yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אוהד רומנו
    24 שעות • 07.08.2019
    "נשבענו שיותר לא נריב"
    אחד לטיני רעשן, השני רציני ומהורהר. אחד שוקל צמחונות, השני לא יכול בלי סטייק. אחד מתעצבן על פוליטיקאים ותומך בזכויות הקהילה הגאה, השני מתרחק מנושאים נפיצים. אבל שניהם אוהבים נשים, לשיר, ובעיקר — אחד את השני. שלומי שבת ופבלו רוזנברג חוזרים להופיע יחד ומספרים מה גרם לנתק הממושך ביניהם ואיך השלימו והפכו שוב לחברים הכי טובים
    יואב בירנברג | צילומים: אוהד רומנו, חן דואק

    שלומי שבת לא יכול לחיות בלי לשיר. בחודש שעבר מאז מות אמו אמילי הוא התגעגע לא רק אליה, אלא גם להופעות. "בתקופת האבל המוזיקה הייתה כל כך חסרה לי", הוא אומר. "התחלתי לדעוך, נכנסתי לדיכאון, לעצב. התחננתי לרב שירשה לי להופיע. אמרתי לו, 'תן לי לחזור לבמה, אני לא רוצה להרוויח כלום, את הכסף שאקבל אני אתרום, תן לי רק לא לאכזב את קוני הכרטיסים'. והרב אמר לי, 'שלומי, זו עבירה קשה מאוד'. אז הופעתי רק במקומות שאי־אפשר היה לבטל את ההופעות. עכשיו, כשחזרתי, אני מרגיש כאילו השתחררתי מהצבא. מבסוט עד הגג".

     

    בשנים שבהן אמא שלו התגוררה בבית אבות, הקפידו שלומי ואחותו לאה לבקר אותה מדי יום. "בעצם היינו מבקרים את עצמנו, לא אותה", הוא מרצין. "היא סבלה מאלצהיימר וכמעט לא זיהתה אותנו. רק לרגעים מעטים מאוד, היא זיהתה. יום אחד, כשסבלתי מבעיות נשימה, לאה אמרה לי, 'שלומי, עזוב, אל תבוא, יש מלא חולים פה'. אבל לא יכולתי שלא. שמתי מסיכה נגד זיהום, חבשתי כובע כמו תמיד, והייתי גם עם משקפי שמש. נכנסתי אליה, ואמרתי, 'היי אמא, מה העניינים?' והיא התחילה לבכות. אמרה, 'שלומי, מה קרה?' פתאום, דווקא כשכל הפנים שלי מוסתרות, היא זיהתה אותי. אמרתי, 'לא קרה כלום אמא'לה, אני לא רוצה להידבק'. והיא אמרה, 'מה יש להידבק? תוריד את זה'. הורדתי את המסכה ואז היא כבר לא זיהתה אותי, לא זכרה מי אני. היא הייתה בת 87, אבל אמא, בכל גיל, זאת אמא. עכשיו, אחרי שגם אבא שלי ואחי משה נפטרו, לאה ואני נשארנו יתומים".

     

    פבלו רונזברג מתערב: "אמא שלי עכשיו בבית חולים, יש לה סרטן. ואבא שלי נהרג על הכביש. הוא יצא מהסופר והמנקה כבישים עשה רוורס ודרס אותו. אבל יש לי בקשה, אנחנו צריכים למכור כרטיסים להופעות שלנו ומי ירצה לבוא לראות שני זקנים שרק מדברים על מחלות ומוות".

     

    שלומי מברך, "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו", לוגם מכוס המים שלפניו, ועכשיו אפשר להפליג למחוזות אחרים. שבת, אוטוטו בן 65, ורוזנברג, 55, חברים טובים כבר כמעט 15 שנים, אם לא מחשיבים את ארבע השנים שבהן לא דיברו זה עם זה. הביחד שלהם כולל סיבובי הופעות (לא מעט בקיסריה) ודואטים. עכשיו, הם שוב חורכים את הארץ. ב־31 באוגוסט, למחרת יום הולדתו של שבת, יופיעו בקיסריה, ב־22 לחודש ישתפו פעולה בפסטיבל בין הכרמים.

