בוקר יום שבת. חוף הים באשקלון. 16 ילדים בני 12 מנתיב העשרה יוצאים לסדנת גלישה בים תחת הכותרת "נפרדים מהפחד". אבל הפחד רודף אחריהם, לא מרפה. הסלמה. אזעקה, טילים. הם נשכבים חשופים על החול, ידיהם מכסות את ראשיהם, מבטם נודד בין מים לשמיים. "לא ידעתי מה לעשות. נזכרתי שחיה, מנהלת מרכז חוסן גרה באשקלון. התקשרתי אליה למרות שהיא שומרת שבת", מספרת סמדי שמילוביץ, יו"ר צח"י (צוות חירום יישובי) בנתיב העשרה. "חיה יצאה תוך כדי האזעקה אל הילדים ודאגה לפנות אותם למקלט. על הדרך היא כבר מיד עשתה איתם אוורור רגשי. הם חזרו הביתה רק בצהריים כשהיתה הפוגה קלה. זה היה בסבב ההסלמה הקודם, לפני כחודשיים. היום הם בדיוק משלימים את הסדנה שלא סיימו אז. זו רק אחת מהסדנאות שיש כאן ביישוב לכל שכבת גיל, מהתינוקות ועד הקשישים, הודות למרכז חוסן. בלי מרכזי חוסן אנחנו לא חצי בני אדם, אנחנו לא בני אדם".
רוב המטפלים והמנהלות של חמישה מרכזי חוסן הפרוסים במועצות השונות בעוטף עזה מכירים על בשרם את החיים תחת אש. מרביתם תושבי העוטף. מה עובר על מי שצריך לא רק להכיל את חרדותיהם של אחרים, אלא גם להתמודד בעצמו עם החרדות? במלאות חמש שנים לצוק איתן נפגשנו עם חמש מנהלות המרכזים כדי לדבר על תחושת המשמעות ורגעי הסיפוק, לצד הקשיים ורגעי השבירה. הקושי המרכזי, כך מתברר, הוא לאו דווקא רגשי אלא רעיוני: הן חוששות שבניית החוסן שעליה הן עמלות מנוצלת על ידי הממשלה להמשך גרירת רגליים מול עזה. במילים אחרות — "הטיפול משחית".
ובכל זאת השיחה מתחילה מהקושי הרגשי. כשאני מבקשת שיתארו רגע אחד של ייאוש, הן צוחקות. אין ייאוש בעולם כלל, הן מגחכות במרירות ומזמזמות יחד, הייאוש נעשה יותר נוח. "המילה הזאת לא יושבת לי טוב בבטן", מרצינה מירב וידל, עובדת סוציאלית ומנהלת מרכז חוסן באשכול מאז 2012. "אני יכולה לדבר על קושי, לא על ייאוש. במהלך צוק איתן הודעתי לממונים עליי שאני עוזבת. הרגשתי שכבר אין לי מה לתת. חשבתי על שלב השיקום שצפוי אחרי צוק איתן ומה זה ידרוש ממני כמטפלת. ואמרתי, לא, אין בי כוחות לזה. אני כבר מכירה את התהליך, כשאנשים עוברים מחירום לשגרה, מרכזי חוסן עוברים מחירום לג'ננה, לעומס מטורף.
"צוק איתן נחתם אצלנו בטרגדיה מאוד גדולה עם הרבש"ץ של קיבוץ נירים זאביק עציון, ושחר מלמד, חבר קיבוץ נוסף, שנהרגו. בעקבות האירוע החלטתי להישאר. גדלתי מאז ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. ככל שיותר קשה, ככה הצמיחה מתעצמת. הקושי מדרבן אנשים להצלחה, אני מסתכלת למשל על משהו קטן אבל סמלי; נבחרות הספורט באשכול הגיעו לתוצאות שמעולם לא הגיעו אליהן קודם בענפים שונים. קבוצת כדורעף הבנות שלנו עברה אימונים תוך כדי הסלמה וזה אילץ את כולן לגייס כוחות. היה להן הרבה יותר רעל בעיניים לנצח".
