פיליפ וילנאב שולח מבטים מודאגים אל עבר הקתדרלה שלו. “היא יכולה להתמוטט בשעה שאני משוחח איתכם”, הוא אומר לנו בטון־מאוד־לא־מרגיע. וילנאב הוא האדריכל הראשי של האתרים ההיסטוריים בפריז, שמונה גם כאחראי על מלאכת השיפוץ המורכבת של נוטרדאם. הוא זוכר היטב את אותו ערב נורא ב־15 באפריל, בו היה אחד הראשונים שנכנסו אל הבניין הגותי המפורסם – מהסמלים הגדולים של תרבות המערב – וראה כיצד 850 שנה של היסטוריה מפוארת עולות בלהבות. מאז, הוא נמצא שם כל יום: מטפס על הגג הרעוע, בודק את שרידי מגדל החץ שהתמוטטו, מלטף את האבנים שהאדימו באש. יחד עימו, צוות העובדים ומומחי השחזור שאמור להשיב עטרה ליושנה ומתישהו, להחזיר לפריז את קו הרקיע הכל כך מוכר שלה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הלחץ על וילנאב אדיר: התמונות הבלתי ייאמנו של הנוטרדאם בלהבות כיכבו בשערי העיתונים ובמהדורות החדשות בכל רחבי העולם, ושמועות כאלו ואחרות מתרוצצות סביב מתחם השיפוצים הסגור והשמור. בצעד נדיר, הסכימו השלטונות בצרפת לפתוח לביקור את הקתדרלה השרופה, ולאפשר לקבוצה מצומצמת של עיתונאים, ואני בתוכם, לסייר לראשונה בנוטרדאם של אחרי החורבן. בתוך הקתדרלה, כך נגלה, יש אזורים שלהיות בקרבתם מהווה סיכון חיים של ממש; ובכל זאת, היה חשוב לכל העוסקים בממלכת השיקום לפזר מקצת מהערפל שעופף את הפרויקט כולו, ומזין אינספור ספקולציות, רגשות טעונים וקונספירציות בכל רחבי העולם.
אנחנו נכנסים אל המתחם מתוך דלת צדדית וחבויה, מוסתרת היטב מקהל הסקרנים, שמתגודד דרך קבע מחוץ לגדרות ומנציח מבחוץ את המבנה המפויח. זה אחד הימים החמים בקיץ הפריזאי הלוהט הזה, ובשעה זו של הבוקר, הטמפרטורות כבר דוהרות אל עבר 36 מעלות צלזיוס. שעות העבודה של הפועלים העמלים על השיפוץ הוגבלו לבין שש בבוקר לשתיים בצהריים, אחרת יתעלפו מהחום. ואסונות נוספים - זה הדבר האחרון שרוצים בנוטרדאם.
השומר מבקש תעודת זיהוי, מוודא שאני ברשימת האנשים שהותר להם להיכנס, ואז אני חותמת ברשימת המבקרים. לרגליי נעלי עבודה כבדות ואטומות – ציוד חובה לנכנסים – ואז עליי לעבור דרך אגן מים קטן, שנועד לחטא את הנעלים. זה יקרה גם בדרך החוצה: אגף העתיקות ושירותי התברואה של העיר חוששים מחדירה של "קרקע זרה" מחוץ למתחם אל תוכו; ובמקביל, גם מהוצאת שאריות עופרת אל רחובות העיר.
העופרת היא בעיה גדולה כאן: גגות הקתדרלה וגם מגדל החץ שהתמוטט אל תוך המבנה, צופו במתכת הרעילה, שהותכה לגמרי בשריפה והפכה לחלקיקי אבק, שמעל ריכוז מסוים עלול להיות מסוכן. גם כך נסגרו החודש כמה בתי ספר ברובע השישי, הממוקם מעברו השני של נהר הסן, בגדה השמאלית. הם עוברים ניקוי יסודי לקראת פתיחתם בשנת הלימודים הקרובה, מחשש לזיהום עופרת בשל השריפה.
