אלופים כחול־לבן

אורי ששון וירדן ג'רבי לא ישכחו לעולם את הרגע בו עמדו על דוכן המדליות באולימפיאדת ריו, כשמדליות הארד לצווארם ומדינה שלמה מביטה בהם בהערצה ובהתרגשות. נבחרת הג'ודו שלנו, עוד מימי יעל ארד ואורן סמדג'ה אי־שם בתחילת שנות ה־90, השייטים, ולינוי אשרם, שחזרה עכשיו מאליפות העולם בהתעמלות אמנותית כשעל צווארה מטען חורג של מדליות, מוכיחים שהכל אפשרי.

"רגע הזכייה במדליה לא היה רק עוד ניצחון ספורטיבי, אלא גם ניצחון אישי ולאומי", אומר אורי ששון. "הרגשתי שנגעתי בלב של מדינה שלמה. העובדה שגם חשפתי את החולשות שלי, שלא באתי לאולימפיאדה כמועמד למדליה, גרמה להרבה אנשים שלא כל כך מאמינים בעצמם וחווים משברים להזדהות איתי, להאמין שהכל אפשרי. המדליה הזאת היא תוצר של התפתחות אישית ועבודה קשה ועקבית, ובעיקר חלום ילדות שהתגשם. זה גם מה שאני מנסה להעביר לאנשים בהרצאות שאני מעביר — חלומות נועדו להתגשם".

מה אנשים אומרים לך כשהם פוגשים בך?

"הם אומרים לי 'אתה השראה, ריגשת, התנהגת כמו אדם ערכי כשביקשת ללחוץ יד ליריב המצרי. ככה מתנהג ספורטאי אמיתי'. הרבה אנשים אמרו שהם יכלו להרגיש אותי ואת הלב שלי דרך המסך, וזה אולי הדבר שהכי משמח אותי. עכשיו גם מאחלים לי הצלחה באולימפיאדת טוקיו. הציפיות ממני גדולות יותר. אם לא אזכה במדליה בטוקיו זה ייחשב לי ככישלון, אבל אני אופטימי".

אורן אהרוני

גם ירדן ג'רבי הוכיחה מאיזה חומרים בנויים אלופים. "עם יד על הלב, המדליה האולימפית נתנה לי הרגשה של שלמות", אמרה כשהודיעה על פרישתה. "השגתי את כל מה שרציתי וחלמתי עליו. המדליה האולימפית נתנה לי הרגשה של אושר נצחי וגאווה. לא סתם בכל ניצחון ומדליה הצבעתי על הדגל. הייתי גאה לייצג את ישראל ולהיות השגרירה שלה".