תהילה רביבו, תושבת כפר מימון, מנהלת את מרכז חוסן בשער הנגב מאז צוק איתן. גם לה היו רגעי שבירה. היא משחזרת שניים כאלה. "חשוב לי שתהיה רציפות תפקודית וטיפולית גם בתוך תקופות החירום. בשנה האחרונה אנחנו פחות מצליחים לעשות את זה, זה לא עובד יותר. כשבתי הספר נסגרים אנחנו פותחים בקיבוצים את בתי הילדים. בהסלמה האחרונה פניתי למפעילים של בתי החינוך והם אמרו שהם לא מסוגלים יותר להמשיך. הם עצמם צריכים להתמודד לא פעם עם ילדיהם הפרטיים המפוחדים וגם חלק מהילדים שתחת השגחתם נעשו עם השנים היסטריים. היה לי קשה לראות שהגענו למצב הזה, שאנחנו לא מסוגלים לספק שירותים בחירום. מצד שני זה סיפור של מתן לגיטימציה לפחד ולקושי של צוותי החינוך הנושאים בעול, וזה בעיניי חלק מהחוסן.
"האירוע השני היה פרטי יותר, זה היה בנובמבר האחרון באחד מסבבי ההסלמה הכואבים. היה שקט מתוח, הצבא הזהיר שצריך להישאר בקרבת מרחבים מוגנים. אחרי עבודה אינטנסיבית, חזרתי הביתה לשעתיים של התרעננות. השכנה נכנסה אליי והציעה לקחת את הבת שלי יחד עם הבת שלה לרבע שעה לגן שעשועים, כדי שאני אוכל לאכול בשקט. התלבטתי ובסוף הסכמתי. כמה דקות אחרי שהיא יצאה היה את הירי על האוטובוס והחל מטח בלתי פוסק.
"הייתי בממ"ד לבד בבית, הילדה בגן שעשועים ושני הגדולים במגרש הכדורסל, והבומים נמשכים ונמשכים. התקשרתי לשכנה לברר שהבת בסדר ולהזכיר לה שהכי חשוב לשמור על רוגע. מעבר לקו שמעתי טירוף מוחלט. השכנה לא מצאה את הבת שלה ואני שומעת את הצעקות והפאניקה ומבינה שהבת שלי חשופה לא רק להפגזות אלא גם ללחץ. עד שהרבש"ץ הצליח להחזיר את שלושת הילדים, אני כבר הייתי צריכה לצאת שוב לעבודה. זאת הייתה הפעם ראשונה שלקח לי כמעט שעה עד שהצלחתי לצאת. עד לאותו אירוע יכולתי לשכנע את עצמי שבבית אני פוגשת ילדים בריאים, ופתאום אני מגלה את כל הסימפטומים של החרדה אצל הבת שלי. זה כואב מאוד. היום היא בסדר, המקסימה הזו, יצאה מזה גדולה".
חילול שבת וטילים
מעין פרנקל, תושבת שלומית, היא מנהלת מרכז חוסן בשדות נגב בשנה האחרונה. יש לה ניסיון של 13 שנים בתחומי הטיפול השונים כעובדת סוציאלית במועצה. אחת לשבועיים היא חווה יום מטלטל במיוחד, היום שבו מכונסת ועדת אינטייק, הממיינת מטופלים חדשים, נפגעי חרדה, למרכז חוסן. "בכל פעם שאני מגיעה לוועדה ורואה את ערימת הטפסים, אני נמלאת ייאוש", מספרת פרנקל. "המטפלים שלנו כבר עובדים ב־110 אחוז משרה. כל החדרים שלנו כבר מאוישים. איך נקלוט עוד 30 מטופלים?
"ואז מתחילים את המיון של המקרים ונחשפים לכל המורכבות. בשנים האחרונות מגיעות פניות ממש מהגיל הרך, עצוב לראות איך ילדים צעירים כל כך מבטאים חרדה: פעוטה שנכנסת למצב קטטוני וקופאת מכל רעש חזק, או ילדה בת שנתיים וחצי שכבר תולשת שיער. העומס הזה מתסכל וכולם זקוקים למענה מיידי".
