בקצה אגף א' בחדר המיון במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, שכבה במשך כל יום רביעי ויקטוריה דואק מקריית־ביאליק. בחודש הבא תחגוג את יום הולדתה ה־97. יותר מ־27 שעות שהיא נמצאת במיון, למרות שהייתה אמורה לעבור כבר לפני הרבה־הרבה זמן אל אחת משתי המחלקות הכירורגיות. מבט בצג המחשב מגלה שההמתנה של הקשישה רחוקה מלהסתיים: בכירורגית ב' התפוסה היא 120 אחוז (מינוס שש מיטות), ובכירורגית א' נרשמו 116 אחוז (מינוס 5 מיטות).
"החולה הזו לא יכולה לעלות למחלקות עד שלא יפונו משם חמישה־שישה חולים", מסביר איש הצוות הרפואי. "רפואית, חייבים לשים אותה או בכירורגית או להשאיר אותה במיון, כי אם קורה לה משהו, פה יש צוות שיכול להתערב במהירות ולעזור לה. לצערנו, עם זה שמדובר בגברת בגיל מתקדם ובמצב רפואי שדורש טיפול, היא תעביר לילה נוסף במיון".
עומס, תסכול ומאבק בלתי פוסק בשמיכה הקצרה מדי הם לא דברים חדשים כאן. מרבית ימות השנה מתמודדים במיון (מלר"ד – מחלקה לרפואה דחופה) של רמב"ם עם עומסים קשים. "פעם זה קורה 'לפני החגים', פעם זה 'אחרי החגים', פעם זה 'מגפות החורף'", נאנחת אחת האחיות, "אנחנו מורגלים כבר לעבוד עם עומסים, אבל אתה מביט בחולים האלה ויודע שמגיע להם יותר. המדינה צריכה לתת לדבר הזה פתרון".
בוקר יום רביעי החל עם מאה אחוזי תפוסה בחדר המיון. 70 חולים על 70 מיטות, לפי התקן שנתן משרד הבריאות לבית החולים. במהלך היום המספר הזה השתנה לרעת החולים. מספרם טיפס ככל שחלפו השעות, ובשתיים בצהריים הגיע ל־130 חולים – תפוסה של 180 אחוז. כשבשש בערב מספר המטופלים במיון ירד ל־107 – 107 חולים על 70 מיטות, להזכירכם – תפוסה של 130 אחוז נתפסה כהקלה. "תיאורטית זה עוד מצב טוב, אבל זה עדיין סיוט גדול לחולים", אומר אחד מאנשי הצוות.
חלק מאותו סיוט לחולים התבטא גם במספר השעות שהם המתינו למיטה שתתפנה עבורם במחלקות. כך למשל, בשעות הערב, 22 חולים מתוך ה־107 שהו במיון בין ארבע לעשר שעות. שישה מהם חיכו יותר מעשר שעות להעברה למחלקה. אחד העובדים מציג לפנינו את הנתונים על צג המחשב. "המחשב לא משקר", אמר, "הוא שם לנו מול העיניים את המציאות היומיומית הקשה".
אוונטי פופולו
סמוך למיטתה של ויקטוריה יושבת המטפלת המסורה שלה, ג'ינקי, אזרחית הפליפינים. ממיטת חולייה, עם מכשיר סיוע בנשימה באפה, מספרת ויקטוריה על מסלול חייה טרם הקמת המדינה ולאחריה, ומסרבת לאבד את האופטימיות חרף המציאות הבלתי נסבלת שהיא רואה עכשיו.
היא נולדה בירושלים ב־1922 להורים שעלו מסוריה. בגיל 18 עברה לתל־אביב, בגיל 25 פרצה מלחמת העצמאות. ויקטוריה גידלה שני בנים, יהודה ויוסי, היא דוברת חמש שפות, צרפתית, אנגלית, ספרדית, ערבית ועברית, ולאורך שנים עבדה כמרכזנית בשיחות בינלאומיות. "עברתי כל כך הרבה בחיים", היא אומרת בלי לאבד את החיוך הרפה על פניה. "איזה פרעות היו עם הערבים, איזה פחד שהיה.
