רולנד אורזבל זוכר היטב את היום ההוא, בו מכשיר הפקסימיליה פלט מכתב בכתב יד מוכר. זה היה כתב ידו של קורט סמית, בן זוגו של אורזבל לצמד "טירס פור פירס". “אחרי שהתפרקנו היה נתק בן תשע שנים. לא דיברנו ולא החלפנו מילה", הוא מספר בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". “אבל מימי ההצלחה נשארו לנו נכסים שקנינו ביחד, וגם בעלות על הזכויות של השירים, אז בכל החלטה עסקית נדרשו החתימות של שנינו. מתישהו בתחילת המילניום קורט היה זקוק לאישור שלי על מסמך, וחתמתי עליו אצל נוטריון. פתאום מכשיר הפקס שלי פולט מכתב. הוא כתב שם 'תודה רבה', צירף את מספר הטלפון שלו והוסיף: 'תתקשר אם אתה רוצה לדבר'. אז התקשרתי ושמעתי את הקול המוכר, הפעם עם מבטא קצת אמריקאי, מהשנים שקורט חי בלוס־אנג'לס. הסכמנו להיפגש לארוחה, וזה קרה".

וכשנפגשתם היה פיל בחדר?

“לא, שום פיל. זה היה החלק המדהים בכל הסיפור: לא נטרנו טינה או איבה. הכל הרגיש מאוד טבעי, בדיוק כמו אז".

הדיכאון נעלם

אז הכל החל ב־1981. אורזבל וסמית הקימו את הצמד "טירס פור פירס" בעיר באת' (קחו ימינה בבריסטול - ואתם שם). הם הכירו כנערים, באמצעות חברים משותפים עימם ניגנו. “היינו צעירים, בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון. חברות התקליטים חיפשו צמדים". לבסוף עלו על הרדאר של גלאי כישרונות בשירות חברת התקליטים פונוגרם. אחרי שני סינגלים פושרים הם יצאו עם "מד וורלד" – שהפך לא רק לאחד השירים המזוהים איתם יותר מכל, אלא גם לאחד מהמנוני האייטיז. “כתבתי את השיר בגיל 18, אחרי שסיימתי בית ספר. לא היה לי כיוון בחיים, לא היה לי מושג שיום יבוא ואהיה מוזיקאי מצליח. הייתי נער מדוכא. כשהחתימו אותנו והתחלנו להקליט הדיכאון נעלם. עבדנו שבעה ימים בשבוע – לא היה זמן להיות עצוב".

האלבום הראשון, The Hunting, יצא ב־83' והפך להצלחה גדולה. הופעות, אצטדיונים, מצעדי פזמונים. הם לא נחו לרגע. “ואתה לרגע לא חושב שהצלחת או עשית את זה בגדול, עד שהאלבום שלנו התמקם בראש טבלת מכירות האלבומים באמריקה, לפני סטינג ומייקל ג'קסון. ואז אמרנו 'זה ביג דיל'".

ב־85' הוציאו את Songs From the Big Chair עם שורת להיטי ענק. האלבום זכה לביקורות טובות וביסס את הלהקה כתופעה עולמית. מקום ראשון באמריקה, שנה שלמה במצעדי המכירות בבריטניה. The Seeds of Love, האלבום השלישי שלהם, שיצא ב־89', הכתיר את טירס פור פירס כאחת הלהקות המצליחות של העשור. אבל הוא גם היה תחילת הסוף. שנתיים לאחר מכן הפרידו החברים כוחות.

למה, בעצם, התפרקתם?

“קורט היה זאב בודד, ומאלבום לאלבום הפכנו לצמד שונה מזה שהיינו בהתחלה. התחלנו בשירים על כאב והגענו לשירים פוליטיים. הכתיבה שלי היא זו שעיצבה את הלהקה – וקורט ידע את זה. הוא גם שר פחות ופחות בשירים שלנו. הייתי פרפקציוניסט, וקורט השתגע מזה. אני לא יודע אם היה פה עניין של אגו. אורך חיים של להקה ממוצעת הוא עשר שנים וגם אנחנו, אחרי עשור, הרגשנו שמיצינו".

דמעה של איש אחד

אחרי הפירוק נפרדו דרכיהם. אורזבל המשיך להיות דמעה של איש אחד – הקליט אלבומי סולו, שלא שיחזרו את ההצלחה הגדולה של הצמד והמשיך לשיר את להיטי הלהקה הגדולים בהופעות. “בהתחלה הרגשתי נפלא להיות לבד. הקלטתי אלבום אחד שלא הצליח ואז, בגיל 35, פרשתי. היו לי שני ילדים קטנים והחלטתי שאני צריך הפסקה".