גם עבור הילה גונן־ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות, ועדת מיון הפניות היא טריגר קבוע לדמעות. "2018 הייתה שנה מטורפת. התמודדנו עם היקף פניות בלתי נתפס. אני זוכרת שבוע עמוס במיוחד עם 70 פניות חדשות. הסיפורים קשים: ילדים קטנים החלו לגמגם, ילדות בנות 12, עוד מעט בנות מצווה, החלו להרטיב במיטה, מבוגרים שלא נרדמים בלי כדור שינה, מתגייסים צעירים מתים מפחד שלא יצליחו לתפקד ברגע הקריטי, אמהות צעירות שהיו מטופלות כנערות, מביאות עכשיו את ילדיהן הקטנים לטיפול. אחרי ארבע שעות של דיונים, קבלת החלטות ושיבוצים למטפלים, נסעתי הביתה. המחשבות שלי כבר החלו לנדוד אל השבת, 'עיר המקלט' הפרטית שלי. עליתי לרכב. שקט בחוץ, סערה בפנים. תחושת מחנק בגרון, הדמעות זלגו מעצמן. הרגשתי כל כך קטנה, ילדה שמנסה לשים אצבע בסכר".
חיה בוקובזה, עובדת סוציאלית תושבת אשקלון, עובדת כבר שמונה שנים במועצת חוף אשקלון. בשנה האחרונה היא מנהלת את מרכז חוסן. רגע הקושי שהיא נוצרת בתוכה הוא דווקא לא חילול השבת כשיצאה לחלץ את ילדי נתיב העשרה מסדנת הגלישה. "זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בחיי בשבת", היא נזכרת, "אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. זה היה פיקוח נפש. את הילדים מצאתי מבולבלים וכועסים על כך שהסדנה הופסקה באמצע".
יותר מאשר ילדים מבוהלים, היה קשה לבוקובזה להתמודד מול גבר קרוע ומותש. הצבע האדום תפס את אחד הרבש"צים במועצה עם בנו ואשתו ההרה בשטח פתוח. הוא נשכב על האישה והילד כדי להגן עליהם בגופו. במקביל הנייד שלו צילצל ודיווח על אירוע בתוך היישוב שעליו הוא אחראי. "הרבש"ץ מצא את עצמו נקרע בין הצורך להגן על משפחתו לבין החובה לצאת לשטח אל מקום הנפילה. אם הוא הולך, הוא לא אב אחראי מספיק, אם הוא לא הולך, הוא לא רבש"ץ אחראי מספיק. הוא דיבר בדמעות. גבר שמתפרק אחרי שספג כל כך הרבה.
"כשאני שואלת את ראשי צח"י מה נשמע ומה קורה, הם כבר עונים לי בציניות: בעזרת ה' ובעזרת החמאס. זה סוג של אובדן אמון בהנהגה שלנו והבנה עמוקה וכואבת שאנחנו תלויים בחמאס. זה חוסר אונים מאוד גדול, לדעת שתוך רגע אחד צריך לארגן הכל מאפס למאה, כי חמאס החליטו לירות".
מגיעים לרמה בינלאומית
מרכזי חוסן הוקמו ב־2007 על ידי "הקואליציה הישראלית לטראומה". את הארגון מתקצבים ומפעילים הביטוח הלאומי, המועצות המקומיות, משרדי הבריאות, הרווחה, פיתוח הנגב והגליל ומשרד ראש הממשלה. עם כל שנה, כל מטח טילים וכל סבב הסלמה, כמות הפניות למרכזים עולה, והמטפלים חשופים ליותר טראומות. האם השחיקה פוגעת ביכולתם להעניק את הטיפול הנחוץ כל כך? "אנחנו רואים במהלך השנים שכמו שהמציאות משתנה, גם הקיבולת של המטפלים משתנה", עונה טליה לבנון, המנהלת הארצית של "הקואליציה הישראלית לטראומה", עובדת סוציאלית תושבת ירושלים. "יש בהחלט תופעה של שחיקה, יש גם טראומה משנית שזו תופעה שמאפיינת אנשים שחשופים לטראומה של מישהו אחר. פה זה אפילו יותר, אנחנו קוראים לה מציאות משותפת. בעצם כל מי שגרה באזור שואלת את עצמה תחת אש, 'מה אני עושה, האם אני דואגת לילדים שלי כעת או נשארת במרכז חוסן לתת טיפול'. יש גם מה שמכונה 'תשישות חמלה'. עייפות מלהיות קשוב, מלהכיל.