"אני סבתא לשלושה נכדים ולשתי נינות. הייתי אישה בריאה כמעט כל שנותיי, רק בשנים האחרונות התחלתי להגיע לבית חולים. כל החיים עבדתי ושילמתי את המיסים וכמובן שכואב לי שאין מספיק מיטות אשפוז לאנשים כמוני, וגם לצעירים יותר. יחד עם זאת, אני אדם שבוחר לראות את הטוב בכל דבר. הסיפור של המדינה שלנו הוא נס, ועוד איזה נס. מי יאמין שיש לנו כל כך הרבה דברים בישראל, גם אם יש בעיה בבתי החולים. למרות הכל, זאת המדינה שלי ואני עדיין אומרת, 'כל הכבוד למדינה שלנו שאני אוהבת אותה מאוד'. וגם פה, למרות כל הקשיים, הטיפול בי מצד הצוות נפלא".
בהמשך הערב הגיע יוסי דואק (68), בנה של ויקטוריה, כדי לשהות ליד מיטתה. 30 שנה כיהן כמשנה לראש העיר קריית־ביאליק, סגן ראש העיר, ממלא מקום ראש העיר. הוא איש עסקים ובעל עיתון פרטי, וכשהוא מביט על אמו האהובה ששוכבת על מיטת חדר המיון, הוא לא שותף לרגשות ההוקרה שלה. "המדינה איבדה את זה", הוא אומר קצרות. "מדינה שלא נותנת שירות לתושביה ולאזרחים, אין לה זכות קיום.
"לאיפה הולכים הכספים שצריכים ללכת לכלל הציבור?" הוא שואל, "הרי לא ייתכן שהמדינה הגיעה ליותר מתשעה מיליון איש, ואין התקדמות – לא קמים בתי חולים, לא נוספים תקנים למיטות, אין תעסוקה טובה לרופאים, לאחיות. אין לעיתים כיסאות גלגלים כדי לקחת חולים ממחלקה למחלקה. לא תמיד יש מספיק שמיכות לחולים. זה בלתי אפשרי. רק היום שמעתי שאישרו לעיריית קריית־אתא להקים בית חולים בעיר, כלומר בעוד חמש שנים ייתכן שיהיה איזשהו שינוי".
ואתה מאמין לזה?
"אני רוצה להאמין, כי אין שום אפשרות שהמצב הזה יימשך. אני מביט על אמא שלי והמצב שלה משפיל. למרות שהצוות ברמב"ם מדהים, הוא קורס תחת העומס. כשאמא שלי רוצה לרדת לשירותים, אין אחות שתיקח אותה. אומרים לנו, 'נשים לה חיתול'. אבל היא לא צריכה חיתול, כי היא רוצה ללכת לשירותים. אז שמים לה חיתול, וכעבור עשר שעות למחרת מחליפים לה.
"מבלי להיכנס לפוליטיקה, אם מוציאים 700 מיליון שקל על מטוס לראש ממשלה, וזה לא משנה את מי הוא ישרת, זה אומר שמזלזלים בציבור. צריכים קודם לתת טיפול לאנשים שזקוקים לטיפול. אני חושב שליצמן נכשל, שראש הממשלה שמעליו בנושא הבריאות, נכשל, הממשלה נכשלה ומדינת ישראל וכנסת ישראל נכשלו בפני התושבים".
איך ניתן לתקן את הדבר הזה?
"להקצות משאבים. הרי לא ייתכן שבארבעת העשורים האחרונים לא קם אף בית חולים ממשלתי במדינת ישראל. אנחנו לא בסדר. משהו איתנו לא בסדר. אני חושב שכמו באיטליה, 'אוונטי פופולו, קדימה העם'. העם צריך לצאת לרחובות ולומר: 'רבותיי, מה שמגיע לנו, תנו לנו'. מי נדפק מזה? הקשישים, הערירים, החולים, אלה שזקוקים לעזרה, הם לא יכולים לצעוק. אנחנו צריכים לצעוק בשבילם. פעם גם אנחנו נהיה במקום שלהם, וזה מאוד מפחיד".
