מוצב האומה
הצנחנים על גבול סוריה שמסתובבים עם חלוקי רחצה ורודים ומכינים ערכות הסוואה לצלילי מוזיקת טראנס | התותחנים בגולן שמרימים בכיף פגזים של 45 קילו ולא מוכנים שיקראו להם לוחמים לייט | החי"ריונרים בגבול לבנון שמתענגים על סמבוסק צבאי ומשלוחי פיצה | ולוחמי סיירת חרוב בגוש עציון שבין מחסום למעצר חוגגים בר–מצווה מאוחרת לאחד החברים | חלק ראשון במסע
בשעת ערב מוקדמת כבר עוטף ערפל כבד את מפלצת הבטון האימתנית שנקראת מוצב ציפורן. מצד אחד לבנון, מהצד האחר אצבע הגליל. בכל רגע עלולים חיילי המוצב הזה, לוחמי הפלוגה המסייעת של גדוד 77, למצוא את עצמם במלחמה. זה כמעט קרה שבוע קודם לכן, כשחיזבאללה שיגר טילי קורנט לעבר אמבולנס צבאי בגזרה הסמוכה. אבל עכשיו שקט כאן, ובפינת הזולה הפלוגתית, מתחת לרשת הסוואה, הלוחם טאי לרנר שר דודו טסה.
מאיפה אתה בארץ, שאלתי אותו בסוף השיר. "פרדס חנה־כרכור", השיב.
אם כבר פרדס חנה־כרכור, למה שלא תשיר לנו את "בלוז כנעני", הצעתי.
"בכיף", אמר טאי וסימן לאחד החברים, ליאור ויינרופ מכפר־סבא, לקחת את הגיטרה. וכך, באחת הנקודות הנפיצות ביותר במדינת ישראל, שתי אצבעות מוואדי סלוקי שבו התחולל קרב דמים במלחמת לבנון השנייה, הם נתנו ביצוע נפלא לשירו של אהוד בנאי. שלוות עולמים במוצב.
400 קילומטר דרומה משם, עולם אחר לגמרי. אילת. הגבול הימי עם ירדן ומצרים. לוחמי סיירת הדבורים, שאליהם הצטרפנו להפלגה, אחראים לספק לתושבים ולתיירים את הדבר הכי יקר כאן: שלווה. זה גבול שקט, אבל פיגוע אחד בבית מלון יכול למוטט את העיר הדרומית.
מוצב ציפורן וזירת ים סוף הם שני קטבים במסע שערכנו, הצלם גדי קבלו ואני, בין מוצבי צה"ל לאורך גבולות המדינה — מגבול לבנון ורמת הגולן דרך איו"ש וגבול עזה ועד גבול מצרים ואילת. יותר מ־1,700 קילומטרים של נסיעה, שמונה מוצבים, ספינה אחת וכ־30 מרואיינים.
המטרה הייתה להכיר מקרוב את דור ה־Z של צה"ל, הלוחמים שנולדו ערב הנסיגה מלבנון והאינתיפאדה השנייה ונושאים עכשיו על כתפיהם חלק מרכזי ממשימות ההגנה על מדינת ישראל. רצינו לברר איך נראית שגרת יומם, מה הם עושים בזמן הפנוי המועט שנותר להם בין משימה למשימה, מאין באו ומה הם חולמים לעשות בעתיד, להבין איך זה להיות לוחם או לוחמת בקו ב־2019, מנקודת המבט של שני וטרנים שסיימו סדיר לפני כמעט 30 שנה.
תחנה 1:
מוצב מחפי, צפון רמת הגולן
יחידה: מסייעת גדוד 101, צנחנים
"תסתכל!" הצביע קבלו הצלם על שני חבר'ה בחלוקי רחצה תואמים בצבע ורוד שהלכו לכיוון המקלחת, כאילו הם נמצאים בספא מפנק וסיימו בדיוק מסאז' שוודי. זה נראה כמו סצנה מ"גבעת חלפון" אף שמדובר במוצב בצפון רמת הגולן, בצד הפחות סימפטי של גבול סוריה. אבל ככה זה בפלוגה המסייעת של גדוד 101 בצנחנים: מי שסגר שנתיים בצבא מקבל חלוק רחצה שצבעו תלוי בצוות שאליו הוא שייך. "חלוק ורוד עם ציור של ג'יפ האמר מאחור זה צוות ניוד", הסביר עידו תוהמי ממושב אליכין. "סגול עם גולגולת זה צוות צלפים, שחור עם ציור של שטן זה אוה"ד (איתור והשמדה), ולמרגמות יש חלוקים כחולים עם הספרה 7".
