זה מתחיל בקטן. לאט־לאט נעלמות לך הזכויות. חשבון הבנק שלך הפך למשותף ואחרי זה עובר על שמו, ואת מבליגה. את רוצה ללכת ללמוד והוא אומר: 'עזבי, הילדים קטנים, זה הרבה כסף, אין מי שישמור עליהם', ואת שותקת. לוקח זמן עד שאת מרגישה שמשהו לא בסדר: את רוצה לצאת עם חברות — ואת צריכה להתייעץ איתו כי אם לא הוא יתעצבן. הוא אומר 'אל תלכי, אני חוזר היום מאוחר ואין מי שישמור' ואז הוא פתאום מגיע מוקדם ואת מבינה שזה היה בשביל לסגור אותך. אבל הוא לא אומר מפורשות, תביני לבד שאת לא יכולה לעשות מה שאת רוצה.
את לא יכולה לצאת בלי אישור, לא יכולה לקנות בגדים בלעדיו, וגם להורים שלי אסור ללכת כי הוא החליט שהם מזיקים, מסיתים אותי נגדו, אז אני מדברת איתם בסתר ולא מספרת כלום על המצב. הם חושבים שהם ויתרו על עצמם למען הזוגיות שלי, ואני מתביישת להגיד להם את האמת, וגם בתוך־תוכי לא סומכת עליהם שהם יוכלו לחלץ אותי, כי הוא שיכנע אותי שהם חלשים, לא כמוהו.
הגרוש שלי שוטר והוא תמיד השתמש במדים שלו כאיום. הייתה גם אלימות פיזית שהבהירה לי את מקומי. הוא עבד בכמה תחנות, היה מקושר מאוד במשטרה, ופחדתי כי זה מילה מול מילה, ומילה של שוטר חזקה יותר. מדברים על קשר השתיקה של נשות השוטרים, ואני אומרת: כן, זה נכון. הוא כל הזמן חזר ואמר לי: 'אף אחד לא יאמין למה שאת אומרת', זו הייתה המנטרה בבית.
אז שתקתי. שתקתי כשהוא נעל אותי בבית. שתקתי כשהוא היה אומר 'כנסי לחדר' ואז ידעתי שיגיעו 'שיחות'. אפילו אצל הפסיכולוגית לא הצלחתי לשחזר את השיחות האלה, וגם עכשיו אני בוכה. שתקתי כשהוא האשים אותי בבגידה. בחיים לא הייתי מדברת עם גברים זרים, אבל הוא גם דאג שמישהו יתקשר אליי ויציע לי הצעות מיניות, כדי לבדוק אותי. לבריכה עם הילדים הוא לא נתן לי ללכת כדי שלא יתחילו איתי. זו קנאה חולנית, ועל הקנאה החולנית הזו אני רוצה לדבר עם נשים אחרות, שישימו לב. אני הולכת לסופר — והוא בודק לי זמנים. פעם אחת הוא ידע שאני בדרך להורים שלו, אבל לפני זה החלטתי לקפוץ לבקר את ההורים שלי בלי שהוא ידע, והוא פשוט בא לחפש אותי. זה היה הסוף שלי.
היו עונשים. צעקות, אלימות, הגבלות בתנועה, האשמות, ואת הופכת לילדה בת שש שנותנים לה עונש, אבל גם מתביישת בזה. הרגשתי בודדה, לא סומכת על ההורים שלי, על המשטרה, לא סומכת על הרווחה כי גם שם כשהיינו הוא צעק והשתולל ואיים עד שהפקידות נעלמו אחת אחרי השנייה והפסיקו לטפל בתיק שלנו. כלפי חוץ הוא היה נחמד ונראה בסדר, וכאן הסכנה הגדולה.
היו ימים שהייתי מתפללת שהוא יהרוג אותי וישחרר אותי. היום אני לא אומרת את זה, אני מבינה שזכיתי בחיים שלי ובחירות שלי, וזה המון. הבנתי שכדי לזכות בעתיד בילדים שלי אני צריכה להיות בנאדם, והילדים ירצו לבוא אליי: כל השנים בתוך הבית לא הייתי אמא שלהם, הייתי רוח רפאים. כבר לא הייתה לי מילה. הילדים שלי היו פונים לאבא שלהם כי ידעו שאני לא נחשבת, וגם אם הייתי מציעה להם משהו השאלה הייתה 'אבא יודע מזה?'