אבל זה רק השלב הראשון בהכנות לביקור. אחרי טיהור הנעליים, אנחנו מקבלים סרבל לבן ואטום למים, שעוטף אותנו מכף רגל ועד הקודקוד, ועוד כיסוי אטום דומה לנעליים. את התלבושת המרשימה והחללית־משהו, משלימות כפפות פלסטיק שחורות וקסדת מגן, שמא תשתחרר לבנה קטלנית בדיוק כשנעבור תחתה. מלבד הקסדה, כל הציוד הלביש הוא חד־פעמי ויושלך לאחר החיטוי, בטרם נעזוב. הפועלים הבודדים הנכנסים ויוצאים מהקתדרלה, עוטים מסכה נגד האבק, ולפעמים גם סוג של ציוד הדומה למסכות אב"כ, חלקן מחוברות לאספקת חמצן, ממש כמו צוללנים. לפרקים המקום מזכיר, להבדיל כמובן, סצנות מתוך הסדרה "צ'רנוביל". "פה לא צ'רנוביל", מתבדח וילנאב, שמנחש מיד איזו אסוציאציה חולפת במוחם של העיתונאים. "אבל אנחנו מאוד מקפידים על בריאות העובדים, וכולם עוברים בדיקות דם כל כמה ימים, כדי לוודא שאינם סובלים מהרעלת עופרת. בניגוד לשמועות", הוא מוסיף (והפעם משווה לקולו טון דווקא־כן־מרגיע), "צריך ללקק את הרצפה כדי להזדהם. אני, למשל, נכנסתי לכנסייה מיד אחרי הכיבוי ושהיתי בתוכה כל יום במשך שבועיים. בדיקות הדם שלי עמדו על 60 מיקרונים של עופרת. צריך להתחיל לדאוג החל מ־500. אם תמדדו את זיהום העופרת בכיכר הבסטיליה או ברחבה שלפני עיריית פריז, תקבלו תוצאות מאוד דומות".
אבל נראה שלשירותי הבריאות של פריז היה מידע אחר: יום למחרת ביקורנו שם, הם סגרו את האתר למשך שבוע, "כדי לארגן מחדש את תהליך החיטוי", לפי ההודעה הרשמית. הבדיקות שלהם הראו, "כמות העולה 400 עד 700 פעמים מעבר לרמה הבטיחותית".
בתוך המתחם הסגור, ככל שמתקרבים לקתדרלה, היא מזכירה חיה ענקית ופצועה שלכודה בכלוב ענק. המראה מכווץ את הלב: שלושה חורים ענקיים בגג, קשתות עץ גדולות התומכות בקירות, רשתות הגנה ושרידים מפוחמים של קורות, חלקי עופרת, אבנים ואפילו כיסאות העץ השרופים של המתפללים, שנערמים מול הכנסייה. שקים של הריסות מצטרפים לשורה ארוכה של שרידים הממתינים למיון, תחת אוהל גדול שהוקם במה שהייתה פעם רחבה הומה. זו אותה רחבה שעד לא מזמן הגיעו אליה 13 מיליון מבקרים כל שנה, כדי להשתאות מאחד הבניינים היפים בתבל.
מול הקתדרלה מתרוצצים הלוך ושוב רכבי חילוץ קטנים, פועלים ומשאיות הנושאות מנופים ענקיים. ובכל זאת, אווירת שיממון מוזרה מרחפת על המקום. התקרה המקומרת של הנוטרדאם, שהחזיקה את כל הקתדרלה, הופכת אותה למגדל קלפים שעלול לקרוס בכל רגע. כל סדק בנקודה אסטרטגית יכול להיות גורלי, והצוות נלחם נגד הזמן לאתר את החוליות החלשות ולאבטח אותן.