הבדלי המעמדות בין ותיקים וצעירים תופסים מקום די מרכזי במסייעת 101, "אבל הכל באווירה טובה ובלי השפלות", הסביר עומר לוי מקיסריה, שנחשב עדיין לצעיר.
מה זה אומר להיות צעיר?
עמית ברושקובסקי ממטולה: "בתור צעיר אסור לי למשל לשתות חלב או לאכול גבינה צהובה. ואם אני עובר על זה, עושים לי מעשייה".
"מעשייה" הוא שיר שמקדישים הפז"מניקים לצעיר שעבר על חוקי המסייעת. השירים מודפסים ותלויים בתאי השירותים בפלוגה, והם גסים ובוטים מכדי לצטט מהם כאן. משחק או לא משחק, זה לא נעים לשבת על האסלה ולראות מה כתבו עליך משוררי הפלוגה.
לוחמי המסייעת הם חפ"שים (חיילים פשוטים) וזה ממש לא נחשב פחיתות כבוד, להפך. "אני חפ"ש גאה", הכריז אלעד שורני מנהריה. לכולם כאן ברור שהמילה האחרונה היא של המפקדים, אבל קיימת גם מערכת היררכית מקבילה שבראשה שלושת החפ"שים הבכירים. "יש סבא מסייעת, סבתא מסייעת ושופט מסייעת", הסביר לנו אביב סויד מנתיבות. "אם תראה פה בחור עם כרס ומשקפי שמש, מחזור מארס 17 – תדע שזה הסבא מסייעת. סבתא מסייעת זו אשתו, ושופט מסייעת הוא זה שמעניש צעירים שעושים שטויות".
"סבתא מסייעת זאת אשתו"? מה הכוונה?
"זה החייל מספר 2 מבחינת הכבוד אחרי סבא מסייעת", אמר אחד הלוחמים. לך תסביר להם שזה צריך להיות הפוך.
אבל אסור לטעות: חיילי המסייעת של גדוד 101 — שהמפקדים קוראים לה "פלגת האש" והחפ"שים קוראים לה "ממלכת הרב"טים" או "פלוגת X" — לא עסוקים רק במשחקי פז"ם מטופשים. מדובר בלוחמי חי"ר מהשורה הראשונה, שיכולים למצוא את עצמם מחר בבוקר בדרך למבצע קרקעי בעזה או לבנון.
הם יושבים בגבול סוריה כבר חודשיים וחצי כעתודה חטיבתית, והקו הקודם שלהם היה בגזרת כיסופים שבגבול עזה. שם, בינואר השנה, נפצע אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד מירי של מחבל, והקסדה הצילה את חייו. "כשקורה כזה דבר אתה אומר לעצמך: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו", הודה אביב סויד.
אלעד: "אבל אין פחד. אתה יודע בשביל מה התגייסת לצנחנים".
בהשוואה לגבול עזה, הקו ברמת הגולן שקט יחסית, אף שהמצב יכול להתהפך בכל רגע, כפי שמעידות המיגוניות בחצר הפלוגה וערכות ההסוואה שכמה מהחיילים עסקו בהכנתן לצלילי מוזיקת טראנס שבקעה מתוך ערכת קריוקי.
לפני שירדנו לסיבוב על הגדר הצביע מישהו על אחד החיילים ולחש לי ביראה: "זה הסבא מסייעת". ניגשתי אליו. קוראים לו שגיא בוזון, הוא גר בשדה יעקב ונותרו לו 40 יום לחפש"ש (חופשת שחרור).
הבנתי שאתה הסבא מסייעת.