     

    צילום: חן דואק
    צילום: חן דואק

     

     

    הם שונים זה מזה, עד שלפעמים אתה לא מבין מה הם בעצם עושים ביחד. האחד, ילד לטיני, רעשן ומלא שמחת חיים, והשני רציני, מהורהר יותר. אבל קשה לפספס את האהבה שביניהם.

     

    איך אתם בכלל מסתדרים ביחד?

     

    שלומי: "זה לא פשוט. תראה איזה רעש הוא עושה כאן. הוא היפר אקטיבי ויש לו אובר ביטחון. כשהיינו בחו"ל, הוא שר ברחובות, צעק, פאדיחות".

     

    פבלו: "כשהסינגל הראשון של סטלה מאריס יצא (הלהקה שהקים רוזנברג בשנות ה־90, י"ב), שלומי היה הראשון שהתקשר לפרגן, והוא כבר היה אז זמר מאוד מפורסם. הייתי בשוק. הוא לא סתם פירגן. הוא תפס לי ביד ואמר, 'זהו, מעכשיו אתה אחי הקטן', והוא לימד אותי את המקצוע — איך מופיעים ואיך שורדים בו".

     

    שלומי: "הוא היה בא איתי להופעות, לחתונות, למועדונים".

     

    פבלו: "לקח הרבה שנים עד שהחלטנו לעשות משהו ביחד. זה הצליח בטירוף, אבל גם קילקל לנו את החברות. אני קנאי ורכושני וזה כל הסיפור".

     

    אבל על מה בעצם רבתם?

     

    "התרחקנו כשהמופע המשותף ירד. כבר פחות נפגשנו, כשתכנית הטלוויזיה 'פבלו אוכל וחברים' רצה, הזמנתי אותו הרבה פעמים להשתתף, אבל הוא לא הגיע. התבאסתי עליו, ואז לא יצרתי איתו קשר, וגם הוא לא ניסה. כשנפגשנו בכל מיני אירועים חברתיים זה היה בעיקר 'אהלן־אהלן', כמו שאתה פוגש את רוב הקולגות שלך, לא יותר. אני לטיני, אני לוקח קשה פרידות. יש איזה בונדינג חזק בזוגיות חברית בין גברים, וכשאתה מפרק אותו, אתה מרגיש נטוש. אומר, 'רגע, הוא עזב אותי. פאק'".

     

    "הוא חשב שרבנו, לא אני", אומר שבת. "אני הייתי עסוק בדברים שלי. עברתי הרבה בשנים האלה. קודם איבדתי את אבא שלי, וקיבלתי בום גדול, ואחרי זה איבדתי את אח שלי. עשיתי גם הרבה דברים, כמו דה ווייס, הופעות, הקלטות, נסיעות לחו"ל".

     

    "הוא לא היה ברוגז, אבל לא התקשר שנים", צוחק פבלו. "כנראה שהוא לא התגעגע אליי כל כך. כל הזמן חיפשתי הזדמנויות להיכנס בו, בקטנות".

     

    כמו מה למשל?

     

    שלומי: "הוא היה מכניס לי קטנות בכל ראיון שלו בטלוויזיה או ברדיו. פעם עיתונאי שאל אותו, 'מה זה המתקן ליד המיקרופון של שלומי, והקרפטה הזה אמר, 'זה בשביל המים, כי אם בקבוק המים היה למטה, הוא לא יכול היה להתכופף ולהגיע אליו בגלל הכרס הגדולה שלו".

     

    פבלו: "הכל היה מהגעגוע. בינינו, שלומי הוא לא שיא השלמות, אתה יכול לשאול כל אחד. הוא צריך אותי בשביל להיות שלם. כשנפגשנו אחרי שיחת הטלפון ההיא, תוך חמש דקות בכינו והתחבקנו וזה נגמר, כאילו לא היה כלום. אתה לא יכול להפעיל כפתור בכי כאילו זאת מכונת כביסה. זה או שאתה בוכה באמת או לא. זה אמוציות".

     

    שלומי: "היה לנו שיר משותף, 'מלדיטה לונה', זה היה ההיי לייט של המופע, וכשנפרדנו, אני מסתכל בטלוויזיה ורואה את הבן אלף הזה שר אותו עם מאיה בוסקילה. אני לא הסכמתי לשיר את השיר עם אף אחד אחר מלבדו, אמרתי שזה השיר שלנו, והוא מתפרפר עם כל אחד".

     

    פבלו: "הוא צודק. זה היה חוסר רגישות. לא משהו במכוון. דרום אמריקאים הם מניאקים לא קטנים, נקמנים. אני נעלב רק מאנשים שאני אוהב. עכשיו אנחנו מדברים על כל דבר שמפריע לנו. לא משאירים שום דבר לספק. נשבענו שיותר לא נריב".

     

    שני גברים רגישים עם אגו כמו שלכם. איך אתם מסתדרים ביחד על הבמה בלי לקנא אחד בשני.

     

    פבלו: "נשארנו אותם שני אנשים צנועים. האגו יושב לנו על הכתף, כמו תוכי, הוא מנקר לך מדי פעם, אבל אתה אומר לו, זוז, אני קובע, לא אתה".

     

    "שלומי קילקל אותי"

     

    שבת השיל יותר מ־12 קילוגרמים ממשקלו בשנים האחרונות. "חזרתי לא מזמן מניקוי רעלים. זה מאוד מומלץ", הוא אומר ולוגם מהאספרסו שלו. שום נישנוש לא מתלווה. "אתה חי עשרה ימים רק על מיצים ושייקים".

     

    "אתה נראה מצוין, נשמה", מפרגן לו פבלו.

     

    שלומי: "לא שרכתי נעליים עשרים שנה. פשוט לא הגעתי לנעליים. לא היה לי נוח לעלות לבמה עם בטן כזאת גדולה, הרגשתי קוצר נשימה, לא היה לי אוויר. גם לא נהניתי מטיסה 15 שנה כי לא הצלחתי להניח את המגש של האוכל כמו שצריך, ותמיד כשסגרתי את החגורה במטוס, זה היה עד הברזל. הגעתי למסקנה שאני לא בעל הבית של עצמי".

     

    פבלו: "שלומי של פעם אכל הרבה ולא עשה ספורט, עד שיום אחד הגוף קם עליו, ואמר, פאק יו, התעללת בי, עכשיו אני אחזיר לך. למזלו, הוא תפס את עצמו, הפסיק לעשן, והתחיל לעשות ספורט. הוא מאוד אוהב אוכל טוב, אוכל של תשוקה. לא יושב על לאפה בדוכן בתחנה מרכזית, אלא יושב בנהנתנות, ועכשיו הוא שומר. אני לא יכול להחזיק מעמד עשרה ימים רק עם מיצים. אני אוהב יין ובשר. יין ובשר בעיניי זה הפסיכולוג הכי טוב. זה עושה לך מסאז' לגוף ואומר לך, 'תודה פבליסו, תודה שאתה מפנק אותי'".

     

    "אני בכלל רוצה להפסיק עם בשר", אומר שלומי. "זה לא בריא".

     

    פבלו: "כשזה קורה, ייגמר המשותף בינינו. כשהוא התאשפז בגלל קוצר נשימה, אז תקעו לו קורטיזון. הקורטיזון סתם מנפח. הכי מצחיק היה שמישהו אמר לי, 'תגיד, חבר שלך עשה בוטוקס?"

     

    בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים הם מלכי הסטורי, ובצדק. כולם מרעיפים עליהם אהבה. לא מעט נשים מבקשות סלפי, והם נענים בשמחה. בכלל, תן להם לדבר על נשים ועל אהבה, והם בשמיים. רוזנברג חוגג עכשיו עשר שנות נישואים עם מירי, אשתו השנייה, שצעירה ממנו ב־18 שנים, וממנה יש לו בת, בר (6), שנקראת על שם אביו המנוח, ברנרדו. מנישואיו הראשונים לנעמי אלשייך, הוא חובק תאומים, עמליה ומיכאל, בני 21. שלומי הוא אבא לאביהו ולמנור, מנישואיו לחני, ממנה התגרש. "מירי הזדקנה, היא כבר בת 36", מחייך־נאנח פבלו. "אמרתי לה, 'מירי, את מבוגרת', ושתבין — אני בן 55. אני לא מתבגר, רק היא. לשמחתי, נעמי ומירי חברות טובות".

