במאה העשרים התרבות האמריקאית הפכה בהדרגה לדומיננטית בעולם, ופסטיבל וודסטוק באוגוסט 69' (כמה סקסי) היה סמן קיצוני של התרבות הזאת. כשהיינו בני 19 וגרנו בבת־ים, ידענו בדיוק לאיזה זמרים ולהקות להקשיב, איך להתלבש, איך לא להסתפר, איך לרקוד ומה לעשן — כל זה הגיע אלינו משם. וגם ממש לא עניין אותנו למה האמריקאים נהיו ככה עכשיו ומאיזה רקע כל זה צמח. כל מה שרצינו היה להיות כמו ההם עם השערות. לא חושב שידענו למה, וגם לא בטוח שהתרבות הזאת התאימה במשהו להווי ולדרך החיים בארץ אז, עם הצבא, הביטחוניות והראש הספרטני כמעט בחינוך שלנו כמגיני המולדת.

אבל בשבילי, וודסטוק 69' הוא פיסות זיכרון לגמרי לא מסודר בתודעה, ללא כרונולוגיה ברורה, ללא היגיון של סיבה ותוצאה: רק פיסות. הייתי נער מבת־ים שאהב את הסטונז, שלא אהב בית ספר, שלא הסתפר, שהתלבש כמו ההיפים האלה באמריקה. התרבות שהגיעה אלינו משם דרך מוזיקה, אופנה ועיתון "להיטון" הייתה זרה ומושכת, וממש לא עניין אותנו למה היא נהייתה כזאת שם, שהרי ברור שלא צמחה בעמק יזרעאל. רק רצינו להיות כמו ההם שם, בלי לנתח הרבה.

בעקבות הפרסום הגועש והסנסציוני היה נדמה כאן, לרגע, שהכל הולך להשתנות — לא רק שם אלא גם כאן. רגע השיא בשבילי היה כשהנדריקס ניגן את ההימנון האמריקאי. ההימנון נכתב במקור בתקופה אמריקאית אחרת, של גאווה פטריוטית וערכים שמרניים, אבל הנדריקס ניגן אותו כאילו בכעס, בזעם, והיה די ברור מה הוא אמר: אני שונא את הממשל הזה שהוליך אותנו להילחם בווייטנאם, שונא את הערך של להיות "אמריקאי טוב" שעובד קשה כל חייו כדי לשלם משכנתה על בית בפרברים, שונא את התבנית שאליה דוחסים אותנו מילדות. אולי הרוח ההנדריקסית הזאת היא הדבר שגרם לנוער שם להזדהות, וגם לחלק מאיתנו.