עכשיו מצטרף גם מזג האוויר הלוהט לדאגות. "הקורות התומכות התחממו במהלך השריפה, אגרו המון מים בעת הכיבוי ואחרי שני גלי החום האחרונים, הן מתייבשות מהר מדי", מסביר וילנאב. "מספיק שאחד החיבורים בין הקשתות יתחיל להתכווץ או להתרחב וגם זה שלידו פתאום יתרופף, הקשתות תקרוסנה ‑ ועימן כל הגג. בינתיים, החיישנים לא מצביעים על תזוזה, אבל אנחנו מאוד מודאגים". הוא עצמו, כאמור, העפיל גם לנקודות המסוכנות ביותר, כדי לבחון אותן. "אני טיפוס די פזיז", הוא מודה. "אבל ישנם חלקים, שאפילו אני לא מעז לדרוך עליהם, ובטח שלא לשלוח לשם פועלים".
בשל החשש התמידי מקריסה, גם התנועה שלנו במקום מוגבלת. שישים הפועלים שמשתתפים במאמצי השחזור נעים רק בפרוזדורים מסומנים, משני צידי החלל המרכזי. לתוך הקתדרלה עצמה, לאף עובד אסור להיכנס. את העבודה המסוכנת עושים בין ארבעה לשישה רובוטים, שנשלטים מרחוק. כל אחד מהם שוקל כחצי טון. לחלק מהם הותקנו זרועות צבת בגדלים שונים, כדי שיוכלו לפנות שברים ושאריות. רובוטים אחרים מטאטאים את השטח, ויש עוד רובוטים שמרססים מים, כדי שהאבק המסוכן לא יתעופף באוויר. הטכנולוגיה של המאה ה־21 בתוך מתחם שבנייתו החלה במאה ה־12.
זיהום העופרת איננו הדאגה היחידה של העוסקים בשיפוץ הנוטרדאם. “הפחד הגדול שלנו היה שמגדל החץ, שהיתמר לגובה של 93 מטרים, יקרוס החוצה ויהרוס את הבתים ברחוב הסמוך", מסביר וילנאב. "פינינו ארבעה בניינים ומיד העלינו מנוף וכיסינו את קירות הכנסייה המערביים ברשת הגנה. כל הנזקים בגג הקתדרלה נגרמו בשל קריסת המגדל".
אחד המבצעים המורכבים ביותר היה חילוץ הפסל "הבתולה המגינה על פריז", שבדרך נס לא נפגע מהקורות המפוחמות שצנחו סביבו. "בנינו רובוט מיוחד שנראה כמו שריון צב על גלגלים", משחזר וילנאב. "הרובוט החליק את הפסל לכיווננו, והיום 'הבתולה' מוצבת בכנסייה אחרת. חוץ מכמה סימני פחם, לא קרה לה כלום". את התמונה הסוריאליסטית של הפסלים, שנשלפו בעזרת מנוף ענק מהגג המחורר וריחפו באוויר, זוכרים כל הפריזאים.
אנחנו צופים ברכבים קטנים, אשר מפנים את שרידי מגדל החץ, שקרס אל תוך הכנסייה ואת האבנים שחום הלהבות התיך יחד לגושי־ענק. הפועלים עם המסכות מנקים אותם בעזרת זרנוקי מים וצינורות המחוברים למעין שואב אבק ענק. אחר כך הם יאוחסנו במתחם מיוחד מול הקתדרלה, באותה שיטה שבה ממיינים ממצאים ארכיאולוגיים. "עשרות חוקרים מנתחים את השרידים, כדי להבין איך בדיוק נבנתה הכנסייה. גם המשטרה מתעניינת בחלקים שחולצו. הם עדיין מנסים להסביר איך זה קרה", נאנח וילנאב.
את הסיבות המדויקות לפרוץ השריפה איש עדין לא יודע. יש כמה השערות, ולמגינת ליבם של שוחרי תיאוריות הקונספירציה, אף אחת מהן לא מצביעה על הצתה מכוונת. וילנאב, שבמשך כל המפגש מסביר כל פרט בשטף דיבור מהיר ונחרץ, נאלם דום כשנשאל על הנושא.
