ריחות של בית

אמא שלנו, נחמה, אהבה לאסוף דברים. מאז לכתה מצאנו קבוצות־קבוצות של פריטים שאהבה ללקט בטוב טעם נדיר. לכל אחד מאיתנו יש זיכרון שבו הולכים איתה לקצה הרחוב לגרור כורסה מרוטה (שמישהו כבר זרק) שהיו לה ידיות מיוחדות וש"חבל לא לעשות איתה משהו". למדנו שאפשר לתקן או לרפד מחדש וליהנות מחפץ שאין לאף אחד אחר.

מקום של כבוד היה לאוסף המתכונים שליקטה - מתכונים שהעתיקה מהעיתון, או שביקשה מחברה או מהטבח במסעדה, כתובים בכתב ידה המיוחד, הנערי, על כרטיסיות שנדחסו בתוך קופסה שחורה שנפתחת כלפי מעלה כך שאפשר לדפדף בינהן ולאתר מתכון רצוי בין שאר פתקאות ומחשבות שדחפה שם. מצאנו מתכונים גם במגירות במטבח, בתוך ספרים ובצד מיטתה, נוכחת כל כך באותיותיה המצוירות.

המתכונים היו כמו מפת דרכים להיוועץ בה, היא נעזרה בהם אבל למעשה הכינה מאפים ותבשילים כמו קוסמת שמכינה שיקוי כשפים: חותכת, עורמת־בוזקת־מערבבת־מטפטפת, לשה־לשה, מורחת־מסובבת, משליכה בתבנית או במחבת - והבית היה מתמלא בריחות שנחרתו במוחנו כ״ריחות של בית״.

המטבח שלה היה מקושט ומאובזר כאילו הוא החדר הפרטי שלה עם חלון יפהפה שגפן טיפסה בו ושימשה כווילון אקולוגי. בצד הציוד השימושי, פיזרה במטבח בסדר אקראי כלי קרמיקה ממקומות שונים, כלים מברזל או מנחושת, רשתות לביצים או בצל, בקבוקונים יפים, אוסף מסחטות לפרי הדר ומגרדות לקליפתם, פמוטים שהייתה מקפידה להדליק בהם נרות שבת ולהניח בחלון, וסביב פיזרה זרים של מרווה, לבנדר וטימין שקטפה ביער ירושלים והייתה קושרת ותולה הפוך כך שהשתמרו על הקיר שנים על שנים.

רשימת הדברים שהכינה בשבילנו מתארכת בכל פעם שאנחנו מבקשים לייצר כזו: עוגת שוקולד, עוגת שכבות, עוגת קצף־קצפת, עוגת שיש, עוגיות חמאה ושוקולד צ'יפס, מוס שוקולד (שהייתה מקררת בכוסות של סרוויסים עתיקים), חמין אגדי (שהייתה מפרידה את רכיביו בשקיות בד ונכנסת ויוצאת מהמיטה כל הלילה לוודא שלא התייבש), חמין אטריות ועוף, חצילים בעגבניות או במיונז ושום, מוס טונה, קיש לורן, לזניה עשירה בשמנת ופטריות, קישואים ממולאים, ארטישוקים מבושלים (מוגשים עם רוטב מיוחד לטבילת העלים), פטריות מוחמצות וגם מלפפונים. הרשימה ממשיכה גם בחלוקה לימים - שניצל וצ'יפס ביתיים בראשון, כבד צלוי עם פירה בשני, בשלישי קציצות עם צנוברים וגיבץ׳ (תמיד אמרה שזה פצ׳קריי להכין גיבץ׳ טוב), ברביעי ספגטי עם כדורי בשר; ובחמישי.... הייתה נוסעת לשוק ומביאה לנו מעורב ירושלמי כמו הירושלמית האסלית שהיא הפכה להיות.

אוכל היה בשבילה ״בית״ והיא אהבה שהיינו מתכנסים כמכורים במטבחה (גם סתם ״על״ ביצת עין מפוצצת חמאה, לחם לבן וזיתים שלפעמים הכינה בעצמה) מייצרים לעצמנו מכנה משותף, ללא מילים.

כשגמרנו לאכול הייתה מעיפה אותנו לעיסוקינו וממהרת לסרט, לתערוכה או להצגה. למרות שהיה לה חשוב שנתכנס ונאכל בבית היא אף פעם לא ויתרה על אירוע שעניין אותה או על סדר יומה העצמאי.

גם כשכבר לא הרגישה טוב הייתה מבקשת שנגיד לה מתי אנחנו באים כדי שתספיק להכין לנו משהו שאנחנו אוהבים.

בינינו האחים היינו אומרים, ״כשבאים להורים נהיים רעבים בחנייה״.

לכבוד השנה החדשה, בצד הרימונים שקטפנו לכבודה אנחנו מפרסמים קצת מהמתכונים שהיו שמורים במגירה במטבח שלה. חג שמח.