האמת צריכה להיאמר, גם 50 שנה אחרי: הדבר שהיה בעיקר בפסטיבל וודסטוק (חוץ מסמים), היה בוץ. ועוד בוץ. והמון לכלוך. אין שום דרך בעולם שבה כחצי מיליון איש יכולים לראות במה אחת, ולחוות חוויה אמנותית ומוזיקלית משמעותית זהה. או בכלל להצליח לראות או לשמוע משהו. אז קרידנס קלירווטר, ראבי שנקר, ג'ון באאז, סנטנה, ג'ניס ג'ופלין, ג'ו קוקר, קרוסבי סטילס ונאש, ג'ימי הנדריקס, אגדות חיות (חלקן למרבה הצער לא לעוד המון שנים) הופיעו בפני חלק קטן מאוד מבאי הפסטיבל. השאר היו עסוקים בלהיות ילדי פרחים, עם כל משולחות הרסן הכרוכה בכך.

הפסטיבל הזה נחשב עד היום המפורסם מבין פסטיבלי המוזיקה. הוא נעל את שנות ה־60, שהיו הבטחה לשלום, אחווה ואהבה חופשית, ופתח את שנות ה־70 של ניקסון, וייטנאם, המהומות על רקע גזעני, וההתפכחות הכואבת של דור ההיפים. אבל ל"מותג" שנות ה־60, בעיקר לחלק הפרחוני שלהן, היה ייצוג נהדר בפסטיבל.

היו כמה הופעות באמת יוצאות דופן, אבל רוב האמנים היו מתחת לרמתם. התנאים היו קשים, והחווה שהוחכרה בחיפזון לא התאימה לנדידת עמים שכזאת. אבל אתם יודעים, כמו בכל ריאליטי או פייק־ניוז טוב — האגדה מנצחת בענק את העובדות. וכל מי שהיה שם, בטח לא ישכח לעולם. חצי מיליון אנשים רעבים לאהבה, למוזיקה ולחיפוש האושר התמקמו בשום מקום והתפלשו בבוץ ובקלישאות אהבה חופשית.

אז דילן ולנון לא היו שם, ועוד ענקים אחרים שכמעט באו ונרתעו בסוף, אבל אלה שכן הגיעו מונצחים בסרט המפורסם. וג'וני מיטשל אחת ששרה בנוגות את המנון הפסטיבל: "אנחנו אבק כוכבים, אנחנו מוזהבים, ואנחנו חייבים לחזור לגן (העדן?)/ וכשהגענו לוודסטוק כוחנו היה חצי מיליון..."

היו כמה ניסיונות מאז לעשות "וודסטוק" נוסף. לא בכדי הם לא צלחו. זה עולם אחר, חשדני יותר, לכאורה פתוח ומתקשר יותר בזכות האינטרנט, אבל בעצם סגור, בודד ונרקיסיסטי יותר. ונשאר רק לזכור את מה שהיה. והיו שם תקוות גדולות שנשטפו בגשם, ומוזיקה נצחית, והילה שמחזיקה 50 שנה. והמון בוץ.