מסקנות החקירה המשטרתית, שהוגשו כחודשיים אחרי השריפה, מצביעות על כמה תקלות שחשודות כגורמות לשריפה. נוטרדאם, כידוע, הייתה באותו זמן בשיפוצים. סמוך למוקד השריפה התגלה ארון חשמל, שהותקן לצורך עבודות השיפוץ, ונותר מחובר ביום השריפה, למרות שהעובדים היו בטוחים כי ניתקו אותו. גם המתג החשמלי האחראי על הפעלת פעמוני הקתדרלה מורכב בעליית הגג, סמוך למקור השריפה. המתקן הופעל כ־12 דקות לפני שנשמעה האזעקה. לא ידוע כרגע מתי נבדקה המערכת לאחרונה. עוד התגלה כי למרות שהכחישו תחילה, הודו כמה מהפועלים שעסקו בשיפוץ כי נהגו לעשן במהלך העבודה. מה, אם בכלל, מכל אלו באמת גרם לדליקה בנוטרדאם? גם עכשיו התעלומה הזו נותרה בלתי פתורה. בין אזעקת האש הראשונית לבין הדיווח לשירותי הכבאות הפריזאיים חלפו 33 דקות, ובמשטרה גם בודקים האם הייתה לכך השפעה קריטית על התפשטות השריפה.
"אנשים חושבים שאבנים לא נשרפות", מסביר וילנאב. "אבל הן נמסות כמו סוכר בתוך כוס תה לוהטת. מיד כשנכנסתי זיהיתי שהעמודים יכולים להתפורר, ולמחרת כבר הגיעו חישוקי ברזל מבלגיה, כדי להבטיח שהם לא יקרסו ואיתם הקשתות".
כשהוא מראה לנו את מצבור האבנים, שכל אחת ממוספרת וממוינת לפי האזור בו נמצאה, וילנאב כבר ממש מתלהב: "אנשים חושבים, ש'או־לה־לה, הכנסייה נשרפה, זה לא טוב, נזרוק את האבנים האלו לפח'. אבל אני מתייחס לכל שריד כקדוש, לא בגלל שזו קתדרלה, אלא כי לכל מרכיב תפקיד ומשמעות ביציבות הבניין. אנחנו מנסים לערוך שיפוץ הומאופתי, לא סתם להיכנס עם דחפור. אין לי בעיה שהמבקרים בעתיד יראו אבנים מפוחמות בתוך הכנסייה, כי השריפה הפכה לחלק מההיסטוריה של המקום. אני ממיין אותן ואשתמש באלו שהן מספיק יציבות או שאפשר להכניס במקומות שאינם תומכים במבנה".
כדוגמה לשילוב העתידי בין ישן לחדש, הוא מביא את פסלי המלאכים המפורסמים של הקתדרלה. "חלקם ניזוקו, שניים נשרפו כליל. אני חושב שאשפץ את אלו שנפגעו, אנקה את אלו שרק התפחמו, ואת האחרים אחליף בחדשים. זה יהיה סוג של מעבר בין אלו שמתו לאלו שהתעוררו לחיים", וילנאב מתפייט.
גם העוגב הידוע של הכנסייה, עם מערכת הצינורות הסבוכה שלו, ניצל ברובו, אבל ככל הנראה קולו יידום למשך שנים רבות. מגדלי הכנסייה, שבהם מונחים הפעמונים, ניצלו ברגע האחרון. בליל השריפה ריצדו הפנסים הקטנים של הכבאים במרפסות. הם סיכנו את חייהם כדי ששני התאומים הללו בחזית, לא ימחקו סופית את הצללית הידועה של המבנה.
