בית הכנסת של העיר האלה בהחלט מרשים. הבניין, הבנוי מלבנים לבנות ואדומות, משתרע על פני בלוק בתים שלם, וכולל גם את בית הקברות היהודי שמשרת היטב את הקהילה הוותיקה, הקיימת במקום מהמאה ה־12. מבנה יפהפה.
מהרחוב אי־אפשר לראות כמעט כלום. החומה הגבוהה והמרשימה מסתירה את הבניין, והיום אפשר לומר: טוב שכך. זה מה שהציל את חברי הקהילה, שהיו בתוך המתחם. החומה והדלת - דלת מעץ, לא מפלדה, אך כזו שהייתה חזקה ומבוצרת מספיק למנוע את הפריצה פנימה של היורה שטפן באלייט. אפשר לראות את החורים סביב המנעול. עוד ירייה, ועוד ירייה ועוד ירייה - ובפנים, עשרות מתפללים נסים על נפשם אל הקומה למעלה, מתפללים עכשיו על חייהם.
"באנו לתפילה בקבוצה של עשרים איש מברלין, כדי לחזק את הקהילה, להוסיף קצת אנרגיה למקום הזה", מספר לי בעברית עזרא וקסמן, צעיר עדין למראה בן 21 מבוסטון, שלומד מתמטיקה בברלין. אחד מעשרה אמריקאים שהיו בזמן תפילת יום הכיפור בפנים. "פתאום שמענו במהלך התפילה בום. ועוד אחד, ממש אחרי כמה שניות. אמרו לנו לעלות למעלה, לקומה השנייה. היינו שם כעשרים דקות, אפילו לקחנו סדינים והתחלנו לקשור אותם כדי לברוח, אם יהיה צורך. לא ידענו מה קורה". מתפלל נוסף, רומן, תיאר ב"בילד" את שאירע בתוך בית הכנסת: "חסמנו את הדלת לאולם התפילה עם כיסאות. היינו מוכנים להילחם על חיינו".
אבל בעיקר היה בלבול עמוק, אומר עזרא. "היו שמועות על אירועים במקומות אחרים בעיר ואפילו בערים אחרות. קיבלנו מהמשטרה הוראה להישאר בפנים שלוש שעות. אז המשכנו בתפילת מוסף, בתוך בית הכנסת".
אתה נראה די רגוע.
"אתמול הייתי נסער אבל היום אני אבל על אלו שנהרגו".
ביממה אחרי, ברחוב המנומנם שליד בית הכנסת ובית הקברות היהודי אליו זרק באלייט רימון בסוף המתקפה, עוסקים בבית הכנסת בחזרה לשגרה. האלה, עיר קטנה יחסית של 240 אלף תושבים, בדרום מזרח גרמניה, מתעוררת בעצלתיים. "אין כאן יותר אנטישמיות ממקומות אחרים בגרמניה. גם לא יותר מאשר בניו־יורק או פריז", אומר לי במבטא אוקראיני כבד מקס פריבורוצקי בן ה־56, ראש הקהילה היהודית בעיר. "לא קיבלנו אף פעם איומים. טוב, לפני שנתיים עברה כאן מכונית וצעקו לנו: ׳ישראל רוצחי ילדים׳. זה הכל". ואלה לא איומים, אני שבה ושואלת. אבל פריבורוצקי מבהיר - כמו גם אחרים שאפגוש במהלך היום: אין כאן יותר אנטישמים מכל מקום אחר.
מול בית הכנסת, שבו התבצע הפיגוע הנורא, מתגודדים בעיקר עיתונאים. באירוע כולו, שהתרחש ביום רביעי בצהריים, באמצע התפילה, נהרגו שני אנשים ועוד שניים נפצעו קשה. עוברי אורח תמימים. גברת אחת שחצתה את הכביש בזמן הלא נכון במקום הלא נכון, ונורתה על ידי באלייט שניסה להתפרץ לבית הכנסת, ולקוח במסעדת הקבב הסמוכה.