נלך הביתה, מחר נחזור
במיטה ממול שוכב סימון ישראלוב (67) מקריית־אתא, חולה המטולוגי. לחדר המיון הגיע בשעה אחת בצהריים, ומאז המתין. ליד מיטתו יושב כל העת בנו איציק (43). "בגלל המערכת החיסונית הירודה שלו, בכל שבועיים־שלושה בממוצע אבא מגיע לחדר מיון. כשיש לו 38 מעלות חום, הוא חייב לטוס לחדר מיון, עולה למחלקה פנימית, מתאשפז לשלושה־ארבעה שבועות, מקבל אנטיביוטיקה ועירויים, משתחרר וחוזר חלילה. כל פעם אנחנו מחכים המון זמן במיון, אבל לפחות תמיד בסוף איכשהו מצליחים למצוא לו מיטה במחלקה".
על פניו של סימון מסכה המגינה עליו מפני החיידקים שבמיון. "עד שחליתי בחיים לא לקחתי אקמול או אופטלגין, אבל מאז אני נמצא הרבה בבית חולים. למרות העומס הצוות מטפל בי יפה. הם עובדים סביב השעון כדי לטפל בי ובחולים אחרים".
"אבא היה אזרח עובד צה"ל. כעת הוא פנסיונר", מתערב איציק, "אחרי שתרם 40 שנה למדינה ושילם למערכת הבריאות, מערכת הבריאות צריכה עכשיו לתת לאבא שלי את המענה שמגיע לו. אבל כמו שאני רואה, המצב לא ישתפר. כשמערכת הביטחון גוזלת 50 מיליארד דולר בשנה, אנחנו לא מצפים לניסים פה. אז הצוות הרפואי, שהוא לעילא ולעילא, מנסה איכשהו לגשר על הפער הזה של המחסור".
במיטה ליד דניאלה חבצלת, בת 29, מקריית־אתא. היא הגיעה לחדר המיון בעשר וחצי בבוקר, ובשעת ערב מאוחרת איש לא עידכן אותה האם הוחלט לאשפזה. "סבלתי מכאבי בטן מאוד חזקים. הייתי מקופלת עד שבכלל קיבלו אותי במיון", משחזרת דניאלה, "עברו שלוש שעות עד שלקחו לי בדיקות כמו דם ושתן. גם למיטה הגעתי ממש במקרה, אחרי שהביאו לי תרופה שגרמה לי לתופעות לוואי. אם לא הייתי מתלוננת בכלל לא היו שמים לב אליי.
"אחרי ששמו אותי במיטה הגיע רופא לבדוק אותי ומאז לא ראיתי רופא. אין לי שום מושג אם יאשפזו אותי, אם ישחררו אותי הביתה, אם תוצאות הבדיקות הגיעו ומה התוצאות? מה התכנון של הרופא? איש לא אומר לי דבר".
מרב הספל מקיבוץ יחיעם ובעלה יפתח מחכים לשחרור. לחדר המיון הם הגיעו ב־12 בצהריים בשל כאבים עזים ברגלו של הבעל אחרי ניתוח שעבר. עכשיו כבר שמונה בערב. "הוא עשה בדיקות, חיכינו שעות, וכעת אמרו לו שהוא יכול לחזור הביתה ומחר אנחנו מוזמנים לכאן שוב", הסבירה מרב.
"במשך שעות לא הייתה מיטה לתת לו בחדר המיון, היה עומס נורא. אני גם מרחמת על הצוות, הרופאים והאחיות, וגם על החולים שזקוקים לרפואה ציבורית – אני לא רוצה לומר רפואה ציבורית ברמה איכותית, אבל ברמה סבירה – ולא מקבלים את זה. במקום שישקיעו את המיסים שאנחנו משלמים בכל חודש בביבי ובבחירות, בואו נשקיע את זה בבריאות ובחינוך של הילדים שלנו.
"בזמן שהיינו פה שמענו צעקות של חולים, אנשים בוכים, ויש כעס ועצבים, ואין מי שיעזור להם. אנשים מחכים למיטה מאחת בלילה, אם זה בפנימית או בכירורגית או אורתופדית. ואין מיטה. 120 אחוז תפוסה זה מה שאמרו. אז אנחנו הולכים לישון במיטה הפרטית שלנו בבית ומחר נחזור לפה".