אבל עם כל הכבוד לאבנים, לפעמונים ולעוגב, מה שמטריד באמת את חובבי נוטרדאם, הוא גורלן של מפלצות האבן הגותיות המעופפות שמוצבות על גגות הקתדרלה. יש מספיק פריזאים שמוכנים להתחייב על כך שראו אותן מתרוצצות על גג הנוטרדאם בלילות ירח מלא. ביום שאחרי השריפה, וילנאב והצוות שלו מיהרו לטפס לשם. הוא מעדכן שלחברים המעופפים שלום. חלקם אמנם נחנקו קצת מהעשן, אבל הם מיד נעטפו בחומר קשיח, כדי שהסדקים שנפערו בגופם לא יעמיקו. הם נשלחו למחסן למטה, והמומיות העצובות המכוסות בפלסטיק נופפו לעברי בעצב, בטרם יישלחו לווטרינר האבנים, בתקווה שיצליח להשיב אותן לימי הזוהר על הגג.
אם קיימת הסכמה גורפת סביב החיות המכונפות, לגבי השאר, הצרפתים שרויים עמוק במה שהם עושים הכי טוב: להתווכח. "כל אחד שמאמין שהוא מבין בתכנון, כבר פירסם מאמר בעיתון על מה שהוא חושב שצריך לעשות", אומר וילנאב בסרקזם, ועובר לחיקוי לעגני: "'זה־יהיה־מדהים־אם־נבנה־תקרת־זכוכית־קלילה־ומודרנית'. אבל התפקיד שלי הוא לא להחליט איך ייראו התחליפים, אלא להציג את היתרונות והחסרונות של כל הצעה. לא חייבים לשחזר את מה שהיה, ואפשר להשתמש בחידושי הטכנולוגיה העדכניים ביותר. בכל פעם ששיפצו את נוטרדאם, השתמשו בשיטות חדשות. האדריכל והמהנדס הגאוני ויולה לה דוק, שבנה את מגדל החץ במאה ה־19, השתתף בתכנון של ההנדסי של פסל החירות. אני נהנה מאוד לומר שהמגדל שהתמוטט הוא בעצם אביו של המבנה האמריקאי".
עוד נס גדול שהיה פה הוא שהוויטראז'ים הענקיים, המרהיבים ומלאי הפרטים העדינים - שרובם נוצרו במאה ה־13 - לא ניזוקו. אף לא אחד מהם. כדי לפרק אותם, ולהעביר את יצירות הזכוכיות ההיסטוריות הללו למקום מבטחים, נאלצו הזגגים להיתלות בין שמיים לארץ מהצד החיצוני של קירות הקתדרלה. רשת ביטחון חזקה נמתחה בתוך חלל הכנסייה כדי להגן על העובדים במידה שאחד הוויטראז'ים הללו יצנח מטה. הרשת גם אמורה לבלום פועל, אם חלילה ייפול מהגג, ולהגן על הרובוטים והעובדים שלמטה, מפני נפילת אבנים. "אבל אם הכנסייה תתמוטט לנו על הראש", מודה וילנאב, "הרשת לא באמת תעזור".
אני שואלת אותו אם ההכרזה הנלהבת של נשיא צרפת עמנואל מקרון על שיקום נוטרדאם בתוך חמש שנים היא ריאלית. וילנאב מתפתל. "אם יגידו לי מיד איך רוצים להחליף את מה שניזוק, זה אולי אפשרי. אבל אם תהיה תחרות אדריכלים, מדובר בהליך ארוך, שכולל התייעצות, החלטות, חישובים על אפשרות הביצוע של הפרויקט העתידי. ברור שזה ייקח יותר מחמש שנים. השיפוץ שהחל לפני השריפה לשימור מגדל החץ ובסיסו, אמור היה להימשך עשר שנים. נוטרדאם היא מבנה היסטורי בן 850 שנה. אי־אפשר למהר בשיפוץ. גם אם ייתנו לנו מיליוני יורו ו־50 חברות שיתגייסו לעבודה, חשוב שהכל יתבצע כמו שצריך. להערכתי, נצליח כנראה בתוך חמש שנים, לנקות את האבנים, לסתום את החורים בתקרה ולכסות את הגג".