"כך יצא".
מה זה אומר?
"אני אחראי על האווירה והמורל בפלוגה. היום, למשל החיילים בערב דִרבוק רציני (מהמילה דרבוקה) – שירים, דגלים, על האש".
ומי יחליף אותך בתור סבא מסייעת כשתשתחרר?
"זה סוד. בינתיים רק אני יודע. יהיה טקס אישי, ביני לבינו. אני אעביר לו כיסוי דיסקית עם הסימן X שעובר מדור לדור בין הסבאים, ואת המקל סבא מסייעת, שהידית שלו היא בצורת ראש נחש. חוץ מזה יהיה ערב דרבוק שבו אני נותן הענקות לכל מיני חיילים ותיקים. למשל, את הידית הסתערות של הנשק שלי".
בדרבוק, אפשר להניח, הם ישירו בין היתר את השיר הזה, שמצאתי תלוי באחד מתאי השירותים:
"מכל הכיוונים אני שומע,
למסייעת יש ביצים מברזללל
פה זה פלוגת המסייעת – סייעת!
כאן בפלוגה כולם דוגלים!
אפילו המג"ד עכשיו ישמע: פה זה ממלכת רב"טים.
אוווווו אוווווו אוווווו אוווווו"
נראה לי שאין צורך בתרגום לעברית.
תחנה 2:
מוצב נחל"ג, דרום רמת הגולן יחידה: גדוד 504, תותחנים
אם העניינים היו מתפתחים אחרת, סמ"ר לב בולוטין מאשדוד היה משרת עכשיו בקריה כספורטאי מצטיין ונוסע לתחרויות טניס ברחבי העולם. במקום זה הוא תופס כוננויות במוצב של תותחנים בגבול סוריה.
"הייתי אלוף ישראל בטניס פעמיים. פעם אחת לנערים ופעם אחת לנוער", סיפר בולוטין כשישבנו על ארגזי תחמושת ריקים ליד אחד התומ"תים (תותחים מתנייעים) של הסוללה שלו, במוצב שנקרא פעם נחל גולן ומסיבה לא ברורה הפך לנחל"ג, כאילו אין מספיק ראשי תיבות בצבא. "יצא לי אפילו לשחק מול ישי עוליאל, ההבטחה הגדולה של הטניס הישראלי. אבל בגיל 16 נאלצתי לפרוש בגלל פציעה, ואז קרס החלום להיות שחקן מקצועי".
איך זה השפיע עליך?
"לקחתי את זה מאוד קשה. עליתי יותר מ־20 קילו בגלל חוסר תזוזה. עד אז הייתי רגיל להתאמן כל יום ארבע שעות. כשאתה עושה משהו מגיל חמש, זה הופך להיות האהבה הגדולה שלך".
הקו שתופסים בולוטין וחבריו הוא דו־תכליתי: גם כחיילי חי"ר שמחזיקים גזרה ועושים סיורים בהאמרים על גדר המערכת, וגם כתותחנים בכוננות לירי ארטילרי. "בקו הקודם הייתה לנו הקפצת אמת", סיפר בולוטין. "היינו בכוננות ופתאום, באמצע הלילה, אנחנו מתעוררים לכריזה 'מטרת סוללה'. קפצנו מהמיטות ותוך כמה דקות היינו בתוך הכלים, מוכנים לפגז ראשון. התברר שכוח חי"ר נתקל במחבלים על גדר המערכת והיינו צריכים לתת לו מיסוך עשן. הייתי הטען וירינו פגזי עשן. בזכותנו אף חייל לא נפגע".
ירי באירוע אמת שונה מירי באימון?
"מבחינה טכנית אין הבדל", הסביר עמרי שקד ממושב משמרת שבשרון. "אבל כשאתה שומע בקשר 'אש לחילוץ', אתה עושה סוויץ' במוח".