בני הזוג הספל הורים לארבעה ילדים. הם מספרים כי רוב הזמן הם פונים לרפואה פרטית בגלל שיש להם את האפשרות הזו. "אבל זו מכה, להיות פעם אחת בבית חולים ממשלתי, זו זוועה. פשוט זוועה", אומרת מרב, "יש לשנינו הורים, בריאים ברוך השם, אבל זה כואב לחשוב שאם יזדקקו לאשפוז לא תהיה מיטה לתת להם. בינתיים, במקום לטפל באנשים, לא מצליחים להקים ממשלה ומדברים איתנו על עוד בחירות. אני מאוד אתאכזב אם יהיו עוד בחירות. זה עובר כל גבול בעיניי".
פזית רביב, אחות מוסמכת במיון, הגיעה למשמרת הערב בשעה שלוש בצהריים מביתה בזכרון־יעקב. "עמוס במחלקה", היא אומרת תוך שהיא בודקת דבר מה במחשב, "אצלנו כמעט תמיד התפוסה מלאה, ואם לא, זה משתנה ברגע".
ובימי עומס כאלו, כשאת מסיימת משמרת וחוזרת הביתה, יש תחושת תסכול?
"כמובן. יש גם אחיות שטוענות חד־משמעית שאיכות הטיפול נפגעת בגלל העומס הזה. אין ברירה", היא מושכת בכתפיה בעייפות, "אנחנו מתעדפים מה שיותר דחוף מבחינת החולה ופחות מתחשבים, עד כמה שזה עצוב, בצרכים וברצונות שלו שהם מעבר לטיפול רפואי־תרופתי. מנסים לתת מענה איפה שחשוב, זה מה שעומד לנגד העיניים".
וויקטוריה דואק, הקשישה האופטימית? נכון לשעת סגירת הגיליון היא עדיין במיון, כבר יותר מ־40 שעות.
האחות המותשת
"זה לא נראה ככה לפני שלוש–ארבע שנים"
"אני עובדת כאחות במיון בירושלים, אבל גם בשאר המחלקות התפוסה מלאה כל הזמן. זה לא חדש. זה כבר שנה שאין 'קיץ' בחדרי המיון, אנחנו במצב קבוע של 'ספיקת חורף'. הדאגה היא מה יקרה כשהחורף באמת ידפוק על הדלת.
"בהיעדר תקציבים אין קידום של תוכניות. כמו פתיחה של אגף חדש שכבר תוכנן, הוספת כוח אדם וציוד. אפילו שמירה על חולים פסיכיאטריים נתקלת בקשיים. גם תוכניות שהיו בדרך לא זזות. כל פעם כשאני עובדת לילות אני רואה בעיניים שלי שאין מיטה אחת פנויה במיון. והחולים באמת חולים. לא כל מיני כאבים בציפורן חודרנית. זה לא היה לפני שלוש־ארבע שנים בעונה הזאת.
"צריך לזכור שחיסוני שפעת התחילו באיחור השנה ויש את החצבת. אלו המון חזיתות. בסוף אנחנו שם ונעשה הכל, אבל אין דבר כזה שאין מחירים. המחירים הם במשך האשפוז, בכאב, בסבל, בנוחות. אנחנו רוצים טיפול איכותי וטוב, לא רק טיפול מציל חיים. מחיר נוסף זו השחיקה של הצוות, כי הם מתעסקים בדברים שלא קשורים אליהם כמו למשל לחפש שמיכה או להתעמת עם מטופל שמחכה יממה לסי־טי".
ההורים שתקועים במיון
"הילד סבל עד שפנינו למישהי שאנחנו מכירים"
פדות ומתן ליברמן קיבלו טלפון מהמעון של בנם בן השנתיים, מעיין, ביום שישי בבוקר. הילד נפל בצורה מסוכנת ולא יכול להניע את הרגליים. הם הופנו בהתחלה למוקד של קופת החולים, שם איבחנו שבר ספירלי בירך, שבר שנחשב למסובך במיוחד, בייחוד אצל פעוט. האורתופד הפנה אותם לבי"ח שניידר על מנת שיקבלו טיפול. ההורים המודאגים הגיעו לבית החולים ב־11:00 בבוקר עם הצילומים והיו משוכנעים שיקבלו טיפול מהיר. האבחנה כבר ניתנה, הצילומים ישנם והפעוט צורח מכאבים. רק לאחר שעות רבות והפעלת קשרים הם זכו ליחס.
