיפת חיי האהבה הסבוכים שלה ומערכת היחסים הטעונה עם אביה, שאיתו גם הסתכסכה מול המצלמות. מאז הם הספיקו להתפייס והיום, לדבריה, היחסים ביניהם מעולים. "בזכות התוכנית עברתי את השינוי הכי משמעותי וחיובי שקרה לי. היכולת שלי, בתום השנה הזאת, להסתכל על עצמי ולראות אדם שאני אוהבת, זה משהו שלא עשה אף פסיכולוג מאז גיל 12. מצד שני, 'מחוברים' זה פצע שגרמתי לסביבה שלי, שאני לא יודעת אם יגליד. אבא שלי, להשקפתו, שילם מחיר כבד על החשיפה שלו, למרות שבעיניי הוא יוצא שם בצורה הכי טהורה שאפשר. אבא שלי ואני מאוד טובים בלריב, אבל אנחנו מאוד טובים גם בלהשלים".
אחרי "מחוברים" החלה שילון להגיש תוכניות שונות ברדיו ובטלוויזיה, הופיעה בדוקו־ריאליטי "היחידה", והפכה לדוגמנית הבית של חברת אופנה למידות גדולות. ב־2015 הכירה את סוויד, אז גרוש טרי פלוס ילד, ומאז היא מתזזת בין תל־אביב לברלין. בימים אלה היא מייעצת בתחום המדיה החברתית לעסקים קולינריים, שוקדת על ספר, מתכננת הרצאה על הסיפור האישי שלה, ומפתחת עם סוויד סדרה שהיא מקווה למכור לנטפליקס.
את שארית האנרגיה היא משקיעה בעיקר בציפייה לתינוקת שאמורה להיוולד בקרוב. "החיבור שלי לילדים היה מאוחר, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא, וכשהכרתי את יוסף היה לי ברור שהוא יהיה אבא של הילדים שלי. יוסף מעולה בהרבה דברים, אבל אבא הוא התפקיד שהוא הכי מצטיין בו. אחד הדברים שגרמו לי להתאהב בו אקסטרה זה שראיתי איזה אבא הוא לאלכסנדר. מעולם לא דיברנו על 'העתיד'. לא על נישואים ולא על ילדים. היה איכשהו מאוד ברור מהרגע שהכרנו, ובעיקר מהרגע שהכרתי את הבן שלו, שאנחנו משפחה. לאלכסנדר יש אמא מדהימה ואנחנו מתנהלים כמשפחה לכל דבר. אנחנו לא אוהבים את הביטוי 'אמא חורגת', אז אצלנו אומרים אמא חורקת. בזכות אמא שלי יש לי גם מודל אימהי מושלם לחיקוי. הלוואי שאהיה חצי מהאמא שהיא".
שלא במפתיע, הוריה ואחותה הצעירה של שילון היו הראשונים לדעת על ההיריון. "הייתה שמחה אדירה. וגם קושי מובן בגלל המרחק. עכשיו, כשבאתי עם הבטן, ראיתי את ההורים שלי בהתרגשות שיא. זה אמיתי, זה קורה".
הם לוקחים ללב את ההתקפות עלייך?
"אבא שלי לא, אבל לאמא שלי מאוד כואב. אני חושבת שאנשים לא תמיד מבינים את הווליום של זה עד הסוף, חוץ מיוסף שיושב לידי לפעמים כשאני מקבלת את הודעות כאלה. אגב, הוא קיבל רק חמש הודעות נאצה בחיים שלו. אותו לא סופרים כי הוא ערבי. הכעס שיש כלפיי הוא שכיהודייה יש לי תפקיד בעולם, ועצם זה שאני בוחרת לאהוב אדם באשר הוא אדם, הופכת אותי לבוגדת".
על פי היהדות, הבת שלכם תהיה יהודייה. זה אמור להרגיע את הטוקבקיסטים.
"ממתי טוקבקיסטים נצמדים לעובדות? כותבים לי: יהיה לך ילד מוסלמי, למרות שיוסף נוצרי ואני יהודייה. הפרט הזה, שהילדים שלי יהיו יהודים, הוא לא תשובה שאני אענה אי פעם למישהו, כי הדיון סביב זה לא סביר".
השנים לצד סוויד, היא בטוחה, גיבשו את מודעותה הפוליטית. "אני נחשפת לעולם שלא הייתה לי שום דרך להיחשף אליו. זה הדליק לי אור על חלק בחברה שלנו שלא הכרתי. איך הייתי אמורה לדעת שאנחנו חברה גזענית?"
מה חשבת על התגובות לפרסום על הזוגיות של אלונה, בתו של השר גדעון סער, עם השחקן הערבי אמיר חורי?
