לוחמת בשדה החיים

"אנשים התחברו אליי לא בגלל המוות, אלא בגלל הבחירה שלי בחיים", אומרת מרים פרץ. "הבחירה לקום בבוקר ולחיות חיים של משמעות, של המשך העשייה של ילדיי בדרך שלי". היא איבדה ב־1998 את בנה, סגן אוריאל פרץ, ובתחילת העשור, במארס 2010, גם את בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, והפכה לסמל של צמיחה מתוך השבר. "אני לא רוצה את הבמה הציבורית ולא כותרת של 'מעוררת השראה', הלוואי שיכולתי להשיב את הגלגל לאחור ולהישאר משפחה עם שישה ילדים, מנהלת בית ספר, תורמת לקהילה שלי וזהו", היא אומרת. "נגזר עליי שבניי ייפלו. אני חושבת שהסיפור של שני אחים לוחמים, קצינים מסיירת גולני, שאהבו כל כך את הארץ — עורר רחשי לב של אהבה, של הזדהות, של כאב ושותפות גורל, של הבנת מחיר הקיום שלנו בארץ".

לפני שנתיים הייתה לכלת פרס ישראל למפעל חיים על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית־ישראלית. "מעולם לא חינכתי את ילדיי להיות לוחמים, חינכתי אותם לחיות", היא אומרת. "עליתי לארץ ממרוקו בסוף 1967, כשהארץ כבר הייתה בנויה חייתי במעברה בלי מקרר ובלי גז. מי ידע מה זה צבא? כשהילדים שלי התגייסו לחטיבות החי"ר לא הבנתי, התפללתי בשבילם שיהיו בריאים, שיחיו בישראל ויגדלו כאן ילדים. חינכתי אותם לכך שהחיים נהדרים, אפילו במעברה שגדלתי בה — כי אני בבית שלי. את הרוח של אהבת הארץ הם לקחו איתם".

פרץ, אשת חינוך, תמיד דאגה שתלמידיה יכירו את מורשת ישראל. "גם ברל כצנלסון ושולמית אלוני לא היו דתיים, אבל היו בקיאים במורשת", היא מעירה, "הסידור והתנ"ך לא שייכים לדתיים בלבד. יש בי רצון עז לראות את הנכדים שלי מתחתנים בארץ הזאת, ואעשה הכל כדי שיחיו בארץ שיש בה ערבות הדדית, אהבה וכבוד. המסר שלי לכולם הוא אחד: יש גבורה שאנחנו מדברים עליה הרבה, גבורת המוות. אני מדברת על גבורת החיים. אני אוחזת בחיים ולא מאפשרת להם ללכת ממני, וזו הגבורה. אני לא לוחמת בשדה הקרב, אני לוחמת בשדה החיים".

צילום: אוהד צויגנברג