שנת הלימודים בפתח, ובשעה שכולם נדרשים לתוכנית הלימודים, לאיכות המורים, לאקלים החברתי, לפדגוגיה הדיגיטלית ולכישורי המאה ה־21, יש לחזור אל תפקידו הראשוני והחשוב ביותר של החינוך: לגדל בני אדם. ובמקרה הספציפי שלנו – לגדל ישראלי בנאדם.

מבחינה ביולוגית כל ילד וילדה הם בני אדם, בדיוק כמו שמבחינה סוציולוגית כל איש ואישה הוא בן תרבות. יחד עם זאת, לבני אדם – בניגוד לבעלי חיים, שאותם לא ניתן לבקר על כך שפעלו לפי טבעם – עומדת מידה רבה של חירות ואחריות לגבי אופי התנהגותם. דוגמא בולטת לכך מהעת האחרונה היא הביקורת על התנהגותם המכוערת של חבורת הצעירים בקפריסין כלפי הבחורה הבריטית, ולכך ניתן להוסיף את הביקורת שמושמעת נגד אלימות כלפי עובדי ציבור בבתי חולים ובבתי ספר, נגד דיבורים גזעניים ומשפילים ונגד נהיגה מסכנת חיים. דפוסי ההתנהגות בציבור נוגעים בכולנו: הם משפיעים על רווחת כל אחד ואחת, על איכות החיים החברתית ועל טיב המשטר. זו הסיבה שאנו מרבים לומר, גם אם לא לקיים: "העיקר שיהיה בנאדם".

אלא שבשנים האחרונות עבר מושג ה"בנאדמיות" הידלדלות והשחתה, ויש לחזור אל שלושת העוגנים שלו. ראשית, אנושיות – היכולת לראות אחרים כבני אדם ממש כמוך, ולהיות קשוב ונדיב בהיענות לצרכים ולמצוקות של הזולת. לכאורה, כל כך בסיסי ופשוט – אולם בפועל כלום מזה לא יתקיים ללא הכרה בכך שעליך לנהוג ברעך בכבוד ובשוויון, גם כשהוא שונה ממך, ולגלות חוסן מול חשקים פנימיים ולחצים חברתיים שתוצאותיהם פוגעניות.

העוגן השני הוא הגינות, מושג המשלב בהקשר החינוכי את הקלאסיקה של "צדק צדק תרדוף", את המידה הטובה של יושרה ואת ההתרסה מעולם הילדים "זה לא פיירי". להגינות מקום מרכזי בביסוס הבנאדמיות שלנו בשלושה היבטים: בנקיטת גישה שוויונית שמקפידה על שוויון בזכויות ובהזדמנויות ונמנעת מהתנהגויות מפלות, משוחדות ומשפילות; בהקפדה על יושר, אמינות, שקיפות והימנעות מהונאה והולכת שולל; ובגילוי אמינות ביחסים החברתיים ודבקות בעקרונות – ובכלל זה "נאה דורש, נאה מקיים" ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לזולתך".

העוגן השלישי הוא הידברות. עצם העובדה שבני אדם חיים יחד ומזמנים למרחב המשותף את ההבדלים הבין־אישיים והבין־תרבותיים שלהם, יוצרת בהכרח מציאות מרובת קונפליקטים. הדרך להתמודד עם מציאות בלתי נמנעת זו היא בהכנעה כוחנית והשלטת היררכיות נוקשות – כאשר החזקים לוקחים את כל הקופה, והחלשים מודרים לשוליים – או על ידי ביסוס תרבות דיאלוגית, שבה מעגלים של קשב והידברות מאפשרים פשרות הדדיות ונסבלות שאינן מחללות את כבוד האדם. בהידברות קשובה ומכבדת לומדים להשתמש בשפה מורכבת, שקולה ומגוונת, כדי לבסס הרמוניה חברתית – ולומדים לחיות עם אחרים, ולא על חשבון אחרים. כך ממזערים פגיעות ונזקים שאנו נוהגים להשית על אחרים. קשה להפריז בערכה של ההידברות: בלעדיה משפט צדק, אזרחות דמוקרטית, קיימות סביבתית ושכנות של שלום לא היו מן האפשר.

הכותב הוא ראש המכון לחינוך מתקדם וקתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים