היום הוא מת. הוא מת כבר כל כך הרבה שנים, ורק עכשיו אני יכולה לדבר על זה בלי לבכות. רק עכשיו אני יכולה לחזור לסיפור הזה שהוא בעצם הסיפור של החיים שלי ושל הבנות שלי ולהיזכר בו בלי לפחד. בלי להרגיש שאני נחנקת, בלי להרגיש שהבנות שלי נמצאות בסכנה. כי לאורך כל השנים שהן היו קטנות והוא גר בבית אני הייתי על המשמר. הלילות היו מגיעים ואני כמו חיה שצריכה לשמור על הגורים שלה לא ישנה, כדי שהוא לא יפגע לי בבנות. היום אני סבתא לנכדות ולנכדים. אני מסתכלת על הפנים של הנכדים שלי ואני מקווה שהרוע שלו לא עבר אליהם. אני מסתכלת על הפנים של הנכדות שלי ואני מקווה שהסיוט שהאמהות שלהן חיו בו בתור ילדות לא עבר אליהן. זה משהו שעובר בתורשה? הפחד? הזוועה? חיינו אז בשכונה דתית. לא חרדית, אבל דתית־מסורתית. אני מעולם לא עבדתי מחוץ לבית, הוא לא הרשה לי לצאת לעבוד. אמר לי יותר טוב תשבי בבית. וככה אחת אחרי השנייה נולדו הבנות. לגדל ארבע בנות כשאין לך כסף משלך, כשאין לך מקצוע משלך.
אבל מה ידעתי? ישר מהבית של ההורים עברתי אליו והוא היה מצחיק כזה, אוהב לשיר, לרקוד, סובב לי את הראש. לקח אותי כל כך צעירה. היה לי כיף לחשוב על המשפחה שתהיה לנו. הוא היה מספר לי סיפורים כמה מאושרת אני אהיה. כמה טוב הוא יעשה לי. אחרי שנים, בלילות, בסיוטים, אמרתי לעצמי סיגל, כמה תמימה שאת היית. אבל לא היה לי זמן להתאבל על מה שכבר לא יהיה לי וגם הילדות גדלו וההוצאות הכספיות התגברו והוא התחיל לשתות ולהמר ולהיעלם בלילות ולחזור עצבני ושיכור ומטורף, והתחילו המכות והאלימות והקללות ולכי תדברי לכי תגידי מי יאמין לך בכלל.
הוא גם הפסיק ללכת לעבוד ולא היה לנו ממה לחיות וכשאמרתי לו שאני חייבת לצאת לעבוד שאני צריכה כסף בשביל הבנות. בגדים, צעצועים, הוא פתאום לא התנגד ובסופו של דבר הוא הסכים. הפכתי להיות סייעת בגן ילדים בשכונה שבה הייתה גרה אחותו. את שתי הילדות הקטנות הייתי לוקחת איתי לגן והוא היה מכין את הגדולות לבית הספר. בכל יום קמתי מוקדם והייתי יוצאת בשש וחצי בבוקר באוטובוס כדי להגיע בזמן לגן. הייתי משאירה לו את הילדות ישנות במיטות. הן היו בכיתה א' ובכיתה ג' אבל מהר מאוד אמרו לי שהן לא רוצות להישאר איתו יותר. באו וסיפרו לי שהוא מכריח אותן לעשות דברים, ואני הרגשתי שאני מתפוצצת. התקשרתי מטלפון של העבודה למספר חירום שמצאתי בזמנו ואמרו לי שם שלפעמים ילדות גם מדמיינות, אבל שצריך לקחת את הדברים שלהן ברצינות גמורה ושאתחיל לעקוב אחרי מה שקורה. אבל איך אעקוב אם אני יוצאת כל כך מוקדם לעבודה? ואז יום אחד הגדולה אמרה לי שהמורה שלה רוצה לפגוש אותי. הגעתי עם שתי הקטנות. הילדה סיפרה לנו שאבא שלה נוגע בה אמרה המורה, ככה בלי להסתיר שום דבר בלי לייפות. את יודעת מזה?