מומחים עצמאיים פסימיים אף יותר ולדעתם, השיפוץ יארך עשרות שנים. מדוע מדובר בפרויקט כל כך מורכב? "כולם חושבים שבגלל שהכנסייה עומדת על תילה, אפשר להירגע", ממשיך וילנאב בהסברו. "אסור להפסיק אפילו לרגע את הלחץ להמשיך בעבודות. הבניין יכול להתמוטט בכל רגע". ומיד, וילנאב רומז לגבי "בהלת העופרת" שפשטה בעיר: "מה שישמח אותי באמת הוא שלא יעכבו אותנו בכל מיני ניירת ושמועות היסטריות על 'סכנות מוגזמות'".
בשבוע שלאחר השריפה, "הגיבן מנוטרדאם", הרומן המפורסם של ויקטור הוגו, אזל מהחנויות לחלוטין. מדובר בספר שגם כך מוחזק בספריות ביתיות רבות של צרפתים, אבל תושבי העיר הזדרזו לרכוש עוד עותק, כמעין אקט פסיכולוגי קולקטיבי של הבעת תמיכה. הצרפתים בכלל והפריזאים בפרט מתייחסים בכובד ראש לכל מה שקשור לנוטרדאם. נדמה שהמבנה הזה נוצק אל תוך הדנ”א התרבותי שלהם והפך לחלק בלתי נפרד מזהותם. ב־15 באפריל, כאשר הלהבות אחזו בקתדרלה, ראיתי מולה עשרות, אם לא מאות צרפתים, שעמדו לנוכח המחזה המבעית ומיררו בבכי. היה ברור שהאש כילתה גם משהו בתוכם.
זו אחת הסיבות לכך שבמארס הקרוב, כשלרגל החורף כל המתחם יכוסה במעין "מטרייה" ענקית כדי לאפשר את המשך העבודות, מעטפת המגן תעוצב כמו העתק של הקתדרלה. נחמה רצינית לחובבי הסלפי ותזכורת כאובה לפריזאים המתגעגעים.
אלא שכרגע כלל לא ידוע איך הנוטרדאם תיראה אחרי הכל. ראש ממשלת צרפת, אדואר פיליפ, הכריז על תחרות אדריכלות לבנייה מחודשת של הגג ומגדל החץ שנשרפו. השלטונות עדיין לא החליטו אם הם מעדיפים לשחזר את המבנה ההיסטורי או להשלים את החסר בעיצוב חדשני. המרוץ הרשמי עוד לא נפתח, אך ההצעות כבר זורמות: ממשלת צרפת חולמת להחזיר לקתדרלה את מעמדה כמגדל האיקוני ביותר בבירה, שרק מגדל אייפל משתווה לה בנוכחותו בקו האופק של העיר, עד לאולימפיאדה של 2024, שתתקיים בפריז.
כמה ממשרדי האדריכלות היוקרתיים ביותר בעולם מיהרו לספק הדמיות לפרויקט. נורמן פוסטר, למשל, מי שאחראי לתקרת הזכוכית של בניין הרייכסטאג ולמגדל "המלפפון" בלונדון, מציע גג ומגדל זכוכית אלגנטיים. עוד רעיונות כוללים גג שהוא חממה סולרית ואפילו בריכת דגים. חלק מההצעות אולי נשמעות כרגע מוזרות, אבל בל נשכח שמגדל החץ התווסף לקתדרלה העתיקה רק במאה ה־19, ועורר גל מחאות בתקופתו, כיוון שרבים חשבו שהוא מכוער ואינו משתלב בבניין. היום כולם בוכים על אובדנו. גם אדריכלות היא שאלה של אופנה.