     

    מחמיא לך שיש לך אישה צעירה?

     

    פבלו: "אני הצעיר בבית, תשאל את שלומי. היא נרדמת מעייפות. אני אוהב את החיים, אחי. גם שלומי מאוד אוהב נשים. כשהכרתי אותו, הוא כבר היה גרוש מחני. היה לו כסף. הוא היה בא עם הפורד טאונוס הלבנה שלו, והיינו נוסעים למסעדה של אהרוני. אמרתי לו, 'זה מלא כסף', והוא אמר, 'אל תדאג. תזמין מה שאתה רוצה'. הוא קילקל אותי. לימד אותי לאכול במסעדות ולהסתובב ולבלות. הוא החליף בנות, אבל זה לא תמיד מסתייע. אני מתאהב — ויאללה, ישר 15־16 שנים איתה".

     

    שלומי, ומה איתך?

     

    שלומי: "עד היום אני בקשר נהדר עם חני. אנחנו נוסעים יחד עם הילדים והנכדות לטיולים, עושים בשישי קידוש. לא שאני לא רוצה אהבה, אבל אלו דברים שקורים לבד. פבלו איש מלא שמחת חיים וצ'רמינג".

     

    פבלו לוחם השוויון

     

    הכנות של רוזנברג סוחפת. כשמשהו מעיק עליו, הוא לא ישמור כלום בבטן. כשבארצות־הברית הכריזו על חוקיות הנישואים החד־מיניים, רוזנברג חשב מיד על בתו עמליה, ומיהר לכתוב את רגשותיו בפייסבוק. "כתבתי מתי זה יקרה אצלנו, וחטפתי על הראש", הוא אומר. "בעיני חלק מהאנשים, אם אתה אומר שהבת שלך לסבית, אז אתה הומו בעצמך, ואם אתה מצטלם כשאתה עושה על האש, אז הטבעונים מתנפלים עליך. אני לא אוהב את השיח האלים, שאם אתה שונה, אז צריך לקרוע אותך. קיבלתי תגובות קשות. אני עדיין נחרד מאנשים שאני מחזיק מהם כנאורים ואומרים, 'אני לא מבין מה הקהילה הלהט"בית רוצים'. אני אומר, מה זה מה הם רוצים?! הם הרי אזרחים לא שווי זכויות במדינה הזאת. הם לא יכולים להתחתן, לא יכולים לאמץ ילד או להיכנס להליך פונדקאות. תאר לך שמחר יחליטו שלקירחים אסור להביא ילדים? אז אני אהיה בבעיה. אני אשם שאני קירח?

     

    "ועכשיו עוד הגיעה ההתעסקות המטופשת הזאת עם ההמרה. זה מטורף. אני מכיר חברים הומואים שכשהם סיפרו להורים שלהם על הנטייה המינית שלהם, שלחו אותם לפסיכולוג. זה מכעיס אותי. היו לי דעות כאלה עוד לפני שידעתי שעמליה לסבית. זאת השקפת עולמי, שאין פה שחור, צהוב, גבוה, נמוך".

     

    שלומי, מה אתה אומר על זה?

     

    "בינתיים 2,700 כרטיסים נמכרו להופעה בקיסריה", שבת מחייך, מנסה להתחמק מלהשיב. "אני חייב ללכת לשירותים". "הוא לא יגיד כלום", אומר רוזנברג. "גם על פוליטיקה הוא לא ידבר. זה האיש".

     

    "אני לא מתחמק", אומר שבת. "אני אוהב בני אדם".

     

    "בוא אני אפרשן אותו", אומר רוזנברג. "הוא אוהב את האנושות בלי צבע, דת, לאום והעדפה מינית. אין לו בעיה עם כלום. זה מה שהוא אמר, רק שהוא תמציתי, ואני אוהב להאריך בדיבור".

     

    איפה אתם ממוקמים פוליטית?

     

    שבת שוב שולף את תירוץ האולטימטיבי שלו ואץ לשירותים.