עמרי הגיע לסוללה כמפקד צוות אחרי שנה בצבא. "לא היה לי שום ניסיון מבצעי או פיקודי, רק קורסים והכשרות. הגעתי ישר לקו בגזרת קלקיליה, והתחלתי לפקד על צוות שכמעט כולם בו היו יותר ותיקים ממני בצבא. היו בהתחלה תקריות בסגנון 'מה אתה מבין מהחיים שלך', אבל מהר מאוד הם נפתחו אליי, והפכנו לצוות הכי טוב בסוללה".
מה עשיתם בקלקיליה?
"קו חי"ר לכל דבר: סיורים, מעצרים, עמדות פילבוקס והפס"דים (הפרות סדר). המסו"ל שלנו (מפקד סוללה) קיבל אבן לפנים. עשינו גם מעצרים של אנשי חמאס, תפיסות אמל"ח. חי"רניקים לכל דבר. אפילו קיבלנו תעודת הצטיינות מהחטיבה המרחבית".
בכלל, חשוב להם מאוד להוכיח שהם לא פחות טובים מחיילי החי"ר ושהתותחנים הוא לא כזה חיל אפור כמו שחושבים. "לפני הגיוס שמעתי המון סטיגמות על החיל", סיפר ירדן סלם מהיישוב קדימה. "אנשים אמרו שהתותחנים הם לוחמים לייט. אבל חבר שהתגייס לפניי לתותחנים שיכנע אותי ללכת בעקבותיו ואני לא מתחרט לרגע".
הם יושבים במחנה אל על הסמוך ומחזיקים במוצב נחל"ג כוח כוננות ארטילרי ועמדת תצפית, שבכניסה אליה רשם מישהו בצבע כחול: נ נח נחמן מאומן. כמו מוצבים נוספים ברמת הגולן, גם נחל"ג נמצא מהצד המזרחי של גדר המערכת. זה שטח ישראל, אבל דבר לא מפריד בינו לבין סוריה.
כשהחלה המתיחות האחרונה בגבול הצפון, כל הסוללה הוקפצה לכלים. "לא היה לנו אוטובוס, אז רצנו ברגל שלושה קילומטרים ממחנה אל על עד למשטח של התומ"תים", סיפר עמרי.
ירדן: "הקמנו צילייה במשטח והיינו שבוע על מדים ושכפ"צים במוכנות לירי, בלי מקלחות ובלי להוריד נעליים".
בסוף השיחה הוציאו החיילים כמה פגזים מבטן התותח לצורך הצילום. כל אחד מהם שוקל 45 קילו.
אתם לא סובלים מכאבי גב מלהרים כזה משקל?
ירדן: "לימדו אותנו בהכשרה איך מרימים נכון את הפגז מבלי לפגוע בגב. וחוץ מזה, באירוע אמת לא רואים בעיניים. אם צריך מרימים את התומ"ת עצמו".
"אתה רוצה לנסות להרים פגז כדי להרגיש את המשקל?" שאל אותי אחד התותחנים. אני יכול לנסות, אמרתי, אבל אחרי זה תצטרכו לפנות אותי באמבולנס עם גב תפוס. בכל זאת, יש גבול למסירות העיתונאית.
תחנה 3:
מוצב ציפורן, גבול לבנון יחידה: מסייעת שריון גדוד 77
אחרי ארבעה חודשים של קו חורף במוצב ציפורן, עם סיורים אינסופיים על הגדר בקור חודר עצמות, מארבי לילה בסלוקי ופתיחות ציר אל תוך רצועת הביטחון, כשהדבר השני הכי חשוב אחרי הנשק הן שקיות החימום שהיינו מצמידים לאזורים אסטרטגיים בגוף, חשבתי שיותר לא אראה את המקום המקולל הזה. אבל עברו 27 שנה והנה אני שוב בציפורן, הפעם כעיתונאי.
כשעשינו קו בציפורן, פלוגת נובמבר 90 בגדוד אפעה של הצנחנים, המוצב ישב צמוד לגדר, אבל בשטח לבנון. זה היה משטח של פריקסטים מוקף סוללה עם כמה תעלות קשר, אנטנה גבוהה וזהו, פחות או יותר. אחרי הנסיגה מלבנון, בשנת 2000, פוצץ צה"ל את המוצב והוא נבנה מחדש מצידו הישראלי של הגבול. ציפורן של היום הוא מבצר בטון בן כמה קומות מעל ומתחת לאדמה, שנבנה למלחמה ואמור לעמוד בירי בלתי פוסק של פצמ"רים, רקטות וטילי נ"ט מלבנון.