"אני רק יכולה לקוות שמערכת היחסים שם חזקה ואוהבת ואז הכל שווה את זה. אלה רעשי רקע, אבל יש גם דוגמאות למערכות יחסים מעורבות שלא היו מספיק חזקות, ורעשי הרקע הפרידו ביניהם. העצה הכי טובה שאי־אפשר ליישם, היא לא לקרוא מה אנשים כותבים. החיים הרבה יותר קלים ככה".
ומה עם אנשים שאומרים שהתבוללות היא "שואה שנייה"?
"אני חושבת, שיש היום מקום להניח קצת לגבולות הדת והלאום ולאפשר חיים בכפר גלובלי עם עושר תרבותי. יש משהו במילה התבוללות, שמצדיק את ההסתייגות שלנו מהשונה במקום פשוט להכיר אותו. אותי לא מפחידה התבוללות. מה שמפחיד אותי הן שנאה וגזענות".
בשנה האחרונה, לפני ההיריון וקצת אחרי הסערה שעוררה חתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי, החליטה שילון לצאת למסע בעקבות זוגות מעורבים, "שזו הגדרה מכובסת למתבוללים", היא צוחקת, "עם התמקדות בהתבוללות הגרועה מכל, שהיא זוגיות בין יהודים לערבים. רציתי להבין אם זה אפשרי. האם לילד של זוג מעורב יש מקום במדינה הזאת? האם אפשר לחיות באושר עם הבחירה לאהוב אדם באשר הוא אדם?"
התוצאה היא סרט תיעודי שיצרה, ושישודר במהלך השנה בקשת 12, והתבוננות פנימית על עצמה ועתידה. "כשאני חושבת על הילדה שתהיה לנו ועל החיים שיהיו לה, אני מתה מפחד. איך אשלח אותה למסגרת שאני יודעת שהיא תחטוף בה קללות ומכות על בסיס יומיומי רק בגלל משהו שבחרתי בשבילה, ונגזר עליה להיות ערבייה? היא הרי לא תחטוף מכות על זה שהיא יהודייה. אם מישהו בעולם יעז להעיר משהו על יהודים, יהיה מיד סיקור עולמי. לעומת זאת, חלק מלהיות ערבי זה לחטוף. יוסף חטף יום־יום מכות כילד, וקראו לו ערבי מסריח".
יש גם נקודה אופטימית?
"נכנסתי לסרט עם תקווה ויצאתי עם תקווה קצת יותר מבוססת, כי פגשתי זוגות שחיים כאן באושר. מצד שני, הזוג שהכי עורר בי תקווה, עורר בי גם לא מעט עצב, כי הדרך שבה הזוגות המעורבים המאוד מאושרים בארץ חיים, משמעותה ויתור על הזהות הערבית. ואז עולה השאלה: יכול להיות שכדי להיות ערבי מאושר בארץ אתה צריך לוותר, להתייהד, לשים בצד את מי שאתה, את התרבות והשפה שלך?"
בחתונה של אהריש והלוי לא הייתה, "אבל יש לנו אחוות מתבוללים", היא מחייכת. "שמחתי בשבילם מאוד. אני מכירה אותם המון שנים בנפרד, ויש תחושה של שותפות. בכל העולם, זוגות שעוברים את זה מרגישים צורך לחזק את האחר כשהוא נחשף לביקורת".
ביחד בברלין
האהבה, כאמור, הביאה אותה לברלין, שם עובד סוויד בתיאטרון לצד אשתו לשעבר, המחזאית והבמאית יעל רונן שמונתה לבמאית הבית של תיאטרון מקסים גורקי הנחשב בברלין. אלמלא הוא, היא מדגישה, לא הייתה עוזבת את ישראל והיא לא מגדירה את עצמה כמי שירדה מהארץ. מצד שני, מאחר שבשנים הקרובות אין צפי לשינוי, היא רואה את עצמה מגדלת את בתם בברלין. "יש לי פריווילגיה מדהימה להכיר עוד עולם ולחיות במקום אחר, אבל זה לא הבית שלי בשום צורה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי זקנה בברלין. כשאני אומרת שהחלום שלי הוא לגדל את ילדיי בישראל, זה אבסורד מבחינתי כי זה אמור להיות מובן מאליו, אבל זאת עדיין השאיפה שלי".
סבך וסבתך היו ניצולי שואה. מה הם היו אומרים על הבחירה לחיות בברלין?
