את הגבר שמתעלל בי קרוב לשלושים שנה הכרתי כשעבדנו יחד. הוא היה בכיר בתפקיד ואני הייתי זוטרה ממנו. למזלי, מעולם לא התחתנו, ואת התאומות שלנו גידלתי בעיקר לבד, כי מתוקף תפקידו הוא היה הרבה בחו"ל. אבל זה שאני לא נשואה לו לא אומר שאני לא אסירה שלו. כי חשוב להבין: אלימות זה לא רק אגרוף או סטירה, רוב הנשים סובלות מאלימות נפשית שאף אחד לא מגן עלינו מפניה, כי אין לגביה התייחסות בחוק. אנחנו למעשה נטושות ומתמודדות לבד עם ההקטנה, ההפיכה שלנו לחפץ, הטרור הגברי הבלתי פוסק שלא משאיר סימנים, אבל גורם לך לחיות בדריכות מפני מי שחי איתך בבית, וכל הזמן פוגע בך — מילולית, כלכלית, גופנית ומינית ודורש הכל ועכשיו.

הוא חוזר עייף מהעבודה וצריך את האוכל והמנוחה שלו, והכל בהשפלה, בכפייה. ואני אומרת: אוקיי, הוא ינוח, יירגע ויהיה נחמד, מגישה לו אוכל והוא מעיף אותו לפח. ואני אומרת, טוב, אני אצא קצת להליכה להירגע, ואז הוא נעמד ולופת אותי, מוריד לי את המכנסיים והתחתונים ואונס אותי. גם אם אני לא בעוררות, אני חייבת להיענות לו. והוא מבצע את אקט החדירה וזה כואב ושורף, והוא ממשיך ואונס אותי. רק מלהיזכר בזה עכשיו יש לי דפיקות לב והידיים שלי קרות ונוקשות והכל חוזר אליי. אני הרי הרכוש שלו, ואני חייבת לעשות כל מה שהוא רוצה ולא רק בסקס. שנים את מדממת ושותקת. למה שותקת? מהבושה. וגם מהפחד. "יש לי חברים במוסד ובשב"כ, ואם תלכי למשטרה הם יודיעו לי", הוא מאיים.

היום אנחנו לא גרים יחד, אבל יש ימים שאני יוצאת מהבית והאוטו שלו בחוץ, ואני שוב פוחדת. גם עכשיו, כשאני מדברת עליו, אני מרגישה מאוימת, כי הוא יכול לשבת בחוץ ואני לא יכולה להגיד לו "סע מכאן", כי זה שטח ציבורי. עד היום אני פוחדת שהוא יבוא וירצח אותי. כשאישה נתונה לאלימות כל כך הרבה שנים, היא חייבת להיות בדריכות תמידית מתוך חשש לחייה ומתוך חשש לחיי הילדות שלה. יש לי סיוטים בלילות, אני לא ישנה, ואני פוחדת שהוא יחזור וירצח אותי. אני לא רוצה לקחת תרופות כדי לישון, אבל כמה אפשר בלי לישון?

צריך טונות של אומץ

אנשים אומרים לי, 'איך את רק פקידה ולא עשית קריירה משמעותית?', ואף פעם לא יכולתי להסביר להם למה. לא יכולתי להסביר להם שאני לא יודעת מאיפה הוא יבוא ומתי ובאיזה מצב רוח, ואיך הוא יתקוף אותי הפעם. יאנוס? ירביץ? או רק יכה וישפיל? חוסר הוודאות, הפחד, האלימות והדריכות הופכים לכרוניים עד כדי זלילת אנרגיות שאמורות להיות מופנות לפיתוח הקריירה. זה משאיר אותך נטולת כוחות נפשיים.

מישהו במדינה חייב לגלות יותר מודעות למצבים של נשים שחיות ככה. לא לפקפק באישה שמגיעה להתלונן במשטרה, כי דרושים לזה טונות של אומץ ומשאבי נפש. עוברות שנים עד שיש לך אומץ ללכת למשטרה, ואז מתייחסים אלייך כאל היסטרית, הוזה ומגזימה. ובכלל, לנשים שמתלוננות על אלימות לא גופנית קשה לשכנע את המשטרה, הפרקליטות והשופט — לכן אנחנו קורבנות גם של מערכות אכיפת החוק — עם 84 אחוז מהתיקים שנסגרים כי לא מאמינים לנו. כשהתלוננתי, התגובות היו 'את לא אמינה'. לכי תסבירי להם שאישה בפוסט־טראומה מהססת, שקשה לי לשחזר את כל מה שהוא עשה לי. ואז לא רק הוא מקטין אותי, גם חוסר האמון של המערכת. גם המשטרה והפרקליטות דורכים עלינו ועושים מאיתנו עפר ואפר. למה תמיד מעדיפים את המילה של הגבר על פני זו של האישה?

הפחד משתק

לחיות כל כך הרבה שנים תחת איומים וניסיונות לטמטם אותך גורם לכך שגם כשיש לך הוכחות לזה שהוא אנס אותך, גם כשאת מדממת במשך יומיים, את מבועתת ולא אומרת כלום. למה? כי פחדתי שהוא יהרוג אותי אם אתלונן. גם כשהגעתי לבית חולים אחרי שהתעלפתי מרוב כאב, והאחות שאלה אם אני סובלת מאלימות, הכחשתי. מאוד רציתי שיצילו אותי מהסיוט שאני חיה בו, אבל מצד שני יש את הפחד המשתק. לקח לי זמן להבין שזו נחלתן של עוד נשים.

אם הייתי יכולה לדבר היום בצורה גלויה — ואני לא יכולה, כי התיק שלי עדיין בדיונים — הייתי חושפת אותו, כי אני בטוחה שהוא פגע בעוד נשים. הוא מספיק בכיר כדי להמשיך בטרור שלו. אני יודעת מה עוברות בנות הזוג החדשות שלו: מאלימות פיזית של מכות על הידיים ועל השדיים, דחיפות, משיכות בשערות ועד בידוד מהעולם. הוא בודד אותי מהמשפחה ומהחברות. 'את לא הולכת, כי ככה אני מחליט', הוא אמר ואני התחלתי לרעוד, כי זה סימן שאני חייבת לציית. אם לא — יהיו עונשים, מכות, העלבות ואונס. רק במשטרה הבהירו לי שזה נקרא יחסי מין בכפייה, אבל אנחנו דור של נשים שמרצות. הוא ניצל את התמימות שלי, ואני עד היום מרגישה שאני נאנסת כל יום מחדש גם כשהוא לא לידי כל כך הרבה שנים. נשים שסבלו כמוני הן שקופות, גמורות, וכדי שגברים יפסיקו לעשות לנו את זה הממסד צריך להיכנס מאחורי הקירות ולהבין מה קורה בתוך הבתים ולמה אנחנו לא מדברות.