את המוצב מחזיקה כרגע הפלוגה המסייעת של גדוד 77 מחטיבה 7. "אנחנו עושים סיורים על הגדר עם האמרים ממוגנים, תופסים עמדות תצפית וש"ג, מחזיקים חמ"ל וכוננות מרגמות ויש לנו חפ"ק מ"פ/סמ"פ שקופץ לאירועים בגדר", הסביר יוסי חג'ג' מאשקלון.
יוצא לכם לראות בעיניים אנשי חיזבאללה?
חגג': "לעיתים רחוקות, אבל כשאנחנו רואים, אנחנו יודעים לזהות אותם".
מסייעת שריון היא חיה קצת מוזרה. הם חי"רניקים לכל דבר, אבל מסתובבים עם כומתה שחורה וסמל של חיל השריון, ועוברים את כל ההכשרות שלהם בבית הספר לשריון בשיזפון. "אנחנו חי"ריונרים, שילוב של חי"ר ושריון", הסביר ליאור ויינרופ מכפר־סבא, מש"ק ההדרכה של הפלוגה וקודם לכן מפקד במחלקת אוה"ד.
גל שלום מעפולה, מפקד צוות מרגמה 120 מ"מ: "אנחנו עושים את המסלול במקביל לטנקיסיטים. טירונות, אימון מתקדם. כשהם בקורס מט"קים (מפקדי טנקים), אנחנו עושים קורס מ"כים".
יש הבדלי מעמדות ביניכם לבין הפלוגות המסייעות של חטיבות החי"ר כמו גולני וצנחנים?
נבו נחמיאס מיקנעם: "אנחנו פוגשים חי"רניקים אחרים ויודעים שמבחינת מקצועית אנחנו לא פחות טובים מהם".
הם נמצאים כבר חודשיים בציפורן ובקו הקודם ישבו בגבול עזה. ויינרופ: "לבנון זה אויב יותר מאתגר, אבל מבחינת עניין, בעזה קורה יותר. הפס"דים ואירועים נפיצים אחרים. יצא לי להיות במהומות של יום שישי על הגדר בעזה, אמנם בעמדה אחורית, אבל שומעים את הבלגן ורואים הכל".
יצאנו לסיבוב בתוך המוצב. חצר הפלוגה, שברוב המוצבים נמצאת תחת כיפת השמיים, היא אולם גדול עם עמודי בטון וצינורות אוורור ענקיים. באחת הפינות ניצבת מעין במה עם דגלים של הפלוגה בצבעי שחור־ירוק כהה, פסל של יגואר ושלט גדול "מסייעת יגואר" עם ציור קצת ילדותי של חתול חושף חזה שרירי. יש גם גמד גינה, שהוא הדבר הצבעוני היחיד כאן.
המסדרון הסמוך משמש כנאפ"ל (נקודת איסוף פלוגתית). על הרצפה ארבע אלונקות פתוחות ומוכנות לקלוט פצועים, תזכורת לכך שהשקט כאן הוא עניין זמני.
יש משהו קודר בכל הבטון הזה, בגרמי המדרגות ובמסדרונות האפלוליים שנראים כאילו הם לא מובילים לשום מקום, בחדרי המגורים הגדולים עם מיטות הקומתיים. כשהראיתי לאשתי תמונות מהמוצב היא אמרה שזה נראה כמו בית סוהר. אחד החיילים אמר שזה נראה כמו בית ספר. אני מניח שמבחינתם אין הבדל גדול בין השניים.
איך אתם מעבירים כאן את הזמן הפנוי שלכם?
חג'ג': "אין הרבה זמן פנוי. בכל נקודת זמן יש בקושי 15 איש שלא נמצאים במשימות. משחקים פינג־פונג וכדורגל שולחני, מפצחים גרעינים ועושים צחוקים. בשבוע שעבר היה לנו ערב פיצות. הזמנו פיצות מקריית־שמונה".
