תארו לכם מציאות שבה אדם יעשה כל מה שיבקשו ממנו כדי להצטרף למועדון כושר יוקרתי, שידוע במדיניותו הנוקשה, בתנאיו המחמירים ובקשיחות שמגלים מנהליו כלפי כל סטייה מהכללים. למרות כל זאת, אותו מועמד או מועמדת מוכנים לעמוד בכל תנאי המדיניות. עבורם מדובר בהגשמת חלום, בגעגוע על־זמני, במשאלת לב, לעיתים לא ברורה, שלא מרפה שנים. וכשמגיע היום המיוחל, והוא או היא מגיעים למעמד ההצטרפות למועדון האקסקלוסיבי, הם לפתע מוצאים עצמם נדהמים מקבלת הפנים שלה הם זוכים: חדר המתנה מוזנח, ארונות שבורים, לכלוך, זוהמה. כך הרגשתי לאחרונה כאשר ליוויתי את ר' לדיון המכריע בהליך הגיור שעברה, שהתקיים בבית דין רבני צבאי. למרות הידע הרב שהפגינה, חברי בית הדין מצאו איזה סעיף שלטענתם המועמדת לא עמדה בו - והותירו אותה מחוץ למועדון. ההשפלה הייתה כבדה.
ר' השתחררה לא מכבר משירות צבאי, אך ממשיכה לעבור את הליך הגיור שהחלה בזמן שירותה, במעטפת הצבאית. ישנה טענה רווחת, כאילו מעמד הגיור במסגרת הרבנות הצבאית הוא ידידותי יותר ומכיל יותר. לצערי, באותו דיון לא מצאתי לא ידידות, לא אוזן קשבת וגם לא חמלה. כן נתקלתי בקשיחות, באטימות, באדישות.
מעבר לתחושה הפוצעת על חוסר האומץ ההלכתי, אי־אפשר גם להשתחרר מסמיכות המעמד לשני תאריכים משמעותיים, ט' באב וט"ו באב. בט' באב, על פי המסורת, הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, בעוד הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. ובט"ו באב מצוין חג האהבה והאחדות, שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה.
רבים וטובים כבר עמדו על הקשר בין שנאת החינם בתקופת בית שני לשנאת החינם בתקופה זו. מן הסתם, מערכת בחירות רוויית השמצות, התקפות, הכללות הדדיות, לא מוסיפה בימים אלה אהבת חינם. אבל תרשו לי לחזור למקרה הפרטי שלי ושל הגיורת שליוויתי. מה חשבו לעצמם אותם דיינים מכובדים כאשר שלחו אותה הביתה בטענה ש"לא הלכה מספיק לשיעורי תורה", או "שלא מצאה בזמן משפחה מלווה". על זה הם הפילו אותה, וסירבו לצרפה לעם היהודי. האם בהחלטתם הייתה אהבת חינם? האם לנגד עיניהם עמדה דמותו של רבי עקיבא עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך"? האם הם ערים לסיפור המיוחד של דורנו, דור קיבוץ הגלויות, הדור שחוזר אל עצמו ומרפא את השברים שבין השבטים? גם אם הם יסתתרו מאחורי סעיפים כאלה או אחרים מחשש הממונים עליהם, באותו דיון מקומם, בתנאים מחפירים של לכלוך ואי־סדר שהיוו השפלה ויזואלית הנלווית להשפלה הכללית, היה הכל חוץ מאהבת חינם. היו בנדיבות אדישות, אטימות, קשיחות, סגירות הלב.
כאשר אנו רואים את האנטישמיות ששוב מרימה ראש ומכה ביהודים במקומות שונים בעולם, כשנראה שיהודים שוב חשים מאוימים ומנסים להסתיר זהותם, מה יותר מתבקש מלחבק ולצרף בשמחה גרות וגרים, זרע ישראל, שמרצונם החופשי עושים הכל על מנת לחזור הביתה ולהצטרף לעם היהודי? אף אחד לא מבקש הנחות בדרך או הקלות באופן הגיור, אלא הבנה לגודל השעה ורגישות למצוקת המתגיירים. ¿
