"את הכל ידעתי ובכל זאת התעלמתי. הכתובת הייתה על הקיר. אלימות זה לא משהו שמתעורר פתאום אחרי עשר שנים. גסות רוח, חייתיות, תוקפנות, שתלטנות טוטלית, שפה קשה, זה בילט־אין, זה נמצא בבנאדם מהרגע הראשון. אבל נוח לנו להתעלם מזה. להתכחש. גם אני הלכתי נגד אנשים שאמרו לי 'מה יש לך לחפש איתו. איך את מתחברת לאדם כזה'. ועובדה, התחברתי. ולבסוף הוא מנע חיים גם ממני וגם מהבנות שלי. זה התחיל בקטנות — קודם הוא ביקש הלוואה, סכום כסף גדול שמעולם לא החזיר; אחרי זה לקח לי את המפתחות של הרכב, התחיל לנעול אותי בבית, שלא אצא.

היית בלי כרטיס אשראי כמובן.

ברור. לא ידעתי כלום, מה יש לו, מה אין לו. הכל אצלו כמו בשב"כ. ואני חייבת כסף לנהל את הבית, לקנות אוכל, חוגים לילדות, והוא אומר: 'אין לי, תסתדרי'. ההורים שלי עזרו לי כמה שהצליחו ומזה התקיימתי. אבל לא היו לי חיים. לא היה לי חופש. לא הרשה לי ללכת לחברות, לא לחוגים, לא לקאנטרי. למה? ככה, כי את לא צריכה, כי ככה החלטתי. וכשאמרתי שזה לא מקובל עליי, באחת הפעמים נוצר ויכוח והתגובה הייתה שהוא העיף וניפץ את כל הספרייה של הבנות, קילל, זרק. הכל התפרק והתרסק ואני החלטתי שזהו. הלכתי להגיש תלונה במשטרה, ועוד תלונה, ועוד תלונה. אבל הם לא באו והמשכתי לחיות בהכחשה ולא שמתי לב לאורות האדומים שלא הפסיקו להבהב סביבי.

כשהבנות שלי היו בנות שש, שמונה ועשר נשברתי. עברתי לגור אצל חברה, כי כבר לא יכולתי יותר. זה היה כמו לגור עם האויב. הוא אהב אותי אהבה מטורפת, חולנית. היום אני יודעת שזו לא אהבה. הוא אדם מנדטורי. הוא חולה במחלה של שליטה. אחרי שעזבתי את הבית הוא עדיין לא הסכים לתת לי גט, והמשיך לעקוב אחריי עם רכבים שכורים. הוא התחנן שנשב לדבר. לא רציתי לראות אותו אבל בסוף השתכנעתי, באתי לאסוף אותו וישבנו בקפה בנהריה. וכיוון שלא שמעתי ממנו שום רצון להשתנות, אמרתי לו שאני לא חוזרת אליו. ואז הוא השתגע. בדרך הוא הוציא רימון אמיתי ואני עצרתי את האוטו בכביש מהיר וברחתי מהדלת.

הבנת שאת חייבת להתנתק סופית?

"אמרתי לו 'אם עוד פעם אתה יוצר איתי קשר זה יהיה סוף החיים שלך', והתקשרתי למשטרה. נראה לך שקרה משהו? כן, קרה משהו — אחרי שבועיים הוא הגיע למקום העבודה שלי וירה בי מאחור שש יריות. זה היה ב־16:01 אחרי הצהריים. הגעתי כדי לפתוח את משרד הנסיעות שעבדתי בו, ניטרלתי את האזעקה ויותר מזה אני לא זוכרת. התעוררתי בבית החולים וכל הצוות הרפואי בא לראות את הנס ששוכב במיטה. איפה לא פגעו בי הכדורים? בראש, במוח, בלחי, בכתף, ביד, בבטן. כל הגוף שלי היה מחורר. הרופאים אמרו לאחותי 'תשכחו ממנה היא גמורה', אבל יש נסים בעולם. והוא? ברח.

במשך ימים לא מצאו אותו ובסוף, כשתפסו אותו, הוא קיבל 15 שנה וישב רק עשר. היום הוא משוחרר כי המדינה לא הסכימה להגיש ערער ולקצוב לו את ה־20 שנה שקבועות בחוק למקרים כאלה. עכשיו הוא עובד בתפקיד שיש בו מגע עם הציבור, בסניף של חברה בצפון הארץ, ואף אחד לא מדמיין שמדובר ברוצח. כשאני רואה אותו ברחוב לפעמים אני קופאת. נפגשנו באוטובוס, בעיר, בכל מיני מקומות. זה נורא. אני לא יכולה לזוז. גם על הכסף שהשופט פסק לי ויתרתי. אני לא רוצה ממנו כלום, רק את החיים שלי שקיבלתי בחזרה. הרי הרופאים אמרו אל תצפו, היא לא תחיה, וגם אם היא תחיה היא תהיה לא נורמלית.

והטראומה?

כשהתחזקתי וחזרתי לעבודה ראיתי על הקירות את החורים של הכדורים. חורים כמו תותחים על הבטון. אלה הכדורים שהיו אמורים להרוג אותי. אבל קרה נס והם יצאו מהגוף שלי והתפוצצו בתוך הקיר. יכולתי להיות עוד אחת מהרשימה של השמות בעיתון. ומה שהכי מטריף אותי זה שהכתובת הייתה על הקיר, כל הזמן. אחרי שהשתחררתי מבית החולים הכריחו אותו לתת לי גט. לרבנות הוא בא מהמעצר עם אזיקים, וזה היה כמו לראות שטן נורא ואיום. לכן חשוב לי להגיד לנשים אחרות: אל תחליטו לבד איך להתמודד, לכו לרווחה, קבלו עזרה, תתעוררו בזמן. מאז התחתנתי שוב, אני היום בזוגיות עם איש טוב, עם נתינה, עם חום, עם רגש. אומרת תודה על כל יום לצידו. למרות שאני סובלת מכאבים וסיוטים אני אומרת תודה. יכולתי לא להיות בכלל.