איך באמת האוכל במוצב?
"האוכל מצוין. הטבחים של הגדוד משקיעים מאוד. מכינים טורטיות, סמבוסק. בשישי־שבת האוכל לא שונה מהאוכל בבית. כשאתה נשאר סופ"ש אתה לא מבואס כי אתה מרגיש כמו שבת בבית, רק על מדים ועם משמרות".
האוכל לא שונה מהאוכל בבית?? מה אמא שלך תגיד כשהיא תקרא את זה?
חג'ג' מחייך: "אם אתה יכול לצנזר את אמא שלי מהכתבה. אבל ברור שאין כמו האוכל של אמא".
הם עושים סבב של 11 יום במוצב, שלושה ימים בבית. "כמפקד אתה מתעסק באנשים שלך גם כשאתה בבית", אמר ויינרופ. "עושה טלפונים עד כניסת שבת, לא הולך לישון עד שאתה מוודא שאחרון החיילים הגיע הביתה. החייל הוא בשבילך כמו ילד או אח קטן שאתה דואג לו. כשמשהו כואב לו, זה כואב גם לך. מפקד צריך לאהוב את החיילים שלו. מישהו שהיה מפקד שלי בקורס מ"כים אמר: 'הפעם היחידה שנכשלתי הייתה כשהפסקתי לאהוב את החיילים שלי'".
תחנה 4:
מוצב כרמי צור, גוש עציון יחידה: סיירת חרוב
ה"זאב" הממוגן עצר בכניסה למפעל חומרי בניין בפאתי העיירה בית אומר, בין חלחול לגוש עציון. הלוחמים פרקו מתוכו, עטויים וסטים וחובשים קסדות, ואנחנו בעקבותיהם. תוך כמה דקות הקימו מחסום ארעי, "צ'ק פוסט", שמטרתו לערוך בדיקות פתע לרכבים פלסטיניים. מצד אחד של המחסום רכב הזאב, מצידו האחר ג'יפ ה"דוד" של סרן שי, מפקד פלגה בסיירת חרוב.
אחרי כמה דקות הגיע למחסום טנדר לבן ובתוכו חמישה אנשים. המפל"ג סימן לו לעצור. הנהג, גבר בשנות ה־50 לחייו, תושב חברון, יצא מהרכב. כשהבטנו בחולצה שלו כמעט התחלנו לצחוק, למרות שאין שום דבר מצחיק בסיטואציה הזאת. זו הייתה חולצת סוף מסלול "נחשון נוב' 07 – מקצועיות, רעות וצדקת הדרך". גדוד נחשון וסיירת חרוב, שאל לוחמיה הצטרפנו, שייכים לאותה חטיבה – כפיר.
הנהג החל לפרוק את תא המטען של הטנדר והכריז מה יש בכל ארגז: "קישואים!" "חצילים!" "קרטונים ריקים!" המפל"ג הורה לאחד הצעירים לצאת מהרכב ולהצמיד את ידיו לקיר, וערך עליו חיפוש. הוא לא מצא דבר, וסימן לפלסטינים להמשיך לנסוע.
כעבור שתי דקות עצרה במחסום מאזדה 6 עם מספר ישראלי, צהוב. זוג צעיר עם פעוטה כבת שנתיים. מדובר הפעם במשפחה ערבית־ישראלית, אבל ברישיון הרכב הופיע שם יהודי־אשכנזי. נקרא לו, לצורך הכתבה, משה ויינשטיין. "מי זה ויינשטיין?" שאל המפל"ג, והנהג הערבי ענה לו: "זה אח שלי". כיוון שחוש הומור הוא לא סיבה מספקת לעכב אדם לחקירה, והבדיקה מול המסוף המשטרתי העלתה שגם כאן הכל כשר, החיילים שיחררו את נהג המאזדה לדרכו.