"הזמן שחלף עד שזכינו לראות רופא ראשוני היה בלתי נסבל", אומר מתן. "לא התייחסו אלינו במשך שעות. אין מספיק אנשי צוות, בעיקר רופאים, ואנחנו עם ילד סובל בטירוף שאנחנו כבר יודעים מה יש לו. מרוב בלגן לא היה עם מי לדבר".
פדות, האמא, מתארת: "בשעה 13:30 כבר נשברנו. הילד לא עמד בעוצמת הכאבים וביקשתי מאחות שאני מכירה בשניידר לראות אם יש איך לזרז את העניינים. במשך שעתיים וחצי סתם היינו בהמתנה. התחושה הייתה שאף רופא לא מתכוון לראות אותנו בכלל ושאם רוצים שמשהו יזוז צריך לעמוד צמוד לרופא, שישמע את הילד בוכה.
"ברגע שהרופאה הסתכלה על הצילומים שהבאנו, היא הבינה את המורכבות ושלחה לצילומים שוב. כל הזמן לא האמינו שזה משהו כל כך חמור, כי אחרת הילד היה צורח. זה היה המדד שלהם. שהילד כבר לא צרח בהיסטריה, אלא רק בכה מלא, כי הוא פשוט היה מותש. למזלנו האחות שאנחנו מכירים התערבה ובזכותה הוא קיבל משככי כאבים חזקים יותר. הכאב שלו היה שקוף.
"ב־14:00 בצהריים הבטיחו שאורתופד יגיע לטפל בו, אבל רק בשעה 17:30 בערב הילד גובס בשתי הרגליים, מהמותניים ומטה. איך אפשר לדמיין פעוט עם שברים כל כך מסובכים שסובל מהבוקר עד הערב בגלל הברדק שהיה שם? רק ב־22:30 בלילה ביום שבת שוחררנו הביתה, אחרי יותר משש שעות. זו הייתה חוויה טראומטית מאוד, אבל בסוף באמת כולם היו עסוקים. אני לא חושבת שזה נעשה מרוע, פשוט חוסר יכולת משווע לתת מענה".
זוג בטראומה
חמש שעות המתנה ללידה שקטה
עמוס ועלמה (שמות בדויים), הגיעו לאחד מחדרי המיון ברגע הקשה בחייהם - כאשר עלמה החלה לדמם באופן מסיבי בחודש השישי להריונה. אף על פי שלצוות הרפואי היה ברור שמדובר במקרה חריג, נאלצה עלמה להמתין לרופא יותר מחמש שעות, אז נקבע שלמעשה העובר שברחמה ללא רוח חיים ועליה לעבור לידה שקטה.
"אין מילים לתאר את חוסר האונים והמצוקה הנפשית שהיינו בה, זו מציאות מטורללת לגמרי", מתארת עלמה. "לקבל בשורה כזו ככה זה קטסטרופה. מה שעצוב הוא שיש במיון איזו שותפות גורל. כמה שריחמתי על עצמי, לא יכולתי שלא לרחם גם על הצוות ועל שאר החולים. ראיתי אישה אחרי תאונת דרכים שלא קיבלה יחס שעות, עד שבעלה פשוט איבד את זה והתחיל להשתולל. קראו למאבטח, אבל היה קשה לשפוט אותו. התחושה היא שהרופאים מאוד מחויבים לעבודה, אבל בסוף הם בני אדם. אני יודעת שהטרגדיה שלי היא רק שלי, אבל כשיש מולי אדם עייף ומותש שקורס תחת העומס, הוא לא יוכל לתת לי אמפתיה ברגע הנורא הזה. המציאות הזו מביאה גם את החולים וגם את הצוותים עד הקצה".
