הכרתי אותו כשהייתי צעירה שבורת לב אחרי ביטול חתונה עם בן זוג שאהבתי. הוא חיזר אחריי בלי סוף. אחרי ארבעה וחצי חודשים התחתנו ועברנו לערד. פה מתחיל הכל. הוא אמר לי שאישה נשואה לא הולכת חשוף ואני צריכה לסגור כפתור בחולצה. חצאיות המיני הפכו להיות ארוכות. שלושה שבועות אחרי החתונה קיבלתי את הסטירה הראשונה. זה היה בערב יום כיפור. הוא החליט שהוא יוצא לטייל עם חברים ואני נשארתי עם אמא שלו. אחרי הארוחה המפסקת התפתח ויכוח, והוא היכה אותי. הוצאתי את האוטו ונסעתי מהבית של אמא שלו בדימונה לדירה שלנו בערד. לא סיפרתי לאף אחד שהוא הרים עליי יד. שלושה חודשים, והאדון לא התקשר ולא בא. כשהוא חזר לבסוף, הוא אמר שאני אשמה, בגלל שהשפלתי אותו בפני אמא שלו.

הוא הבטיח שזה לא יחזור על עצמו. נכנסתי להיריון. לכאורה הכל נהדר. אפילו את הסטירה הדחקתי. תוך כדי היריון הוא הפסיק לעבוד. אני אמנם עבדתי ופירנסתי יפה, אבל הוא הודיע לי שזהו — אין יותר מספרה ובגדים. ההורים ואחי הגדול לקחו אותי לתל־אביב לקנות בגדי היריון. כשחזרתי, הוא התפוצץ למה ביקשתי מהם. עדיין לא הבנתי שאני אסירה שחיה עם מישהו שיש לו צורך נוראי בשליטה ובכוח, מישהו שניתק אותי מאמא שלו ומהאחיות שלו, ואמר לי שההורים שלי רוצים להרע לנו ורק הוא אוהב אותי. הוא הבטיח שהכל יהיה טוב ואני האמנתי, הלכתי אחריו בעיניים עצומות. המשכתי לעבוד ולתת לו את הכסף, והוא יצר מינוס ענקי של חובות שההורים שלי סגרו.

"איבדתי את השפיות"

ההורים שלי עודדו אותי לפתוח חשבון נפרד, אבל הוא היה גונב לי צ'קים, יושב לשתות, קונה מותגים על חשבוני, ומאשים אותי שאני מבזבזת. הוא כל הזמן אמר לי, "בשביל מה את צריכה להתלבש? להתאפר? ללכת למספרה? זה מיותר. כשניסיתי להתווכח, הוא דחף אותי, אבל עדיין לא סיפרתי לאף אחד. בחודש תשיעי התברר לי שהוא מעשן סמים וממשיך לשתות, אבל אז נולד התינוק והמשכתי להדחיק הכל. החודש הראשון אחרי הלידה היה נפלא, כי הוא גם יודע להיות חם ומחבק.

אבל אז הכל שוב התהפך. הוא החליט שאני לא יודעת לטפל בילד ושאני לא אקלח אותו, רק אמא שלו, ולקח אותי לגור בדימונה, לידה. כל הכסף שלי הלך לסמים שלו. ביקשתי עזרה מההורים שלי. הם שלחו אותו לגמילה, אבל הוא עזב את התהליך באמצע. אז התחיל הגיהינום האמיתי, והוא ניתק אותי מכולם. הייתי חייבת להמשיך לפרנס. עבדתי כמנהלת קבלה בבית מלון בים המלח. בחוץ הייתי אלופה, ובבית סמרטוט: כל היום הוא אמר לי 'את לא יודעת לכבס, לנקות ולטפל בילד, את לא שווה כלום'. איבדתי את השפיות והביטחון.

הייתה גם אלימות פיזית — פה סטירה, שם דחיפה, ואני, ממושמעת ופוחדת עד מוות אחרי שאיים שייקח את הילד. בגלל שההורים שלי רצויים רק כשהם נותנים כסף, סחטתי מהם כספים ונתתי לו כדי שירשה להם לבוא אלינו וכדי שלא ייקח לי את התינוק. בסוף הוא לקח אותו, אחרי שהשאיר אותי בלי כסף. יום אחד יצאתי לדואר למשוך את קצבת הביטוח הלאומי, והפקידה אמרה לי: 'כרגע בעלך לקח את כל הכסף'. אמרתי לו, 'תן לי כסף בשביל הילד', והוא הרביץ לי. התעלפתי. הביאו אותי לקופת חולים, ורופא הילדים, שזיהה עוד קודם סימני אלימות, אמר לי שהפעם הוא חייב לדווח, ושיכנע אותי לדווח.

נסעתי למשטרה ועליתי הביתה לישון. כיוון שהרופא נתן לי כדור הרגעה, כנראה נרדמתי חזק. כשהתעוררתי הבית היה חשוך וריק. אין ילד ואין עגלה. הייתי אבודה. 24 שעות לא היה לי קשר איתו. כשהוא חזר שוטרים פינו אותי למקלט עם התינוק. הייתי שם ארבעה חודשים, אבל סבלתי וחזרתי הביתה, משכנעת את עצמי להאמין להבטחות שלו שישתנה. הוא המשיך להרעיל לי את התודעה שרק הוא אוהב אותי, אבל זאת לא הייתה אהבה, רק קנאה חולנית".

