וידוי ותודה

אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי. 24 האשמות קשות כוללת תפילת וידוי, 28 מילים, המסתיימות בקביעה תיעבנו, תעינו, תיעתענו. רימינו את עצמנו ואת זולתנו. זוהי התפילה שאמור אדם לומר על פי היהדות ברגעים האחרונים של חייו לפני שהוא עולה להישפט לפני בית דין של מעלה. במהלך יום כיפור אנחנו חוזרים ואומרים אותה לא פחות מעשר פעמים. חיינו מתנדנדים על בלימה לפני חתימת גזר דיננו. ואנחנו עורכים מאזן. על פי המסורת היהודית, כל מילה מלווה בהכאת אגרוף על החזה. רגעים קשים לכל מי שמתעמק במשמעות המילים.

הן קשות ונוקבות. נורות במטח קצבי זו אחר זו. אני מסתכלת לעצמי בלבן של העיניים. אין ברירה. מאחורי כל מילה סיפור ומשמעות. יש ביניהן דרמות קשות וברורות. אי אפשר לעבוד על אף אחד. כולנו חטאנו בהם. גזלנו, מרדנו, פשענו, רשענו, שיחתנו ‑ זה לא הם המושחתים אלא אנחנו. יש חטאים שלא נראים לנו כמו חטאים בשעת מעשה. ואחריה: "לצנו" ‑ אז צחקנו על בורא עולם או על עמיתינו. להתרגש כל כך מכמה רגעים של שטות? או "יעצנו רע" ‑ הרי למי שקיבל את עצתנו נותר שיקול הדעת להחליט. כל כך נוח להתחמק מאחריות לחטאים הקטנים ולהתחסד שהחטאים הגדולים אינם מכוונים אלינו. אנחנו מתמחים בכך כל השנה, אבל רגעי הווידוי הם רגעים שבהם אין לאן לברוח. דווקא כיום, כשרגעים רבים כל כך מחיינו מוסרטים ומתועדים, משמעות תיעוד חטאינו בבית הדין של מעלה מוחשית הרבה יותר. כל פאשלה, כל מעידה, כל מעשה רע מכוון זכורים. לפעמים הכוונות היו טובות, אבל התוצאות...

כשאני עומדת מול בוראי ומתחננת על נפשי ועל נפש בני ביתי, מאזן החטאים מפחיד, ואין לאן לברוח מן האמת. מה נותן לי את הכוח לעמוד מול אימת הווידוי? דווקא ברגעים בהם אני חשה באמונה של דורות, איך דבריי באים לפני כיסא הכבוד?

אני שואבת עוצמות מהכוח של הכלל. מהציבור המקיף אותי. לא במקרה אנחנו אומרים את המילים הקשות האלו בלשון רבים. לא אשמתי, בגדתי. ולא אשמת, בגדת. האחריות הדדית. אין מאשימים ואין נאשמים. אין פרוטקציונרים. כולנו בסירה אחת. נדרשים לקחת אחריות, להודות על חטאי העבר, ולקבל במשותף החלטות לעתיד.

אני שואבת כוח מהשילוב היהודי כל כך של דין ורחמים. כי אנה נבוא עם רשימת המכולת של חטאינו אם יידונו במשפט ללא חמלה?

במקרה הפרטי שלי מצטרפת לווידוי גם ההודיה. לתפילה הקשה הזו ישנה משמעות מיוחדת עבורי. בעשרת ימי תשובה, לפני למעלה מ־30 שנה, פחות משבוע אחרי שאבי מרדכי בר ז"ל הלך לעולמו, הגיע אליי אחיו, ברוך, דודי שנפטר מאז, עם סידור תפילה בשני חלקים. חלק ראשון - תפילת שחרית אותה כתב אבא ב־1942 מזיכרונו במחנה ריכוז בפולין, ונשא על גופו במשך שלוש שנים תוך סיכון חייו. את החלק השני, תפילת מוסף ותפילות נוספות, כתב במחנה העקורים בגרמניה ב־1946 אחרי השחרור.

סידורי תפילה היו מעטים, ואבא שהקפיד כל חייו להתפלל אך ורק מהכתוב, העתיק סידור שלם. שני העמודים הראשונים יוצאי דופן. בעמוד הראשון הלך ומנה כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים מבני משפחתו הנטבחים והנשרפים. סבי, אחיו - דודי, אשתו, אחי ואחותי הי"ד. תאריכי ומקומות הירצחם ופרטי העדים. ובעמוד השני מאחורי רשימת השמות - נוסח הווידוי. "אשמנו, בגדנו" לכל אהוביו שלא זכו לומר וידוי לפני שעלתה נשמתם השמיימה בגטו ורשה ובטרבלינקה, וסיים במילים "ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו".

ביום כיפור הזה, כשאכה על חזי במילות הווידוי הנוראות, במנחה, בערבית, בשחרית, במוסף ובנעילה, אומר לקב"ה תודה. 80 שנה אחרי שהחלה כוס התרעלה להישפך על מיליוני משפחות, ביניהן משפחות אבי ואמי, אני בארץ ישראל. כנגד כל הסיכויים. בבית כנסת. עִם עַם גדול ורב. ובארץ הזאת נשמות רבות כל כך שנפתחות איש־איש בדרכו לחוות את קדושת היום. לאבי ולאמי נולד שבט גדול ורב. ואני מודה שזכיתי להיות כאן, לומר וידוי עם כולם, להתפלל למחילה ולגמר חתימה טובה.