לא נעים לראות איך מוציאים אדם מהרכב, מצמידים אותו לקיר ועורכים לו בדיקה גופנית. שי המפל"ג מסביר שהדבר הכרחי כדי למנוע פיגועים. "במחסום פתע כזה אפשר למצוא כלי נשק מכל הסוגים – החל מתתי־מקלעי 'קרלו' דרך רובי אם־16 ורובי ציידים, ועד סכינים, אגרופנים, אלות עם מסמרים ואפילו נונצ'קו".
ולא פחות חשוב, במחסומים האלה מאתרים לעיתים קרובות כלי רכב גנובים. "רכב גנוב הוא פוטנציאל לפיגוע דריסה או פיגוע ירי", אמר שי. "כבר היו פיגועי דריסה שבוצעו על ידי רכבים גנובים עם מספר צהוב".
אבל איתור מכוניות גנובות ("משטוּבות"), והצבת מחסומי פתע הם רק חלק קטן מהפעילות של לוחמי סיירת חרוב ("לא גדוד, סיירת" הם מדגישים), שיושבים במוצב כרמי צור, ליד צומת הגוש. "המשימה המרכזית שלנו היא להגן על ציר 60, שהיו בו לא מעט פיגועים", הסביר לנו ניצן שוורץ ממודיעין, לוחם בפלגת אשוח, שתוך כדי שיחה מתברר שלמד עם הבת הגדולה שלי באותה כיתה. "יש פעילות הגנתית ופעילות התקפית. הפעילות ההגנתית כולל סיורים על הצירים, פילבוקסים וצ'ק־פוסטים ברמה יומית".
"המשימות ההתקפיות שלנו", הצטרף לשיחה ג'סי בריקס מרעננה, מפקד בפלגת אשחר, "כוללות מעצרי פעילים ותפיסות אמל"ח וכספי טרור. לכל לוחם יוצא להשתתף בפעילות כזו לפחות לילה אחד בשבוע".
אפשר דוגמה?
יאיר ארזואן מאשקלון, מפקד בפלגה: "לפני שבוע נזרק מטען צינור על אחד הפילבוקסים. הקפיצו כוחות למרדף, עשו עבודת מודיעין ועלו על הפעילים. אתמול בלילה יצאנו למעצר בבית אומר. המפק"צ (מפקד הצוות) נכנס לבית עם החוליה שלו, והחוליות שלי ושל סמל הצוות היו חוליות סגירה, שתפקידן לוודא שאף אחד לא בורח ולתת מענה ראשוני אם מתפתח משהו מחוץ לבית.
"שני זורקי המטען היו בשני בתים צמודים. הגענו בארבע לפנות בוקר ופרצנו את הדלתות בשביל ההפתעה. מצאנו אותם בבית. זיהינו שזה אכן הם ואספנו את כל הטלפונים מבני המשפחה, שלא יתחיל דיבור בווטסאפ עם השכנים ואז יתפתחו בחוץ הפרות סדר. אחד העצורים היה נער בן 16. אזקנו אותם ולקחנו לחקירה".
על הפריצה לבית אחראים לוחמים שעברו הכשרה מיוחדת. אחד מהם הוא יונתן נווה ממושב בית מאיר שליד ירושלים, לוחם בצוות הפריצה של פלגת אשחר. "עברנו קורס ייעודי בבית הספר ללוט"ר במתקן אדם ויש לנו ערכות הידראוליות וערכות חשמליות שמעיפות את הדלת פנימה", הסביר. "כשיש מעצר אנחנו חוברים לצוותים אחרים בפלגה. לפעמים דופקים על הדלת ולפעמים פורצים אותה. זה חלק מאלמנט ההפתעה".
אבל לא תמיד פעילי הטרור מופתעים לראות את חיילי צה"ל מסתובבים אצלם בסלון. ניצן: "לפני כמה זמן יצאנו הביתה לסופ"ש, ובשישי בצהריים אנחנו מקבלים טלפון לחזור לבסיס. הגענו למוצב והתחיל נוהל קרב. מתברר שהייתה התרעה על התארגנות של חמאס לבצע פיגוע רציני, והמודיעין עלה על החוליה. יצאנו למעצר. פורצים לבית, מעירים את כולם. הפעיל היה בבית. הוא לא התנגד למעצר, רק שאל אם הוא יכול לקחת איתו בגדים. חשבנו שהוא ייקח מקסימום חולצה ותחתון להחלפה, אבל אז הוא יוצא מהחדר עם שקית שהכין מראש למקרה של מעצר – כמה סטים של בגדים להחלפה, תרופות, כלי רחצה. כלומר, הוא ידע מראש שיבואו לעצור אותו והתכונן לזה. אבל בשורה התחתונה, סיכלנו פיגוע וזה מה שחשוב".