בסיבוב בשכונת פאולוסווירטל המנומנמת החלונות מוגפים. בקומת קרקע, בדירה יפה מול בית הקברות היהודי, לשם הושלך רימון, יושבת אישה מבוגרת, משקיפה על הנעשה. פריבורוצקי מתאר את האירוע מנקודת מבטו, ואת הנס שקרה בזכות הדלת המהוללת. "יש שמירה על בתי כנסת בערים גדולות כמו ברלין או פרנקפורט. אבל כאן? יש לנו רק שני מתנדבים שמסתכלים על מצלמת האבטחה בעת התפילה. אז הם קראו לי וראיתי דרך המצלמה איש במדים. הדלקתי את הנייד והתקשרתי למשטרה, הם תידרכו אותי במה שאפשר. הוא זרק שניים או שלושה בקבוקי תבערה לתוך מתחם בית הכנסת, ירה בדלת שוב ושוב ואז זרק רימון לבית הקברות. לולא הדלת היה כאן מרחץ דמים", הוא נאנח.
אנטישמים היפסטרים
חמש דקות הליכה מבית הכנסת, ברחוב לודוויג ווכארר, נמצאת מסעדת הקבב הטורקית, היעד השני למתקפה המחרידה. הסרטון של הרוצח הראה כיצד יושבי המקום נסים על נפשם, מנסים להתחנן על חייהם. כעת המקום נטוש ומוקף רק בחוטי משטרה.
שני האתרים מתמלאים לאורך היום בפרחים ובנרות. אלו שמניחים אותם הם בעיקר צעירים, בשנות העשרים והשלושים לחייהם. המבוגרים עוברים בפנים חתומות. הייתי בעבודה, שמענו על הפיגוע מחברים ובחדשות, הם אומרים ביבשות.
כריסטוף, כומר פרוטסטנטי בן 52, שנעצר מול מסעדת הקבב המקוללת, נשבע שאין כאן יותר ניאו־נאצים מבשאר המדינה. "הכנסייה שלנו מעבר לפינה", הוא אומר לי אחרי שירד מאופניו, לבחון את זירת האירוע. "אני מתכוון לערוך טקס מיוחד לרגל הפיגוע ואז לצעוד עם הקהילה לעבר בית הכנסת, להביע עימה הזדהות".
"אין כאן הרבה מפלגות של הימין הקיצוני. יש ימין, שמאל והרבה ירוקים", מסביר לי הכומר, בעודו מתרחק על אופניו. לדבר על אקולוגיה זה להיט כאן. על אנטישמיות קצת פחות.
"זה חנטריש לומר שאין אנטישמיות בהאלה״, צוחק ההיסטוריון מיכאל וולפסון, יהודי־גרמני שנולד בתל־אביב אך חי ועובד בגרמניה כבר 50 שנה. "בממוצע בעלי נטיות האנטישמיות בגרמניה עומד על 15 עד 20 אחוז. במזרח גרמניה הוא כמעט 30 אחוז. אלה העובדות״.
אז למה ניכר שהם חיים בהכחשה?
"צריך לומר: רוב הגרמנים אינם אנטישמים. אך לאנטישמיות יש כמה רבדים. אם תשאלי את הגרמנים מי רוצה שהיהודים ימותו, תקבלי אחוז קטן יותר. אם תשאלי אם ליהודים יש יותר מדי כסף, האחוז יעלה".
האלה היא העיר הגדולה ביותר במדינת סקסוניה־אנהלט והעיר החמישית בגודלה במה שהיה לפני האיחוד מזרח גרמניה. עיר הולדתו של המלחין הנדל, מוקד עלייה לרגל לחובבי מוזיקה קלאסית מכל העולם. את התמהיל האנין הזה משלימה העובדה כי ממוקמת בה אחת האוניברסיטאות החשובות בהיסטוריה הגרמנית - אוניברסיטת מרטין לותר, הקרויה על שמו של מייסד הזרם הפרוטסטנטי שלימד בגלגול עתיק שלה במאה ה־16. אבל מול התדמית האליטיסטית וההיסטורית הזו, יש בעיר גם צד אפל: היא אחד מהמרכזים העירוניים הגדולים בגרמניה מבחינת מספר הניאו־נאצים ואנשי הימין הקיצוני במזרח גרמניה - שהייתה ונותרה חלשה ונחשלת יותר ממערב המדינה, בעיקר מחוץ לברלין.