"הדבר הטוב הוא שיש גם צמיחה פוסט־טראומתית. זו תחושת משמעות עמוקה, ותחושת שייכות לצוות. המשימה של מרכזי חוסן היא באמת להיות ערים לכל הרבדים והשינויים הללו, ולהחזיק את המטפלים ברמה אישית במעבר משגרה לחירום ולהפך".
"אני בהחלט רואה את מה שטליה מדברת עליו", מוסיפה וידל. "יש עייפות ושחיקה שבאות לידי ביטוי בתחלופה גבוהה יחסית בין אנשי הצוות במרכזי חוסן. אם הם לא היו חיים בעצמם תחת אש, הם היו מצליחים להתמיד יותר זמן בעבודה הזו. אבל הכורח הזה להיות גם וגם, גם לחוות בעצמך את הטראומה וגם לעזור לאחרים לעבד אותה, הוא קשה. אנשים בהחלט מדברים על זה שהם עוזבים כי הם מותשים. מצד שני, אלה שכן ממשיכים צומחים הרבה יותר. זה מחזק אותם ברמה האישית, והם גם זוכים להגיע למומחיות בטיפול בטראומה ברמה בינלאומית".
"כל מי שגם גר בעוטף וגם עובד בו חווה לילות ללא שינה, דריכות נוראית, חוסר אונים ותסכול, אבל נותני השירותים צוותי הטיפול והחינוך נדרשים לתפקד במצב הזה", אומרת גונן־ברזילי. "בעוד שתושב רגיל יכול להחליט שלא לבוא לעבודה ביום שיש בו טילים, אנחנו לא יכולים. זה נותן המון משמעות ותחושה של סיפוק, אבל יש לזה מחירים וצריך להיות מודעים להם. צריך לעשות הרבה כדי לתחזק את הצוותים. זו מלחמת התשה כבר 18 שנים. זר לא יבין זאת. איך אמרה לי אחת המטופלות? מה שיותר גרוע מהצבע האדום זה הציפייה לצבע האדום. זו אמירה של הבנה עמוקה של נפש האדם. אי־הוודאות, חוסר השליטה, ההרגשה שהבוס שלך הוא חמאס, יוצרים דריכות שבה כל טריקת דלת מקפיצה.
"נדרשת מאיתנו תשומת לב ופעולות שיסייעו לחזק את החוסן של הצוותים. אני שומעת קולות של גננות, סייעות ומטפלות שאומרות שהן לא מסוגלות יותר. הן צריכות לקבל ילדים בשמחה בגן, אבל הן מותשות כי לא ישנו כל הלילה. כמה אפשר? כמה אפשר? זה נורא. אין מדיניות. ואם יש מדיניות, אף אחד לא מבין אותה. בהיעדר פתרון מדיני או צבאי, המצב הזה ממשיך ויש לו השלכות כבדות".
חסרה תקווה, חסר אופק
כשאני שואלת האם מבחינה תקציבית יש למרכזי חוסן חוסרים, או שאפשר לומר שמדינת ישראל נדיבה בטיפול בחוסנם של תושבי הדרום, התשובה היא "גם וגם".
"שני הדברים לא סותרים זה את זה", אומרת לבנון. "עצם העובדה שהמדינה הכירה בצורך במרכזי חוסן זה שינוי אדיר. עד 2008, כדי לזכות בטיפול, נפגע טראומה היה צריך לעבור הליך ארוך של הכרה בו כנפגע פעולות איבה מצד הביטוח הלאומי. היום זה מונגש בחינם ובקרבת מקום לתושבים. המדינה מאוד נדיבה, ויחד עם זה הצרכים הולכים וגדלים ככל שהמציאות הביטחונית הקשה נמשכת. במהלך השנים הכשרנו פה צוות סופר־מקצועי שיש לו לצערנו גם ניסיון רב בטראומה, וגם הכשרה רחבה. מגיעים אלינו מכל העולם כדי ללמוד מהניסיון שלנו".