בדרך החוצה אני חולפת על פני זר פרחים יבש, שהניח מעריץ שבור לב על גרם המדרגות הצדדי שליד נהר הסן, אולי לסמל שמשהו כאן מת. המשלחת מופנית שוב אל עבר אגן המים המחטאים, ואז עם חליפת האסטרונאוט החנוטה, אנחנו עוברים למקלחת מטהרת. כן, צ'רנוביל שוב עולה במחשבות של כולנו.
בחוץ, מעבר לגדר, נדמה שגדודי התיירים שהגיעו כדי לצלם סלפי מול הבניין החרוך, צמחו בינתיים. רק בקבוק מים קפואים וכמה כדורים של גלידת ברטיון המפורסמת שמול הנוטרדאם, מצליחים לצנן מעט את הטמפרטורות המטורפות שבחוץ, אבל לא את כאב הלב על מה שהרגע ראינו בפנים. וילנאב משוכנע שבסוף, הוא יחזיר את המקום המשופץ לקדמותו. עד אז, הוא ישמש אנדרטה כואבת לכך שגם בלב פריז, כשלי הטבע האנושי יכולים להחריב אפילו בניין ששרד 850 שנה.
8 דברים (שאולי) לא ידעתם על נוטרדאם
1. המפלצות שעל גג הקתדרלה מתחלקות לשני סוגים: לאלו שבקצוות המרזבים קוראים גארגויי, ולפסלים קוראים שימארות (או "חזון תעתועים"). השימארות הן הצעירות שבחבורה: רק בנות 150 שנה.
2. לכל אחד מעשרת הפעמונים של הקתדרלה יש שם: מארי, עמנואל, גבריאל, אן־ג׳נבייב, דני, מרסל, אטיין, סן ז׳וסף, מוריס וז׳אן מרי. כל אחד שוקל בין שתיים לשלוש טונות.
3. מתחת לקתדרלה יש שרידים עתיקים של ארבע כנסיות ומקדש רומי משנת 52 לפני הספירה. המקדש פנה לכיוון השמש, כמו מקדשים רומיים רבים. זו הסיבה שחזיתות כנסיות בצרפת, שרובן בנויות על חורבות מקדשים עתיקים, פונות למזרח.
4. כשנבנתה הקתדרלה המקורית, פוסלו בחזיתה סצנות גסות ואפילו מיניות, שתיארו את החיים בגיהינום. אבל מנהיגי הכנסייה, שלא אהבו להביט בתבליט בכל פעם שנכנסו בשערי המקום הקדוש, ויתרו על הקונספט במאה ה־16.
5. בחזית הקתדרלה מפוסלים "28 מלכי יהודה". בתקופת המהפכה הצרפתית סבר ההמון שמדובר בדיוקנאות של מלכי צרפת, וערף את ראש הפסלים. 21 מהם התגלו ב־1977 ומוצגים במוזיאון קלוני ברובע סן ז'רמן.
6. במאה ה־19 הייתה נוטרדאם מקום חרב והרוס ויועדה לפינוי. אלא שאז (1831), התפרסם הרומן הידוע של ויקטור הוגו, "הגיבן מנוטרדאם", הפך לרב־מכר – והציל את הקתדרלה.
7. כמה שנים אחר כך, נכנסה הקתדרלה לשיפוץ בפיקוחו של האדריכל הידוע עמנואל ויולה לה דוק. כדי להנציח את עצמו, הוא שתל את פרצופו באחד הפסלים (דמותו של הקדוש הנוצרי תומא). הפסל הזה, ו־15 נוספים ניצלו מהשריפה: שבוע לפני כן, הם נשלחו לשיפוץ.
8. מסגרת העץ של הבניין, חומר הבערה המרכזי בשריפה שהחריבה את הקתדרלה, מכונה "היער", כי היא הורכבה במאה ה־13 מ־1,300 עצי אלון. כל קורה הוכנה מאלון שונה. חלק מהם נגדעו עוד במאה התשיעית.
