שינגן לך שיר ישן:

הנתון המדהים ביותר שעולה מהרשימות: הרדיו הישראלי משדר מוזיקה עתיקה. רק עשרה שירים ישראליים נולדו אחרי המילניום. ומהעשור האחרון, שני צעירים פרועים ושובבים (נו), 'מכתב לאחי' ו'מחוזקים לעולם', וגם הם בני עשר תכף.

הנתון הזה מקבל עוד שכבה של חלודה, כשעוברים אל השירים הלועזיים. שני שלישים מהם נוצרו עד האייטיז - כשרוב המאזינים עדיין לא נולדו. גם כאן, שני שירים בלבד נולדו בעשור האחרון, גם הם תכף חוגגים עשר, וגם הם מה־זה פרועים ושובבים, אדל וגוטייה.

רדיו הוא שם נרדף לעדכניות, לוהט, אתה פותח כדי לדעת מה קורה עכשיו. הרדיו הישראלי הוא מנהרת זמן, להכיר ולמחזר את מה שהיה פעם. הקרב על 88 הוכרע בנוק־אאוט: היא התפשטה לכל רוחב הסקאלה.

ולועסת. היא לועסת:

למעלה משליש מהשירים הישראליים המושמעים ביותר הם כאלה שקיבלו בוסט יפה מקאבר מאוחר. זו תופעה שמאפיינת את המוזיקה הישראלית כולה, למחזר. למה? בגלל כל הכוכבים־נולדים, שלא הניבו מי יודע מה כישרונות, אבל פנו שוב־ושוב אל הארכיון. ובגלל פרויקטים כמו 'עבודה עברית', השיר החותם של 'לילה גוב', או שלמה ארצי - תמיד לפני כולם - שעשה קאברים לעצמו. בגלל הקריוקי וערבי השירה בציבור, שהחליפו את ההרקדה והקומזיץ כבילוי הלאומי. זה מנחם, זה מחזק, במקום לרדת למקלט. אולי כהכנה לצבע אדום ולגל הפתוח. אנחנו בגל פתוח כל היום.

זוהר 4, אריק 0:

20 השנים האחרונות הן כפרה מאוחרת, מוטב מאשר אף פעם, לסילוק המכוער והמיותר של המוזיקה המזרחית בזמן אמת. נתון שאולי יגרום להרבה אנשים להתגרד, אולי כבר לא: זוהר ארגוב לבדו מחזיק בארבע קלאסיקות. אריק איינשטיין, המיתוס, הפייבוריט הישן, של 'אבשלום', 'אני ואתה' ו'סע לאט' ומה לא - כבר לא שם בכלל.

גם פוליטיקת הזהויות יכולה להרגיש טוב. 10 מ־30 המבצעים הפופולריים הם מהז'אנר המזרחי, הים־תיכוני, המסולסל, תקראו לזה איך שאתם רוצים; ואולי באמת הגיעה השעה, לקרוא לזה פשוט, מוזיקה ישראלית. ההיטמעות הושלמה. ואם מסתכלים על מוצא נטו, זה כבר שני שלישים מהאמנים. ניצחנו! ותודו שהיה שווה.

מצד שני, השמועות על "כל המוזיקה נהייתה חרא פופ מזרחי", היו מוקדמות ומוגזמות. לפי שעה, כלום לא חילחל אל הקנון הקדוש, השירים של עומר אדם ועדן בן זקן יחכו לסיבוב הבא. גם סטטיק ובן־אל, ומנגד, "הגל האמוני", ישי ריבו, חנן בן ארי ושות', עוד לא שם. בינתיים?

היט מי בייבי:

פוליטיקת הזהויות, לא להיסחף. הרדיו הישראלי לא אוהב להשמיע הרבה נשים ישראליות, נקודה. חמש מבצעות בלבד, מספר דומה בשירים הפופולריים, שליש מייצוגן באוכלוסייה. הרדיו כמובן לא אשם לבדו. הנתון העגום הזה, ההולך ומחריף משנה לשנה, מצביע על הרבה מחלות מקומיות, מתעשייה גברית נוקשה, תביעות שוביניסטיות ל"לוק" כתנאי הכרחי, ועד חלקים לא מעטים בציבור, עבורם "קול באישה ערווה".

וזה חבל. נשים הן לא רק החלק היותר מוצלח באוכלוסייה, והאמא של כולנו. הקול הנשי הוא שיר הערש של האנושות, משושנה ואריתה, ועד ריטה וביונסה. ואכן, כשעוברים אל הדשא של השכן, החלוקה הלועזית לג'נדר מאוזנת, כמו במעבדה: שליש הרכבים, שליש גברים, שליש נשים.

ילד מזדקן:

אף תופעה עולמית לא חילחלה אל הטעם הישראלי הפופולרי. לא היפ־הופ, לא פאוור־פופ, לא ניחוח אלקטרוניקה. אמדורסקי, אברהם טל ועברי לידר, מהיחידים שמדברים שפה חדשה, בת 20־30 שנה. רוקנרול וגיטרות הם בכלל צלם בהיכל, ברי מעביר את הגחלת לעצמו, בערך. אנחנו אוהבים את זה מערסל ורךךךךך.

גם בהעדפות חו"ל: בלדות לאורך ולרוחב, וכדי למצוא משהו מרענן, פה ושם איזה דיסקו סבנטיז. ועוד נתון ידוע, רק מצער כל פעם מחדש: אין להקות פה. הלחם והחמאה של הפופ־רוק הושמד ממדינת ישראל. שלוש להקות מקומיות בלבד, שהוקמו באייטיז - כשרוב מאזיני היום עוד לא היו בתכנון.

היכן החייל שלי?

והפתעה אחרונה, אפילו אופטימית, לסיום. אף לא שיר הרואיקה אחד! שום דבר מפלייליסט יום הזיכרון הקדוש, שום דבר לאומי, מחאתי, צבאי. רק נורמליות, אהבה וחיבוטים. שאריות של החיים. "נורמליות", אפילו מוקצנת, כקונטרה לטרלול היומיומי. סופשבוע רגוע, ועוד איך.