וידל: "הקשר שלנו עם מקבלי ההחלטות זה כמו ספינה גדולה, שלוקח לה זמן עד שמצליחים לשנות את הכיוון שלה. ב־18 השנים האחרונות המציאות כאן כל הזמן משתנה. כמי שחיים בשטח אנחנו קשובים לשינויים, אבל קשה לעשות התאמות בקצב שהדברים קורים פה, כי קשה להזיז דבר גדול כמו כל משרדי הממשלה. זה האתגר שלנו. החוזק של מרכזי חוסן הוא ביכולת לזהות מגמות, להציף אותן ולעשות את ההתאמות הנדרשות".
רביבו: "הממשלה שותפה לכל מה שקורה כאן, אבל חשוב לומר שבסוף, לא לעולם חוסן. לא כל דבר החוסן יכול לפתור. נעשים פה מאמצים אדירים גם במשאבי זמן, גם במשאבי ממון וגם ביצירתיות מחשבתית, אבל זה לא מספיק. בסוף מה שחסר זו תפיסת מדיניות שצריכה לתת לאנשי הדרום תקווה, תשובה ואופק. התושבים שלנו זקוקים יותר מכל לדעת שלמדינה יש פתרון כלשהו, צבאי או מדיני. בסופו של דבר, כדי שתושב יהיה מסוגל לשרוד את היומיום הוא צריך לדעת שמסתכלים עליו וסופרים אותו".
"זה לא בריא, למשל, שהתושבים שומעים על הפסקת אש דרך התקשורת או דרך חמאס", מדגים יונתן שושן, מי שאחראי מטעם הקואליציה על ניהול מרכזי חוסן בעוטף עזה. "זו דוגמה למשהו שלא קשור למרכזי חוסן, אבל הוא מאוד משפיע על החוסן. כשהתושב מרגיש שלא מדברים אליו, זה פוגע בחוסן שלו".
"אחרי צוק איתן הייתה תחושה של 'ותשקוט הארץ 40 שנה'. בשנה וחצי האחרונה זה התמוסס", טוענת וידל. "ואין אמירה אחרת לקראת מה בעצם אנחנו הולכים. סימון היעד הוא חשוב, כי כשבן אדם יודע לקראת מה הוא הולך, הוא נערך לגייס כוחות כדי לצלוח את הצפוי".
אין תחושה שאתם, כמי שמגבירים את החוסן של התושבים, בעצם משתפים פעולה עם היעדר מדיניות? לו תושבי הדרום היו בורחים בהמוניהם, הממשלה היתה חייבת למצוא פתרון.
"נגעת בנקודה מאוד כואבת ומאוד עמוקה", נאנחת גונן־ברזילי. "השאלה הזו עולה כל הזמן בשיח הפנימי שלנו. קשה לדבר על זה בחוץ כי אי־אפשר שמרכזי חוסן לא ישדרו חוסן. אנחנו פוגשים הרבה כעס אצל המטופלים. הרבה פעמים זה כעס עצמי, תחושת בושה ואשמה. איך צרחתי ככה ליד הילדים? למה קפאתי במקום כשהיה צבע אדום? איזו מין אמא אני בכלל? האם אני לא שורטת את הילדים שלי בזה שאני מגדלת אותם במקום כזה?
"חלק מהתחושות שאנחנו פוגשים בחדרי הטיפול הן זעם וכעס כלפי מדיניות הממשלה ומקבלי ההחלטות. מכיוון שאנחנו גוף מקצועי, אנחנו לא מדברים על פוליטיקה בכלל. זה לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית המטפל מגיע, תפקידנו לסייע בהחזרת תחושת השליטה לחיים, בהפחתת סימפטומים של הטראומה ובחזרה מהירה ככל שניתן לתפקוד. לא תמיד זה קל וזה בהחלט מעורר שאלות עקרוניות. אני יכולה לשקף את המציאות ולומר שיש מטפלים שמרגישים שמרכזי חוסן משתפים פעולה. שאולי במקום להגיש עזרה, אנחנו צריכים להגיד לאנשים: צאו לרחובות, תשרפו צמיגים, תשביתו את המדינה. זה לא יכול להימשך כך. בסופו של דבר לא נאמר את זה, אלו תחושות שנשארות בפנים. אבל אני בהחלט שומעת את הקולות של המטפלים שחשים שהטיפול שלנו הוא כמו פלסטר למחלה קשה: משתיק בסופו של דבר את הכעס והכאב ומאפשר לשמור על גובה להבות נמוך. גם מהתושבים עולה בשנה האחרונה תמונת מצב של חוסר תקווה וחוסר אמון. זה משהו שלא הרגשתי בעבר בשדרות, אבל היום אנשים איבדו אמון בצה"ל ובמדינה. אנשים לא מבינים מה קורה שם למעלה".