למרות שבתוך תוכי ידעתי וכבר התחלתי לחשוב מה אני עושה, לא ציפיתי שהיא תוריד עליי את העולם. התחלתי לבכות כמו משוגעת. מחזיקה את הילדות הקטנות שלי ובוכה. כן. אמרתי שאני יודעת מזה. שהתקשרתי כבר למוקד חירום לבקש עזרה ולשאול מה לעשות. אבל גם הבנתי שאני פוחדת להתעמת איתו, פוחדת מהאלימות, פוחדת מהתגובות, ולכן אני יושבת ערה בלילות ומנסה למנוע ממנו לשוטט בין המיטות ולכן לא רציתי לחשוב על זה שהוא עושה להן את מה שהוא עושה להן דווקא אחרי שאני הולכת לעבודה. אנחנו צריכים לדווח, אמרה לי המורה. והחלטנו שנלך למשטרה.
באותה שבת לא זזתי מהבנות שלי. היה גשום ונשארנו כולנו בבית. אחרי ארוחת הצהריים היה תורה של הגדולה להדיח את הכלים ואני הלכתי לשכב על הספה. פתאום שמעתי צעקה. 'אמא, הוא שוב נוגע בי'. כנראה הידיעה שהייתי בבית החדירה בה ביטחון והיא צעקה. קמתי מהספה ונעמדתי במטבח. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ והיא אמרה: 'הוא שוב נגע בי. הוא שוב נגע בי'. ומכאן הכל התגלגל. הלכתי למשטרה להתלונן. עצרו אותו ואותנו הרחיקו למעון לנשים מוכות.
במשך כמה חודשים הייתי עם הבנות שלי שם, במעון, ושם גם לראשונה ישנתי כמו שצריך, יודעת שאף אחד לא יפגע בהן. והוא בזמן הזה חיכה למשפט, וכשחזרתי הביתה אמרו לי שהוא במעצר בית אצל המשפחה שלו. לאורך כל הזמן הזה שנמשך כמה חודשים, ישנתי בחצי עין פקוחה, לא הייתי רגועה, פחדתי שהוא יברח ויפר את צו ההרחקה ויפגע בנו. אין מה לדבר פשוט רעדתי ופחדתי ממנו. בכל לילה הייתי נועלת את הדלת ואת החלונות עם הסורגים ומתפללת שיגיע הבוקר. בסופו של דבר הוא קיבל שמונה שנים בפנים ואני שמחתי מאוד שסוף־סוף האדם הזה שהתעלל ככה בבנות שלי, מקבל את העונש שלו אבל כל עוד הוא היה משוחרר, אני לא ישנתי לילה רצוף אחד.
בסוף הוא קיבל חנינה מלמעלה, מה זה מלמעלה? הוא נפטר בכלא קצת לפני שהיה אמור להשתחרר. נכון שהוא הרס לילדות הגדולות שלי את הילדות, ונכון שאחת הבנות שלי עברה לגור רחוק מכאן, בצד השני של העולם ומעולם לא התחתנה והיא מטפלת בבעלי חיים ולא מוכנה לשמוע על נישואים. ונכון שהבת השנייה חזרה בתשובה והתקרבה עוד יותר לדת אבל לפחות אני יודעת ששתיהן בחיים שמורות ומוגנות כי זה גם היה יכול להיות כל כך אחרת, הרי היינו יכולות להיות חלק מהסטטיסטיקה. ועוד דבר זה שאני יודעת ששמרתי על הבנות הקטנות שלי. שכבר לא נתתי לזה לקרות להן. שלפחות הן לא עברו את הסיוט הזה. כשהודיעו לנו מהכלא שהוא נפטר זה היה רגע כל כך משחרר. אמרנו לעצמנו שגם הוא וגם אנחנו קיבלנו חנינה וחירות שלא היינו משיגות בשום דרך אחרת. לאמהות אחרות אני כל הזמן אומרת מאז תתלוננו. כמו שאני התלוננתי. אל תחכו שייהרסו לכן לגמרי החיים. אנחנו צריכות לתת אחת לשנייה אומץ כדי לעבור את זה, כדי שאף אחת לא תהיה קורבן של טרור גברי.