     

    פבלו: "הרבה פעמים, כשאני מדבר על פוליטיקה עם שלומי, הוא אומר, 'אני לא יודע'".

     

    "אני באמת לא יודע, אני לא מתחמק", אומר שבת.

     

    פבלו: "כשהייתי נער מתבגר, הייתי ליכודניק שרוף, הייתי שכן של דוד לוי בבית־שאן, אבל הליכוד שהכרתי, של בגין ושל דוד לוי, היה ליברלי עם העדפות חברתיות, הפך למפלגה של איש אחד, שקוראים לו ביבי נתניהו, ואת זה אני לא אוהב. מקובל בכל העולם שמנהיגים נשארים שתי קדנציות, שמונה שנים. אני חושב שהפעם אני אצביע כחול לבן. אני מעריך מאוד את בני גנץ ואת כל הקוורטט שלהם".

     

    את רוזנברג אפשר לראות בשנים האחרונות בטלוויזיה בכמה כובעים: סדרות כמו "אורי ואלה", תוכניות בישול, ובסדרת הדוקו ריאליטי "טיול אחרי צבא" עם גל תורן. שבת מככב כבר קרוב לשש שנים כמנטור בתוכנית הריאליטי המוזיקלית "דה וויס". "לפני שנה וחצי, כשלא היינו בקשר אמיתי, ב'דה ווייס' חיפשו מנטורים, והמלצתי על פבלו", אומר שבת. "לדעתי הוא המנטור מספר אחד, מכל הבחינות. אני לא טוב טלוויזיונית ולא מספק את הסחורה. אני חושב שצריך כבר להחליף אותי", הוא ספק מרצין, ספק מחייך.

     

    שלומי, המנטורים החדשים שלכם חוטפים ביקורות.

     

    "נסרין קדרי ועוד איך מספקת את הסחורה. אתה יודע איזו פופולרית היא נהייתה? התוכנית נתנה לה בוסט רציני. אני מה זה שונא להחמיא לעצמי, אבל דורון מדלי הוא הילד שלי. הוא כתב לי שירים נפלאים. אני המלצתי עליו לדה ווייס. הוא ג'י־פי־אס מוזיקלי, יודע הכל וזוכר הכל. עברי לידר הוא גם מתנה, עם המון ניסיון, ויובל דיין היא יובל דיין. ילדת הטיפוחים שלי".

     

    יש עוד בכלל מקום לתוכניות ריאליטי מוזיקליות? הרי הרייטינג שלהן כבר מזמן לא בשמיים.

     

    פבלו: "כל עוד עושים ריאליטי שיש בו תרבות, ולא משנה אם זה פחות פופולרי, יש לזה מקום. יש ירידה ברייטינג של התוכניות האלה בכל העולם, ובמיוחד כאן. ישראל היא מדינה קטנה שיש בה הרבה תוכניות כאלה. בעיניי זו התוכנית היחידה כמעט שבה אנשים נחשפים לתרבות ולמוזיקה. 'הכוכב הבא לאירוויזיון' מצאו למזלם את הפטנט — זה שזוכה מקבל זרקור מטורף של חודשים. אפילו קובי מרימי, שאמרו שהשיר שלו לא טוב, הוא סטאר גדול".

     

    שלומי: "בלי לפגוע בשום תוכנית אחרת, דה ווייס היא תוכנית איכותית. אתה לא יכול לפגוע במתמודד. גם אין אצלנו מתמודד שהוא נהג מונית בן 45, שבא עם שקית, ומתחיל לשיר את 'רקדי', מה שיש בתוכניות אחרות בארץ. לי חסרות תוכניות אירוח, כמו 'סיבה למסיבה'. פעם היית בא לתוכנית, מופיע, וישר היה לך להיט. היום זה נורא קשה. יש לנו שיר חדש עכשיו, ואנחנו נלחמים קשה בשבילו כדי שהוא יצליח".

     

    פבלו: "כשאנחנו מתחילים להתבכיין ולהתמסכן, אנחנו אומרים, אבל רגע, איך נמכרו כל הכרטיסים לקיסריה? אוקיי, סבבה, שרדנו, אנחנו עדיין בטופ. אנחנו יודעים לשחות כמו הסלמונים נגד הזרם ולשרוד".