"אבל יש בהחלט אמון של התושבים בהנהגה המקומית ובצוותי הצח"י", מעירה פרנקל. "בסוף אנשים בוחרים להישאר כאן ולגדל כאן את ילדיהם. לא פעם עם ייסורי מצפון, אבל בכל זאת נשארים. אין היום בעוטף עזה דירה אחת פנויה".
"אני גם שומעת ממטפלים את התחושה של שיתוף פעולה מצידנו, שמאפשר למקבלי ההחלטות לגרור רגליים", אומרת וידל. "אבל אני יודעת שהתפקיד שלנו הוא לא לפתור הכל. אני משתדלת לעשות את המקסימום בתוך גבולות סמכותי. התחושות הללו הן בהחלט לגיטימיות. אנחנו סוג של כסת"ח, סוג של פלסטר. אבל אנחנו מחויבים לעשות כל מה שאפשר כדי להפחית את הסבל, בלי קשר לשאלת הפתרון".
"ובכל זאת בהחלט חשוב שתצא דווקא מכאן אמירה ברורה לממשלה", מתעקשת רביבו. "אנחנו נעשה את שלנו, ואתם תעשו את שלכם. אבל אל תתייחסו אל החוסן של תושבי הדרום כאל צ'ק פתוח. גם החברה הישראלית צריכה לדעת שהחוסן הוא לא מוחלט. שהמצב הבלתי נסבל הזה שהחיים בתל־אביב ממשיכים כאילו כלום כאשר כאן יש מלחמה, לא יכול להימשך. אנחנו יודעים איך לבנות חוסן, אבל בלי שהממשלה תבנה את הלשם מה, בלי יעד ברור, החוסן לא יחזיק לעד. ברמה האישית אנחנו לא נגיד למטופל ללכת להפגין, אבל בישיבות במועצה, כאנשי טיפול, בהחלט נשמיע את הקולות של השטח. כשראש המועצה שואל האם לשתף פעולה עם מחאה של התושבים, לא פעם אנחנו אומרים לו שכרגע הטיפול הכי טוב הוא לצאת לרחובות ולצעוק. אבל צריך שגם יהיה מי שישמע את הזעקה הזו".
שירה בציבור תחת אש
ובכל זאת, בתוך הכאוס והקשיים, המנהלות חוזרות שוב ושוב לרגעי הסיפוק. "המטפלים שלנו עושים בכל הסלמה סבב טלפונים לכל המטופלים, לשמוע מה שלומם", מספרת וידל. "הסבב כולל פנייה לכל המטופלים נפגעי החרדה שסיימו את הטיפול בחצי השנה האחרונה. ברוב המקרים, המטופלים אומרים שזה קסם, שהודות לטיפול שעברו אצלנו הם חווים את ההסלמה באופן אחר לגמרי. אחד המשפטים שחוזר על עצמו הוא: עברנו משפה של חרדה לשפה של התמודדות. אנחנו יודעים מה לעשות. וזה משפיע לא רק עלינו, אלא גם על הילדים. המטפלים מופתעים כל פעם מחדש שיש פה משהו שעובד.
"הטיפול באמת יכול לסייע לכל אחד. יש אולי איזו רתיעה ראשונה של 'מה אני צריך את החפירות האלו', אבל בסוף ברגע שיש פתיחות, זה מעצים ומחזק את כולם. זה גם מעניק כלים לחיים, בלי קשר למצוקה ביטחונית. אני חושבת שבסופו של דבר הרווחנו מכך שהילדים עוברים סדנאות של 'מה עוזר לי כשקשה לי'. זה משמש אותם גם ביומיום ומעצים אותם בשגרה".