ריאס, ארגון פדרלי שמתעד תקיפות אנטישמיות, רשם 404 התקפות אנטישמיות רק בברלין ורק במחצית השנה הראשונה של 2019. זוהי ירידה קטנה לעומת 2018, שהייתה שנת השיא בהתקפות אנטישמיות. ב־2018, זיהתה הסוכנות הגרמנית למודיעין עלייה היסטרית של 71 אחוז במספר התקריות האנטישמיות לעומת השנה הקודמת. הדו"ח שלה גם מראה על עלייה במספר אנשי הימין הקיצוני במדינה. הסך הכולל של אנשי הימין הקיצוני מוערך ב־24 אלף איש, מחציתם מוגדרים כבעלי פוטנציאל גדול לאלימות.
בין 240,000 תושבי העיר נמצאים לא רק החשודים המיידיים – גלוחי הראש שמנפנפים בסמלים נאציים, אלא גם סוג חדש: "ההיפסטרים הנאצים", הניאו־נאצים המעודנים. במידה רבה הפיגוע הוא איתות להם ולא רק למהגרים. נסביר: את האנטישמיות כיום בגרמניה אפשר לחלק לארבע: המוכרת ביותר היא אותה אנטישמיות ניאו־נאצית מהדור ראשון, שממנה יצא הרוצח ביום רביעי - גלוחי הראש, מעריצי היטלר, שונאי כל מי שהוא לא הם. רובם גברים שנשארו מאחור, ממקומות עם אחוזי אבטלה גבוהים. כמעט כולם מכחישי שואה. הם יכולים להיות מאוד אלימים על בסיס יומי. עיקר מוקד הכוח של קבוצה זו נמצא במזרח גרמניה.
הסוג השני של אנטישמיות שממש אין לזלזל בו היא אנטישמיות מהכיוון המוסלמי. אנטישמיות אלימה, בעיקר פיזית, לא מתוכננת או מאורגנת, שהרימה את פניה מאז פתיחת השערים של גרמניה לפליטים מהמזרח התיכון. היא ניכרת בעיקר במתקפות ספונטניות על יהודים וישראלים בערים גדולות כמו ברלין. המתקפה בהאלה הגיעה רק חמישה ימים אחרי שאזרח יליד סוריה ניסה לפרוץ לבית הכנסת הגדול בברלין עם סכין בידו. האזרח נעצר ושוחרר לאחר יום.
הסוג השלישי של אנטישמיות, שנוטה קודם כל לגלות הבנה לאנטישמיות מהכיוון המוסלמי, מגיע מחלקים בשמאל הגרמני, שבו ביקורת חריפה על ישראל לא אחת מידרדרת לאנטישמיות.
ויש סוג רביעי של אנטישמיות, חמקמק לא פחות: מה שניתן לכנות האנטישמיות הניאו־נאצית ה"היפסטרית". אנשים שנראים לגמרי נורמלים: מתלבשים נורמלי, מדברים נורמלי, עובדים נורמלי, חיים נורמלי. ויש להם גם נציגות בפוליטיקה הגרמנית. זוהי הקבוצה שמשבר הפליטים הרים מעל פני הקרקע. כלפי חוץ מקפידים לטעון שהם פרו־ישראלים ופרו־יהודים, אבל חלק מהאמירות של מנהיגיה (למשל "תקופת הנאצים הייתה רק חרבון ציפור בתוך אלפי שנותיה של גרמניה" של מנהיג מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" אלכסנדר גולנד), מטרידות בלשון המעטה. הם שוכרים שולחנות בשוקי חג המולד ומוכרים בהם סטיקרים עם סלוגנים נגד האיסלאם, נגד זרים ובעד סגירת אירופה למהגרים.
ההתקפה שביצע שלשום באלייט - לפי כל הסימנים לא בחור מבריק במיוחד - נראית לעומת זאת בפירוש כפעולה ניאו־נאצית מהדור הישן: אלימה, מכוונת נגד יהודים וזרים אחרים. אפשר להאזין לקיטוריו הבלתי פוסקים לאורך 35 דקות של הסרטון שאותו העלה לאתר משחקי וידיאו ממצלמת הקסדה שלו, ומתעד את המתקפה אבל לא פחות את הלך רוחו המסויט של הצעיר בן ה־27. תלונות על שיעור הילודה הנמוך במערב, הפמיניזם, המהגרים והיהודים כמובן שהם "שורש כל רע". הוא גם מתלונן על עצמו ומכנה את עצמו "לוזר" לא אחת.