אתה מתחרט בדיעבד שהפרדתם כוחות?

“לא. מכרנו מספיק אלבומים ולא רצינו לבלות שנים ארוכות בהקלטת אלבום נוסף רק כדי להוכיח שאנחנו יכולים להמשיך להיות ביחד".

כשאתה מסתכל על אמנים מהדור שלכם, כמו בון ג'ובי ומדונה, שממשיכים להופיע ולהקליט, מה אתה חושב?

“אני לא מאזין למוזיקה של מדונה, אבל חושב שזה מדהים שהיא עדיין בסביבה. השם של להקת בון ג'ובי אומר הכל: הוא המנהיג והסולן - והלהקה עומדת מאחוריו. כשאני נטלתי את ההובלה על טירס פור פירס, זה יצר סדקים ביני ובין קורט. היום אנחנו לא כאלה: שנינו מבינים שאת האלבומים מחליפים ערוצי הסטרימינג, ותעשיית המוזיקה השתנתה לחלוטין. היום אנחנו נהנים להופיע ואני מאמין שאנחנו הכי טובים על הבמה שהיינו אי־פעם. טירס פור פירס גדולה יותר משנינו. תראה כמה זמרים חידשו שירים שלנו והפכו אותם למפורסמים יותר משהיו בעבר: וויזר, דה וויקאנד, לורדס, קניה ווסט".

קניה ווסט הוא דוגמה בעייתית. הוא סימפל קטע מהשיר Memories Fade בלי אישורכם.

“הקאבר שלו היה מוזר וקשה לי להאזין לו. הוא לא ביקש את רשותנו ונכנסנו להליך משפטי. אבל נטלנו כמה צלילים שלו ושילבנו אותם בהופעה שלנו. זו נקמה מתוקה".

בהופעה בלונדון לפני כחודש הם נראו בשיאם. בקהל היו אמנם בעיקר פליטי אייטיז, אבל על הבמה חברי הצמד לא הראו סימני האטה. הם ביצעו את כל הלהיטים, החזיקו את הקהל על הרגליים כל ההופעה ואפילו סחטו מבטי זימה מנשים. אורזבל התאלמן מאשתו לפני שנים אחדות ועתה הוא חובק בת זוג חדשה. “אני עדיין מקבל פה ושם מכתבים ממעריצות עם כל מיני הצעות, אבל בת הזוג שלי בת 33, אז הן לא יכולות להתחרות בה", הוא אומר. “חדר ההלבשה של סיבוב ההופעות שלנו נראה אחרת לגמרי היום. במקום ממתקים יש דבש ולימון. עם זאת, יש עדיין לא מעט אלכוהול. יש דברים שלא משתנים עם הגיל, גם כשאתה בן 57”, הוא צוחק.

מחר (שלישי) הם יעלו על במת היכל מנורה־מבטחים בתל־אביב, בדיוק שנתיים אחרי ההופעה הראשונה שלהם כאן, שהייתה סולד־אאוט וזכתה לשבחים. “הופתענו לטובה מההופעה בישראל", אומר אורזבל. “כשאנחנו מגיעים למקום בו לא הופענו לפני כן מעולם, אנחנו לא יודעים איזו קבלת פנים מצפה לנו. ובישראל היה לנו 'וואו' אחד גדול. ביקרנו בירושלים ובכותל המערבי, אבל הפעם אני מקווה שיצא לנו לטייל קצת יותר. המעריצים בישראל חיבקו אותנו".

ומנגד, ודאי קיבלתם פניות מארגוני החרם למיניהם.

“לא, דווקא לא. אני לא מאמין בחרם. בישראל, כמו בכל מקום, יש מעריצים שלא מעורבים בפוליטיקה ורוצים לשמוע מוזיקה טובה. למה שנעניש אותם? כשפול סיימון נסע לדרום־אפריקה של תקופת האפרטהייד, הרבה אנשים מפורסמים ואינטליגנטים אמרו לו שהוא לא צריך לנסוע, אבל ההופעה שלו העבירה מסר אחר והניבה תוצאה חיובית. אני לא משוכנע שחרם הוא כלי אפקטיבי. מה המסר שלך בחרם, שנאה? המסר שלנו הוא אהבה".

ואם כבר נגענו בפוליטיקה, מילה על בריטניה והברקזיט?

“אוי, זה בלגן מוחלט. אין בבריטניה שמאל או ימין, רק אובססיה משוגעת לצאת מאירופה. הציבור הבריטי הלך שולל אחרי פוליטיקאים. זה מד וורלד".