רביבו מספרת על רגעים רבים של עוצמה דווקא מתוך הקושי. חוויה כזו חוותה כאשר הנחתה תהליך בירור באחד היישובים צמודי הגדר שהיא מלווה. "הם ביקשו להוביל תהליך של בירור ערכי ולנסח מה הם הערכים שאותם הם רוצים להעביר הלאה, ואיך לאותו ערך נותנים קוד שונה למבוגרים, לצעירים ולנקלטים החדשים. זו קהילה שמתמודדת עם איום יומיומי ממשי לחיי האנשים שבה, ובתוך כל זה הצליחה להתרומם מעל החשש ולעסוק בערכים, בציונות. היה מרגש להיות שותפה לדיונים הללו, זה בעיניי רגע של חוסן קהילתי עמוק".
"לצד הקהילה, אנחנו מאוד משקיעים בחוסן משפחתי. אנחנו לא יכולים להגיע לכל פרט בקהילה, אבל אם אנחנו מצליחים לקחת משפחה ולמצוא בתוכה את הכוחות ולראות איך הם נמצאים שם אחד עבור השני, אנחנו תומכים בסופו של דבר בפרט. מבחינתנו המודל המרכזי הוא להשקיע בחוסן של ההורים, כי הם אלה שמכירים את הילד הכי טוב ויהיו שם עבורו כל הזמן".
מבחינת פרנקל, הסיפוק נמצא במקום שבו ילדים הופכים בעצמם לסוכני חוסן. "פתחנו קבוצה טיפולית של הורים ובנים בכיתות ה'־ו', במטרה ללמד אותם לרכוש כלים להתמודדות", היא מספרת. "הקבוצה התמלאה תוך רגע. הכל היה על השולחן מראש. הם לא באו לשחק, אלא לדבר על הרגשות. זה מקסים בעיניי שבנים בגיל הזה מסוגלים לשבת יחד ולדבר על הפחדים והרגשות שלהם. וכמובן שזה מקסים שהורים מפנים את היום ומגיעים כדי להיות עם אחד מהילדים שלהם כמעט שעתיים. באחד המפגשים הבנים דיברו על זה שאת מה שהם לומדים בקבוצה הם מעבירים הלאה לחברים שלהם. כך בונים חוסן, כאשר כל אחד לוקח את מה שלמד והופך להיות שליח".
במקום לתאר רגע של סיפוק, בוקובזה פותחת את הנייד ומקריאה הודעה ששלחה לה אחת התושבות. "ערב טוב, חיה. את לא מכירה אותי באופן אישי, אבל אני מוקירה אותך. זו לא טעות כתיב. מזה תקופה שאני משתתפת בסדנת סריגה טיפולית. הבנתי שבזכותכם יש לי את הזכות הזו, ורציתי להגיד תודה. אין לך מושג כמה שהסריגה עוזרת לי לשמור על שפיות. בזכות זה אני לא רועדת מול הילדים בממ"ד. יש לנו מפגש אחרון, אז תשקלו בבקשה להמשיך".
גונן־ברזילי לוקחת את רגע הסיפוק שלה מהתקופה הבוערת ב־2018. "לילה סוער", היא משחזרת. "מעל 540 רקטות לעבר האזור. השעה 02:00 לפנות בוקר. הצוות חוזר מביקורי בית אצל תושבים מאזורי נפילות קסאם, מסיימים לטפל בנפגעי החרדה שמד"א פינה אלינו למרכז. אנחנו נפגשים לסיכום ולהיערכות ליום המחר. מטח נוסף של רקטות, כולנו יחד רצים למסדרון הצר והארוך. מרכז חוסן לא ממוגן (בימים אלו סיים ראש העיר, אלון דוידי, לגייס את הכסף הנדרש לבניית מרכז חדש וממוגן, י"א). אנחנו לבושים באפוד זוהר, עייפים. אני מסתכלת עליהם: 40 אנשי צוות. נשים, גברים, מבוגרים, צעירים, אמהות לילדים, סבים לנכדים. כולם מחויבים, מסורים. מישהו מתחיל לשיר, 'כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל'. אנחנו מצטרפים אליו. מחזה סוריאליסטי אבל מרגש. אני מתמלאת גאווה. יודעת שאני לגמרי במקצוע ובמקום הנכון".