אתמול אביו של באלייט ניסה כבר לצייר את המתקפה כתוצר קודם של חוסר שפיות ויציבות, המקבילה הגרמנית למעשי הטבח הרבים בארה"ב שגם הם מונעים לא פעם משילוב של גזענות וכעס עצום. "הוא לא חי בשלום עם עצמו ועם העולם. תמיד הוא האשים את כולם. תמיד רבנו, ומה שאני חשבתי או אמרתי מעולם לא נחשב. לא יכולתי להתקרב אליו יותר", אמר האב.
דימיטרי קפיטלמן, סופר חצי־יהודי מוביל, צייץ אמש בזעם: ״עכשיו כולם מתעוררים. איפה היו כולם כשהאלטרנטיבה לגרמניה עלתה, כשהתייחסו אל השואה כאל חרבון של ציפור. אז עכשיו אתם מתעוררים? פאק אוף״.
שכבה של קיצונים
ובינתיים, עיקר תשומת הלב בחדשות בגרמניה עבר למתקפה הטורקית בסוריה ולזוכים בפרס נובל לספרות, אחד מהם אוסטרי (בכל זאת שכנים). עיקר תשומת הלב בדיון על האירוע עובר לשאלת מחדל האבטחה של בתי כנסת בגרמניה, ובעיקר האם העובדה שבית הכנסת לא היה מאובטח ביום הקדוש ביותר ליהודים - בעצמה מעידה על אנטישמיות לטנטית מצד הרשויות בגרמניה, או לפחות העלמת עין ומשיכת כתף. אין ספק כי המראה של קנצלרית גרמניה שרה "עושה שלום במרומיו" עם רבניות בתפילת זיכרון בברלין, כמה שעות לאחר הפיגוע, נועד לטשטש את התחושה הלא נוחה הזו.
ייתכן שהשחרור של התוקף הסורי שניסה לרצוח בשבוע שעבר באותו בית הכנסת בברלין הבהיר, אולי גם לשטפן באלייט, שהדם היהודי הוא הפקר. ראש הקהילה היהודית בגרמניה, ג׳וזף שוסטר, הפנה אצבע מאשימה כלפי התביעה הכללית עוד בערב יום כיפור, לפני המתקפה בהאלה, על ההתנהלות שלה בפרשה הזאת. ובמוצאי יום כיפור, אחרי המתקפה שכמעט נגמרה בטבח, האצבעות כבר כוונו למשטרה. "סקנדל ורשלנות", אמר לכלי התקשורת, וגם הוא השתמש יותר מפעם אחת במילה "נס" כדי להבהיר מה היה קורה לולא הדלת. פרשנים ומובילי דעת רבים דיברו אמש בלשון דומה.
ההיסטוריון מיכאל וולפסון מזכיר גם כי המשאבים במזרח אירופה קטנים יותר, מה שאולי מסביר את היעדר השמירה על בית הכנסת. "למשטרה יש פחות תקציב. ואמנם רוב השוטרים בסדר, אבל גם בפוליטיקה המקומית וגם במשטרה יש שכבה של קיצונים. בדברים האלה, האלה אינה שונה מכלל מזרח אירופה״.
"51 מתפללים היו בבית הכנסת בזמן התקיפה. המשטרה ספרה", אמר ראש הקהילה היהודית בהאלה פרובורוצקי. "הדלת היא שהצילה אותם".
המשטרה הגיעה במהירות?
"עשר דקות. לא יודע אם זה מהר או לאט", הוא מוסיף באירוניה דקה, כנראה שומר על מסך של דיפלומטיות יחסית מול הרשויות. פריבורוצקי מסביר שאין משטרה מסביב לבית הכנסת גם בשגרה. "הם מסיירים בעיר. ייאמר לזכותם שהייתי איתם בקשר טלפוני בזמן האירוע והם אמרו לנו מה לעשות".
"בפנים היו בעיקר צעירים וזקנים", מתאר וקסמן, הצעיר האמריקאי. "כמעט שלא היו ילדים. נשארנו רגועים אבל זה נס שלא קרה כלום. פשוט חייבים לחזק את נוכחות המשטרה מול כל בתי הכנסת בגרמניה. אי־אפשר לסמוך רק על ניסים".