הנכדה המודאגת
"בשלב מסוים עזרתי לאחיות להעביר מנות דם"
עמית, צעירה מפתח־תקווה, הגיעה יחד עם סבתה החולה לחדר מיון באזור המרכז באמצע הלילה השבוע עם הפניה שקיבלו מרופאת המשפחה. "הגענו מוכנות מראש לזה שניתקע שעות, אבל לא דמיינו שזה יהיה כל כך נורא. חוץ מההמתנה עצמה, אין שום דרך לתת שירות לאדם מבוגר, מוגבל או שאינו דובר עברית. כולם כל כך ממהרים, ולכן הראשונים שנדפקים מזה אלו האוכלוסיות הכי חלשות שיש - קשישים, עולים, אנשים בודדים.
"אמרתי לעצמי, מזל שיש לסבתא שלי נכדה שתבוא איתה. לרוב בנות גילה אין את הליווי הזה", אומרת עמית בדמעות, "אם לא הייתי שם מי יודע מתי בכלל היו מאבחנים אותה ואם היו מאבחנים אותה נכון. לרופאים אין סבלנות להקשיב לכל מטופל ולהסביר לו עד הסוף, אין להם אפילו מיטה לתת לה, וזה לא מרוע. זה מחוסר אונים.
"היה שלב שהאחיות נעזרו בי לפעולות בסיסיות כמו העברת מסמכים או מנות דם ממקום למקום, כי פשוט היו חסרות להן ידיים עובדות, ואני רציתי לעזור להן לזרז מינהלות. גם כשאחות לוקחת דמים בלחץ, כשנושפים לה בעורף מאות חולים אומללים, אף אחד לא יצפה ממנה להיות עדינה. היד של סבתא שלי מפוצצת בחורים ושטפי דם כי פשוט אין זמן לקחת דמים כמו שצריך. היה שלב שכבר לא ידעתי על מי אני יותר מרחמת - עלינו או על הצוותים שנראו פשוט רמוסים.
"העובדה שבחירות נוספות הן בכלל אופציה זו חרפה ממדרגה ראשונה. יורקים לנו בפרצוף ואנחנו אומרים שזה גשם. הבעיה היא שלאף אחד כבר לא אכפת. התרגלנו לחיות במדיניות חירום, ולהשלים עם זה שמלחמות אגו של פוליטיקאים יותר חשובות מהטובה שלנו כאזרחים".
הרופאה השחוקה
"יש לנו בקושי חמש דקות לכל מטופל"
"אני עובדת בסורוקה, המיון הכי גדול בארץ, שרואה 250־300 חולים ביום, ואנחנו בלילה רק ארבעה רופאים על כל הטירוף הזה. בנוסף, יש לנו שלושה סטאז'רים וצוות סיעודי שאנחנו צריכים לנהל. במיון הכירורגי יש שני רופאים בלבד. זה נותן לנו בערך חמש דקות למטופל, וזה לא משנה אם יש לו התקף לב, שבץ מוחי, תאונת דרכים או סתם נזלת.
"אם אני רוצה להשקיע את כל כולי במישהו, כי אני צריכה להבין את מורכבות הרקע הרפואי שלו, זה על חשבון מישהו אחר, וזה חד־משמעית בגלל שאין עוד אנשי צוות. אם יש חולה קריטי שדורש טיפול חירום בחדר הלם, זה בדרך כלל לוקח כמה שעות ומנטרל רופא ואחות, לרוב אפילו שתי אחיות, ואז המצב אפילו יותר גרוע.
"מחסור במשאבים לא רק אומר שיש מחסור בכוח אדם, זה אומר שיש במיון רק מכשיר סי־טי אחד, וזה באמת ממש לא משנה כמה חולים עם חשד לאירוע מוחי, דלקת בתוספתן או חסימת מעיים יש במיון. ויש רק רדיולוג אחד שמפענח, אז לפעמים דברים מתפספסים. אם יש משהו מתסכל, זה לדעת שהכי טוב שלך לא מגרד אפילו את ה'מספיק'. לצערי הרב המשמעות של זה היא שלעיתים אנשים אפילו משלמים בחייהם".
LIOREL@Yedioth.co.il
chensror@gmail.com