אלאור אזריה שירת בחטיבה שלכם. יש טענה שבעקבות המשפט שלו חיילים מפחדים להגיב באירועים כדי שלא ימצאו את עצמם בכלא.
ניצן: "יש לנו גיבוי מלא מהמפקדים. כל חייל יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות והפקודות מאוד ברורות. חייל שעשה משהו לא בסדר, יודע שזה לא בסדר".
יאיר: "בסיירת חרוב יש יותר חיילים עם ראש מאשר במקומות אחרים בצבא. אני סומך על כל חייל שלי מבחינת שיקול דעת".
איך היחסים שלכם עם המתנחלים?
אביה חבושה, ירושלים: "טובים מאוד. אירגנו בשבילנו פינה חמה ביישוב כרמי צור עם מקרר, ספות ואפילו בית כנסת. אין מצב שנגיע ולא יהיה קפה, חלב ועוגות. אתה יכול לעמוד על הציר במשימה, פתאום עוצר מישהו ונותן לך בקבוק קולה ובמבה. זה מחמם את הלב".
"אחד החיילים אצלנו עשה בר־מצווה בזמן הצבא, והיישוב אירגן לו עלייה לתורה", הוסיף יאיר כבדרך אגב. קוראים לו ליאון בילר, לחייל, והוא גר בחיפה ומשרת כחובש בפלגת אשחר.
"בגיל 13 החלטתי לא לעלות לתורה. ההורים נתנו לי חופש בחירה", הוא מספר. "יום אחד הייתי בפילבוקס עם כמה חברים מהפלגה, ואיכשהו נפלט לי שלא עשיתי בר־מצווה. ואז מישהו מהם אמר: 'בוא, נארגן לך בר־מצווה ועלייה לתורה'. חשבתי שהוא צוחק, אבל הוא התכוון לגמרי ברצינות. התלבטתי, אבל בסוף הם הצליחו לשכנע אותי".
ציון ואדיר, שהיו איתו באותו יום בעמדה, יצרו קשר עם תמר, האחראית על הפינה החמה בכרמי צור, וההפקה יצאה לדרך. מסיבת הבר־מצווה נערכה ב־31 באוגוסט השנה, ראש חודש אלול. "הייתי על חצי מדי א' עם חולצה לבנה מכופתרת. הגענו בשמונה בבוקר לבית הכנסת ביישוב. היו שם משהו כמו 80־70 איש, גם חיילים מהפלגה וגם תושבים. הגיע גם סמח"ט עציון (סגן מפקד החטיבה המרחבית, סא"ל שלומי ממן – י"ק). היה הרבה כיבוד שהכינו התושבים: פשטידות, פסטות, ממתקים לילדים. החבר'ה זרקו עליי סוכריות טופי. והייתה עוגה ענקית בצורת ספר תורה".
למדת את ההפטרה כמו כל ילד בר־מצווה?
"בטח. למדתי במשך שבועיים את ההפטרה מהאינטרנט ועם חברים. אמרתי שאני לא יכול לעשות פדיחות. התרגשתי מאוד, אבל לא עשיתי טעויות".
קיבלת לפחות חופש אחרי הבר־מצווה?
"באותו יום פירגנו לי ולא יצאתי לפעילות, אבל למחרת כבר הייתי תורן מטבח".
בשבוע הבא: איך לומדים יפנית בתוך טנק בגבול עזה, מה עושים האפאצ'ים מגולני בזמנם החופשי, מי הכדורגלנית הכי טובה בגדוד קרקל ומה קורה כשדבורה של חיל הים נתקלת בכריש־לווייתן.
לפנייה לכתב/ת 