     

    הרוקנרול מת

     

    יש רגעים שאפילו הם לא יכולים לשחות נגד הזרם. רוזנברג הופיע שנים עם להקת הרוק סטלה מאריס, אבל הימים ההם, גם הוא מודה, חלפו ואינם. "אין כאן כבר רוק בארץ, זה נגמר מזמן", הוא אומר. "ניק מילר, הגיטריסט שלנו, מת מוות קליני מדום לב במהלך ההופעה שלהם, והחיו אותו. הוא עבר ניתוח מעקפים ומחלים בבית. למזלו היה פרמדיק בהופעה שלו. איתן כודרג'י, המתופף, מחכה להשתלת לב. אני בסדר, וגם דובי סוני הבסיסט ופימה שוסטר עוד בריאים".

     

    שניהם מפרגנים בגדול לזמר הים תיכוני. "הזמר הים התיכוני שלט כאן כל החיים, רק שפעם הוא לא שלט במדיה", אומר רוזנברג. "גדלתי בבית־שאן, ושם שמעו את ניסים סרוסי, מייק ברנט, טריפונס, אריס סאן וצלילי העוד, אבל הגיע יום שבו התחילו להשמיע ברדיו את מה שבאמת שמעו בבתים. אני לא חושב שיש כאן עוד קיפוח. לפעמים אני מרגיש קיפוח כאשכנזי. באתי פעם אחת לבקש מלגה ללימודים באוניברסיטה, והייתי הבכור לחמישה אחים, אז אמרו לי, 'אבא שלך רופא, אל תמלא טופס'".

     

    מה אתם חושבים על תופעת עומר אדם?

     

    פבלו: "הוא מצוין, נפלא".

     

    "הוא עשה את מה שאני כל הזמן מחפש בדה ווייס", אומר שבת. "הוא הביא שינוי, משהו חדש מבחינת השירה שלו. רק בקשה אחת יש לי לאלוהים, שישמור עליו מעין רעה, ושעומר ימשיך. הוא הגיע לגבהים שזמרים בעולם לא הגיעו אליהם. מבחינת מכירת כרטיסים, זמרים גדולים בעולם לא יכולים להתחרות בו. אני מאוד מתרגש מההצלחה שלו, כל כך גאה בו ואוהב אותו. זכיתי להיות חלק מאוד פצפון מכל העוצמה הענקית הזאת שאני לא חוויתי מעולם, כשהתארחתי אצלו בהופעה בפארק. לא חוויתי דבר כזה וגם לא אגיע לזה לעולם. זה אחד למיליונים. יש מלא גדולים במדינה, הכי גדול היה אריק איינשטיין, אבל עומר אדם שבר את כל המוסכמות והשיאים".

     

    מה מפחיד אתכם?

     

    פבלו: "אני חשוב מלא שנים על זה שמיתרי הקול עוזרים לי להצליח. בימים שאני מרגיש צרוד או חולה, אני מאוד מדוכא. האושר הפנימי שלי תלוי בשני מיתרי הקול שלי, שזה שריר עדין. על זה אנחנו שמים את כל הביצים שלנו.

     

    "שלומי אף פעם לא שכח את הקשיים של ההתחלה. הוא לא שוכח מאיפה הוא התחיל ומי עזר לו לטפס למעלה, והוא עוזר לאחרים לכבות שרפות וללטף להם את האגו. אמרתי לשלומי, 'מה שיש לך לעולם לא ייגמר', והוא אמר, 'כן, אבל מאיפה שאני התחלתי, הפצע הזה נשאר. אתה לא יכול לשים עליו שטרות ושזה יירגע. זה עדיין חי בתוכך'. הוא עדיין הילד מיהוד".

     

    "אף פעם לא פחדתי למות", אומר שבת. "אתה יודע מתי התחלתי לפחד, כשנולדו לי הנכדות. אמרתי, 'מה, כשאני אמות אני לא אראה אותן יותר? זה הכאב היחידי. אני כל כך אוהב את שני הילדים שלי והנכדות, שאין לתאר". •

     


    פרסום ראשון: 07.08.19 , 20:14
    yed660100