"הכריח אותי לעשות הפלה"

מצאתי את עצמי שוב בהיריון. הוא טען שאין לו מקום בלב לאהוב שניים והכריח אותי לעשות הפלה. סירבתי. בחודש שלישי הוא בעט לי בבטן בנעל עבודה כבדה. פיניתי את עצמי לבית חולים ודאגתי להישאר מאושפזת עד הלידה. היה לי ברור שאם אני חוזרת הביתה, הוא הורג לי את הילד בבטן. כשהתינוק היה בן ארבעה חודשים, במהלך ויכוח, כשהייתי עם הילד על הידיים, הוא דקר אותי בסכין ברגל. מילימטר מהעורק. בנס ניצלתי. רצתי לחלון וצרחתי 'הוא רוצח אותי', והוא ברח. יחסית למה שסבלתי, לא צעקתי הרבה. הרי כל החיים הייתי מקבלת מכות בשקט: דחיפות, בעיטות, קללות, בוקסים, משיכות בשיער, השפלות של 'זונה ושרמוטה ומי יסתכל עלייך ואת לא שווה כלום'. עם שני ילדים קטנים, מדממת, עליתי לניידת והגשתי תלונה. הוא ישב בכלא שנה ושמונה חודשים, והיה לי שקט. פרחתי. החזרתי לעצמי את תחושת החיים, אבל עדיין לא דיברתי על זה עם חברות. רק המשפחה שלו ושלי ידעו. כשהוא השתחרר, הוצאתי נגדו צווי הרחקה, אבל זה היה כמו כוסות רוח למת, מתי מפחד, לא ידעתי מתי יבוא לפגוע בי ובילדים.

אחרי תקופה שלא שמעתי ממנו הגיע טלפון: 'אני מתגעגע, תני לי רק לראות את הילדים'. האמנתי לו מטיפשות, או בגלל שהערך העצמי שלי היה מתחת לאפס. באותו לילה הוא שוב התחיל לשכנע אותי שהוא רוצה לנסות לשקם את היחסים וביקש חודש ניסיון. אחרי שבוע האלימות חזרה, ואז הוא יצא מיוזמתו מהבית כדי לא ללכת שוב לכלא. אחרי שלושה חודשים גיליתי שאני שוב בהיריון. התקשרתי לאחי שחי בחו"ל וביקשתי שיבוא להיות איתי ולתת לי אומץ להתגרש. אחי ובן הזוג שלו שכרו דירה לידי, והוא תיפקד כאבא לילדים.

אחרי שמונה חודשים גילינו שאחי חולה סרטן והטיפול הטוב ביותר עבורו זה בתל השומר. ההורים שלי עברו למרכז, ואני נשארתי לבד עם הילדים בערד. לא הייתה לי ברירה אלא לספר לחברות שלי, שלקחו פיקוד על הילדים. עזבתי את העבודה כדי להיות עם אחי, וחזרתי בלילה לישון עם הילדים. כשהאקס שמע על זה, הוא התקשר להגיד שלא ייתכן שהילדים שלו נמצאים כל יום אצל אישה אחרת. כמו חיית טרף הוא תמיד חוזר כשאני במשבר, לא כשאני חזקה. הוא שיכנע את הוריי שכל עוד אני נמצאת עם אחי בבית החולים הוא יעבור לגור בבית עם הילדים. הסכמתי בתנאי שיעשה בדיקות סמים. גם אחרי שאחי נפטר פתאום לא היה גבר יותר מתחשב ואוהב ממנו. הוא הכין את הבית לשבעה, עטף אותי ואת הילדים והמשפחה. אדם אחר. פיצול אישיות.

בשבעה התמוטטתי, לא קמתי מהמיטה ולא אכלתי חודשיים. הייתי על סף איבוד שפיות. מתוך בלבול הסכמתי ללכת לטיפול זוגי, אבל משהו בי לא היה שקט. הבנתי שהוא עובד עליי. גיליתי גם שיש לו אישה אחרת, אבל הוא הכחיש. החלטתי שאני חייבת להתגרש. הייתי מוכנה לקחת עליי את החובות שלו ובלבד שייתן לי גט. חמש שנים סירב, עד שבסוף סיפרתי ברבנות שיש לו מישהי, וחייבו אותו להתגרש. אחרי הפעם האחרונה שבה הוא קרע אותי ממכות בשירותים של אולם שמחות באירוע משפחתי, הבן שלי בן ה־17 נסע איתי להגיש תלונה במשטרה, ומאז דממה. הוא לא מתקרב אליי. אפילו לא מוכן להיפגש איתי.

גיליתי שגם המאהבת שלו סובלת מאלימות. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא עוד לא במקום של להבין. היום השליחות שלי היא ללוות נשים ונערות ולעזור להן להבחין בנורות האדומות שמסכנות אותן.