ירושלים של מעלה

רובנו מתרגשים מטיסות. משהו בעלייה לגבהים לא שגרתיים, בכניסה לקופסת פח, גדולה וחדישה ככל שתהיה, שאמורה להביא אותנו מנקודה א' לנקודה ב', מחייב איזו היערכות נפשית מיוחדת. הדריכות האופיינית הזאת מיתרגמת לא פעם לקניות לא נחוצות בחנויות הדיוטי הפרי ולשתיית עוד ועוד קפה במחירים מופרזים, בבחינת ריפוי בעיסוק או הסחת הדעת. אבל ברגעים האלה טמונה גם הבטחה: לחופשה קצרה מהיומיום המתיש, למראות חדשים, לחוויות שיהפכו לזיכרונות שנוכל להתרפק עליהם כשנחזור.

כשמדובר בשחקים, הגודל כנראה כן קובע. כי איכשהו, אחרי הצפת האדרנלין המרגשת בהמראה, הטיסה עצמה נעשית משעממת, וטוב שכך. היציבות שנשמרת בדרך כלל בתא הנוסעים מאפשרת לנו לקרוא, לבהות, לאכול ולנמנם. ולעשות את כל זה בנשימה סדירה לחלוטין.

במסוק, ובכן, החוויה אחרת. הטיסה עצמה, אם תרצו, היא החוויה. והיא מטלטלת – מילולית – והיא נהדרת.

אני מודה: מצד אחד, הידיעה שאילן פרנק, איש חיל האוויר שהשתתף במבצעים מיוחדים ואף קיבל צל"ש על אחד מהם, הוא האיש שיטיס את מסוק הרובינסון 44 שעליו עליתי, לא בלי חשש, עשתה את שלה והרגיעה. מצד שני, התדריך הביטחוני שהקפיד להעביר לנו רגע לפני העלייה לאוויר, הלחיץ. "האזור המסוכן סביב המסוק הוא הזנב, כי רוטור הזנב נמוך ולא הייתם רוצים לפגוש אותו מקרוב. לכן מתקרבים למסוק רק מקדימה. ואם תהיה נחיתת חירום תשמרו על ראש שפוף ועל ישיבה כפופה. ולא יוצאים מהמסוק בלי הנחיה ברורה שלי", הוא אמר, ולרגע הייתי שוב חיילת בת 18 שממהרת לומר "כן המפקד".

הכתבת והטייס אילן פרנק. לא להתקרב לזנב

אלא שהחיוכים במתחם חברת עדן תעופה, האווירה הנינוחה וההסברים שסיפק פרנק על מסלולי טיסות התיירות שמציעה החברה, הזכירו לכולנו שבאנו ליהנות. וכך, רגע אחרי שחגרנו את חגורות הבטיחות, הנחנו את האוזניות הגדולות על האוזניים, איפשרנו לו לחמם קצת את המנוע ואיתרנו את שקיות ההקאה למקרה שנצטרך (הן שם, לבנות ומאיימות או מנחמות, בין צמד המושבים הקדמי והאחורי. היינו ארבעה על המטוס, כולל הטייס, ואחד מאיתנו נזקק לאחת מהן, ואני גאה לבשר שזו לא הייתי אני) – המראנו.

מהר מאוד נעלם מהעיניים מראה הים הכחול מימין. פרנק מספר שאנחנו עוברים לפיקוח האווירי של תל נוף, ומונה את שמות היישובים שאנחנו חולפים מעליהם בגובה 400 מטר, בהם נס־ציונה ותל גזר. התרגשותו של האיש שהיה טייס קרב ונעשה קולנוען ניכרת כשהוא מדבר על עמק איילון התנ"כי ומסביר שכחובב היסטוריה הידיעה שבכל נקודה פה קרה משהו – לעולם מציתה את דמיונו.

משעשע לראות את פארק "מיני ישראל" ממעוף הציפור, מיניאטורי בהרבה ממה שהוא כשמסתובבים ומתבוננים בו בגובה העיניים. וכבר אנחנו חולפים מעל שער הגיא ופרנק מזכיר, איך לא, את מלחמת העצמאות.

בעיניו, הוא אומר, הכל אכן יפה יותר מלמעלה, גם בזכות נקודת המבט הייחודית וגם בזכות ההתרחקות הבלתי נמנעת מהפוליטיקה והאפשרות לראות את הארץ כפי שהיא. כפי שהיא, בעידן הנוכחי, זה אומר גם בית "האח הגדול" בנווה אילן, שמעליו, מספר פרנק, הוא חג לא מעט בשירות בני משפחה וחברים של מתמודדות ומתמודדים בריאליטי המצליח לאורך השנים.

העיר העתיקה של ירושלים. אסור לטוס מעליה

כשאנחנו מתקרבים לירושלים הלב נרעד, ולא מפאת הקדושה. זה לא הלב, או לפחות לא רק הוא: משהו בשילוב בין ההרים (ירוקים ומרהיבים ביופיים, אגב) לרוחות מגביר, מסביר פרנק, את תנועת האוויר, וזו מרעידה את המסוק הקטן, מצמידה את הידיים למושב ושולחת רגל אוטומטית לדוושת הברקס הלא־קיימת.

רגע אחד אנחנו מעל בית החולים הדסה עין־כרם הטובל בירוק, מעל גשר המיתרים ומעל הר הרצל – וכבר הצבע הצהוב המדברי משתלט על התמונה היפה. בשל האיסור לטוס מעל העיר העתיקה אנחנו רק מציצים מרחוק על כיפת הזהב, היא כיפת הסלע שבפסגת הר הבית, מסמלי ירושלים, ועל עיר דוד הסמוכה.

וכבר המדבר לרגלינו, במלוא תפארתו, ופרנק מתפייט: "תוציאו שנייה את ההליקופטר שלנו מהתמונה, ואתם בתקופת התנ"ך. המדבר הרי לא השתנה". הטיסה כאן מספקת הזדמנות להתפעל מיופיו רב־השנים (1500, אם לדייק) של מנזר מר סבא, הבנוי על צוק במדרון נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה, ולגלות בשמחה שיש מים בנחל.

ים המלח לא רחוק, כמובן, גם מצדה ועין בוקק, ואנחנו מסתובבים ומתחילים לחזור לכיוון ראשון־לציון, מזהים בדרך את גדר ההפרדה, את רחבת הכותל, את גן העצמאות הירושלמי, אפילו את שכונת המגורים של הירושלמית היחידה על המסוק. רגע לפני הנחיתה מדגים לנו פרנק טיסה נמוכה. המסוק נוטה ימינה ואחר כך שמאלה והגוף האנושי איתו, וזה מזכיר קצת את ההרגשה הזאת, הממכרת, שמרגישים כשרוכבים על אופנוע. וכבר אנחנו שוב על קרקע יציבה, אחרי נחיתה רכה כחמאה. לפעמים הבטחות מתקיימות, אפילו בשמי הארץ הזאת.