"גדלתי מגיל שנתיים על סיפורי שואה לפני השינה. הם עברו גיהינום. סבא שלי איבד חלק גדול מהמשפחה שלו. ועדיין, כמעט עד סוף חייהם הם דיברו בערגה על אירופה. אני חושבת שהם היו שמחים מאוד לבוא לבקר אותי. סבתא שלי הייתה מאוד נהנית לשתות קפה על הנהר, כמו שהיא תמיד סיפרה לי מה זה אירופה בשבילה. אני חושבת שאפשר להתייחס למעבר שלי לברלין כניצחון. אני שם, מקבלים אותי, אוהבים אותי. ההזדמנויות שיש לאדם שמגיע לגרמניה מישראל הן אינסופיות. כשאני אומרת שאני מישראל, אני תמיד אומרת את זה בגאווה ותמיד התגובה היא חיוך. כשסיפרתי לרופאת השיניים שלי, היא חיבקה אותי תוך כדי טיפול. לא יודעת אם זה רגשות אשמה כמו הצורך לתקן".
גם שילון מתקנת. מאז המעבר לברלין, היא אומרת, גם היחסים המשפחתיים התחזקו. המרחק, הגעגוע וההתבגרות ההדדית הפכו את כולם לסלחניים יותר. דווקא מהמרחק הזה, ליבה של שילון יוצא עכשיו אל אביה. היא קוראת את הפוסטים הפוליטיים הנוקבים שהוא מפרסם ברשתות החברתיות, ומצירה על כך שעל מסך הטלוויזיה שלנו אין דרישה לאנשים כמותו. "אבא שלי מעורר בי הרבה הערצה והשראה. יש בו השלמה ושמחה עם המקום שהוא נמצא בו. ועדיין, מפריע לי חוסר היכולת לתת את הכבוד לאנשים שבנו את התחום שבו אנחנו עוסקים. אני חושבת שלאבא שלי יש הרבה מה להגיד ולהציע ובכל פעם שאני קוראת אותו, אני מצטערת שהוא עושה את זה רק בפייסבוק".
מה, אייג'יזם?
"כן. גם בשיאו, ברגע שיכלו להזיז אותו הצידה, עשו את זה. אני רק יכולה לדמיין מה זה בשביל אבא שלי לשבת בבית ולראות מה שקורה בתחום התקשורת. אני חושבת שצריך תנאים מסוימים כדי לשרוד לאורך השנים, אבל לאבא שלי יש חוקים וערכים שהוא לא היה מוכן לעבור עליהם. למשל הוא הנחה תוכנית וסירב לעשות תוכן שיווקי. הוא שייך לדור שהשאלה הראשונה שלו כשהוא עושה תוכנית היא מה הערך המוסף שאני יוצא איתו. היום זאת שאלה מגוחכת. כשאני רואה היום בחירות של מנחים ופרשנים, אני אומרת, רגע, יש דור שלם של אנשים ראויים שגם יכולים".
הוא הציע את עצמו ונדחה?
"הוא הציע. לאבא שלי אין בעיית אגו. הוא יכול לדפוק כל פעם על דלת אחרת ולהציע רעיון חדש עם מלא תוכן ומלא השקעה, אבל כנראה לא היה לזה ביקוש. אני לא יכולה לתת שם אחד בטלוויזיה הישראלית שיכול להנחות תוכנית כמו 'המעגל'".
החתונה שלה עם סוויד בשנה שעברה התקיימה בהפתעה, אחרי שנת אירוסים שגם היא לא דווחה לתקשורת. הם נישאו בבניין העירייה בפראג, לבדם בטקס שצולם ונשלח למשפחות. "ההורים שלי מאוד התרגשו. הם ויוסף זה סיפור אהבה. כשאני מודיעה שאני מגיעה לביקור, הם תמיד מבקשים שגם יוסף יבוא".
איך היחסים שלך עם יעל, אשתו לשעבר של יוסף?
"אנחנו משפחה. אני יודעת, זה הזוי אבל אנחנו משפחה גדולה ומאושרת. גם אח של יעלי חי בברלין ואנחנו עושים הרבה ארוחות ערב משפחתיות משותפות, וההורים שלה לגמרי יהיו סבא וסבתא 'חורקים' של הילדה שלנו. עבדנו קשה על זה, כל הצדדים, ולכולם היה חשוב, הרבה בגלל אלסנדר, שיהיה טוב".
ההורים שלך נפרדו כשהיית בת 25. הרבה אנשים במצב הזה לא היו ממהרים להתחתן.
"ההורים שלי הם ממש לא זוג גרוש בעיניי. הם צוות מנצח עד היום. למרות שבהתחלה נראה שהמשפחה שלנו התפרקה, היא הרבה יותר חזקה היום. בחלק הרומנטי זה לא עבד להם, אבל הם עדיין החברים הכי טובים. נכון, כולנו משחזרים בדרך זו או אחרת דברים שראינו. יוסף הוא גם קצת אבא שלי וגם קצת סבא שלי, שהיה עם סבתא שלי שישים שנה וחווה איתה אהבה משוגעת שלא אפשרית בכלל בעידן העכשווי. אני לא חוששת מגירושים. זה קורה לשליש מבני האדם. מאז שהגעתי לברלין גם הבנתי עד כמה הזוגיות המונוגמית לא ממש קיימת שם ומוחלפת בכל מיני סידורים אחרים. כשגרתי בתל־אביב הייתי בטוחה שאני הבנאדם הכי פתוח ופרוע. בברלין הבנתי שאני האדם השמרן ביותר בעולם".
יוסף דיבר בעבר בשבחי היחסים הפתוחים.
"הוא באמת מאמין שזה דבר מצוין. הלוואי שהייתי מתקדמת מספיק כדי לבחון את זה. העולם היום לא מאפשר יותר יחסים כמו סבא וסבתא שלי. היום אני חושבת שזה נאיבי לאהוב רק זה את זה עד גיל שמונים ואני מאמינה שבסוף זאת תהיה הדרך היחידה שלנו לנהל מערכות יחסים. שלא תבין לא נכון, האפשרות הזאת מאיימת עליי ברמות, אבל אני מבינה שיש מצב שאני אגיע לשם. נכון להיום פגשתי את הגבר הכי מושלם בעולם ואם מישהו יתקרב אליו זה הסוף שלו, אבל יכול להיות שזה ישתנה. ככל שאני מתבגרת, אני מפנימה שאין לי מושג מה יהיה".
ברלין לא רק פתחה לה את הראש, אלא גם פתרה לה את התסביך הישן עם דימוי הגוף, תודות לביקור תכוף ב"ובאלי", מאתרי הספא היוקרתיים בברלין שבו שוררת מדיניות עירום מלא למבקרים. "זה הדבר הכי לא מיני בעולם", היא אומרת. "מגיעים לשם אנשים מכל הגילים, מתינוקות ועד קשישים, ופשוט מבלים בעירום. אתה עירום, יש סביבך עוד בנאדם עירום ועוד אחד, והעולם ממשיך להתקיים. אתה לא יכול לתאר לעצמך מה זה עשה לביטחון העצמי שלי. זה להבין שכולנו בני אדם. לכולן יש צלוליטיס, ולכולן נופל הציצי והטוסיק קצת גדול, וכשהן יושבות זה לא הכי מחמיא לבטן, שלא נדבר על הגברים וכוח הגרביטציה. בסוף הפעם הראשונה שלי שם הרגשתי שחרור עצום. שלושים שנה התביישתי בגוף שלי, וברגע אחד את מבינה כמה החרדה הזאת מיותרת ומטופשת".
זה נרגע קצת עם ההיריון והגוף שמשתנה?
"זאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני לא חושבת על זה. אוכל אצלי הוא התעסקות אינסופית, ומשהו בהיריון שיחרר את זה. הגוף שלי לא רוצה דברים שלא טובים או לא בריאים לו, וכשאני רעבה אני פשוט אוכלת. זה מאוד נעים ומשחרר. קורה לי משהו יותר חשוב עכשיו מאשר אחוז השומן שלי בגוף. אני מייצרת בנאדם חדש. יש את השאלה המאוד ישראלית, נו, היא כבר חזרה לעצמה? או כשכותבים בתקשורת: הייתם מאמינים שהיא אמא לשלושה. מה זה אומר, איך אמורה להיראות אמא לשלושה? השאיפה 'לחזור לעצמך' אחרי הלידה היא מוטעית. מה, את יכולה באמת לחזור להיות אותו דבר אחרי שיצא לך ילד מהגוף? מהבחינה הזאת יש יתרון מאוד גדול בברלין. אף אחד לא שואל אותי אם רזיתי, השמנתי, מה אכלתי. זה לא קיים".
הרבה הורים לעתיד מוטרדים מהעולם שהם יביאו ילדים אליו.
"הייתי רוצה להביא את הילדה שלי לעולם שיוסף ואני בונים במערכת היחסים שלנו. עולם של שוויון וקבלה ואהבת האחר לפי האדם שהוא. זה נשמע בסיסי, אבל זה כל כך לא. אני ארצה שהילדה שלי בחיים לא תרגיש שונה או זרה או לא שייכת".
זה מקסים, אבל אני מניח שגם על זה יהיה לטוקבקיסטים מה להגיד.
"כן. בטח יכתבו: 'היא אף פעם לא תהיה שייכת כי אבא שלה מחבל'. זה כמובן מצחיק, כי מי שמכיר את יוסף יודע שמדובר ביצור הכי טהור וטוב לב בעולם כולו".
