מקרה אישה

מושב הנהג // מיוריאל ספארק - מאנגלית: תומר בן אהרון - הכורסא ותשע נשמות -  139 עמודים

בסצנת הפתיחה של 'מושב הנהג', זבנית בחנות בגדים משדלת לקוחה לרכוש שמלה מבד דוחה כתמים. "'את חושבת שאני שופכת דברים על הבגדים שלי?'" הלקוחה צווחת, "'אני נראית כמו מישהי שלא יודעת איך אוכלים?'" היא עוזבת בזעם את החנות ומוצאת שמלה בחנות אחרת: "חלק עליון צהוב וחצאית עם דוגמה של צורות V כתומות, סגלגלות וכחולות, עזות צבע". עכשיו היא מתאימה לה, "מעיל קיצי עם פסים דקים, אדומים ולבנים וצווארון לבן". המוכרת מזהירה שהמעיל והשמלה לא הולכים יחד אבל הלקוחה, ליסֶה, לא מוכנה להתפשר על טעמה האופנתי. "הצבעים האלה הולכים נהדר יחד. אנשים כאן בצפון לא מבינים בצבעים".

התיאור הזה, שנקרא כמו פרודיה נבואית על 'השטן לובשת פראדה', מהווה תמרור אזהרה: אנשים שליסה תפגוש בדרכה יזכרו אותה בעיקר על סמך הצבעוניות הקרקסית של הופעתה - פרט שידגישו שוב ושוב בעדות שייתנו לשוטרים שיחקרו את מותה. זה לא ספוילר. בעמ' 29 ספארק מדווחת לנו שכבר למחרת הגיבורה שלה תימצא מתה, "מדקירות חוזרות ונשנות, כשכפות ידיה כפותות בצעיף משי וקרסוליה קשורים בעניבה של גבר".

ליסה היא בת 34, עובדת מגיל 18 במשרד רואי חשבון ומתגוררת בדירה זעירה שנראית כאילו יצאה מקטלוג איקאה בהתקף אמוק. כל הרהיטים עשויים עץ אורן והם רב־תכליתיים, מתקפלים לקיר או הופכים למשהו אחר. לראשונה זה שנים היא יוצאת לחופשה באיטליה. באינטראקציות שלה עם אנשים אקראיים היא מפגינה התנהגות משונה, נעה בין ויכוחים אגרסיביים עם זולתה למופעים של הזדקקות רעבתנית, מהמצאות ושקרים (כאילו) לא הכרחיים, להבלחות של כנות עירומה.

במטוס דרומה היא יושבת בין שני גברים - טיפוס שחי על דיאטה מקרוביוטית ומאמין שהדרך לגאולה אישית היא אורגזמה אחת ביום, ובחור שתקן שכל כך נבהל ממנה עד שהוא מבקש מהדיילת לעבור מקום. כשהיא מגיעה ליעד החופשה, ליסה מבלה אחר צהריים בשופינג עם אישה מבוגרת, מספרת לכל מי שנקרה בדרכה שהיא מתכוונת לפגוש את "הבחור שלי" ומוצאת מקלט מהפגנת סטודנטים אלימה במוסך. כל האפיזודות הנפרדות האלה מצטברות בדיעבד לנרטיב מהודק וחסכני, מבוסס דיאלוגים ועירום כמעט לגמרי משמות תואר וקישוטים אחרים, שמוכיח יכולת מרשימה של הכותבת.

'מושב הנהג' הוא מותחן פסיכולוגי - רק בלי הפסיכולוגיה. ספארק לא מתעניינת בסיפור רקע, באבחנות או בהסברים. הגיבורה שלה צועדת בנחישות מקפיאת דם לקראת מותה האלים, ולמרות שבסיום נגלה מי עשה מה ובאילו נסיבות - המניעים של הרוצח והנרצחת נשארים עלומים. מתחת לפרטי העלילה הקונקרטיים רוחש עולם אפל וחסר חמלה של ניכור, בדידות והתפרקות נפשית. במובן הזה, 'מושב הנהג', שיצא לאור ב־1970, הוא ספר עכשווי מאוד. חברו את ליסה למסך סמארטפון של וואווי ושלחו אותה לחופשה באיה נאפה במקום ברומא - וקיבלתם גיבורה בת זמננו.

ובכל זאת, לא בטוח שספר כמו 'מושב הנהג' היה יכול להיכתב עכשיו. ברובד אחד, מיידי, ליסה היא ייצוג סטריאוטיפי של מבט גברי פורנוגרפי, כמי שנופלת קורבן לפתולוגיה של פסיכופת. מהצד האחר, הסיפור שלה מציע גם העצמה פרדוקסלית - אישה שמגשימה את עצמה דרך מוות אלים. כמעט כל סצנה בכיכובה הופכת למאבק על שליטה וכמעט תמיד היא הצד הדומיננטי, המנצח. המתח הזה משרה על הקריאה אי־נוחות הולכת וגוברת, אפילו סלידה, אבל גם מטעין אותה - כמו שקורה בכל מותחן טוב - בתחושת דחיפות והכרחיות.

'מושב הנהג' הוא ספר שאי־אפשר להניח מהידיים, אבל הוא מעורר תהיות על האתיקה האישית של הכותבת. זו לא רק האכזריות של הטקסט והיעדרה המוחלט של חמלה כלפי הדמויות; קשה לחמוק מההרגשה שספארק מנהלת עם הקורא דיאלוג שמתקיים גבוה מעל ראשה של הגיבורה שלה, ללא מראית עין של הזדהות או אמפתיה ובלי כוונה להביא פיסת חיים אותנטית שיש לה קיום - לפחות בפוטנציה - מחוץ לדפי הספר. ליסה משועבדת לגמרי לסופרת שיצרה אותה, הקצנה בדיונית של בוז ותיעוב לחיים עצמם שעלולה לפגוע גם בסיפור שלה עצמה.

ספארק, מהסופרות הבריטיות הבולטות של המאה ה־20, ידועה בעיקר בזכות הרומן המופתי 'אביבה של מיס ברודי', על מורה צעירה בסקוטלנד שמנסה להנחיל לתלמידותיה הערצה לפאשיזם של פרנקו. הסרט שנעשה בעקבותיו זכה להצלחה גדולה והביא למגי סמית' את האוסקר. בעקבות ההצלחה ההיא החליט מפיק איטלקי לעבד גם את 'מושב הנהג' - ועוד עם אליזבת טיילור בתפקיד הראשי (אנדי וורהול קיבל תפקיד קטן). כאילו אפשר אחרת, הסרט התרסק. •