קובי רכט כבר חרת את שמו בהיסטוריה של התרבות הישראלית לא פעם. הוא הקול המוביל בשיר "גבעת התחמושת" של להקת פיקוד מרכז, המספר על הקרב המיתולוגי במלחמת ששת הימים, ומי שיצר בין השאר את להיט הענק "לך איתה" עם קובי אשרת. מאחוריו גם השתתפות בסרט "הלהקה", 13 אלבומים בעברית ובאנגלית וגם הרכבים שונים שהוביל (בהם "שובבי ציון" עם חנן יובל וקובי אשרת).
אלא שהרקורד המרשים הזה לא מסייע לרכט כלכלית בימים אלה. הידרדרות במצבו הרפואי הובילה להפסקת הופעות ולהידרדרות במצבו הפיננסי, עד כדי כך שכמעט נזרק מדירתו השכורה בת־אביב.
"הכל התחיל אחרי המונדיאל הקודם, לפני שנה וחודשיים בערך", הוא מספר. "אני יושב לראות משחק ומרגיש כאבים נוראיים. מפה לשם, לקחתי אמבולנס ישר למיון. בהתחלה לא עלו על מה שיש. זה המשיך לשני ניתוחים שהסתבכו. הוציאו לי את כיס המרה ולפני כן ניסו לפוצץ אבנים ולא הצליחו, מה שאומר שזה נשאר בגוף. סבלתי כאבים עצומים, היו צריכים לנתח שוב והייתה קטסטרופה, גם דלקת חריפה ליד הכבד".
הוא התאשפז בבית החולים לסירוגין למשך שלושה שבועות, "אירוע שהיה מאוד טראומטי. לא היה ברור איך אצא מזה. תראה, עד לניתוח תמיד היו לי כמה הופעות בחודש, למשל הופעה משותפת עם קובי אשרת. זו הייתה פרנסה בסדר גמור ולא התלוננתי. נכון שהייתי באוברדראפט, אבל מי לא? זה לא היה מצב כלכלי שהוא אסון".
אחרי הניתוחים הוא לא הצליח לחזור להופיע. "חזרתי מכל זה רבע עוף, על מקל הליכה, ורופאת המשפחה איבחנה אותי בטראומה נפשית. בעצם לא עבדתי יותר משנה, עד החודש הזה".
ונקלעת למצוקה כלכלית של ממש.
"בחיים שלי לא הייתי במצב כזה. היה לי פעם הרבה כסף, עשיתי באירופה תשעה סינגלים, שלושה מהם בפריז, אחד מהם, 'מקסיקו', נמכר בשני מיליון עותקים. היו לי גם שלוש דירות שמכרתי במשך השנים. פשוט לא האמנתי בחיים שלי שאחזור לארץ ויגיע היום שלא אוכל להתפרנס מהמקצוע שלי. עשיתי פה הרבה כסף לפני שעזבתי את הארץ, ב־1972".
בושה וחרפה
רכט מספר שהיה על סף התאבדות בשנה האחרונה. "הייתי בייאוש מוחלט, וכן, אני לא מתבייש לומר, זה צעד שעבר לי בראש, פשוט לסיים את החיים האלה. הייתי לגמרי על הקרשים. חשבתי שעדיף פשוט לוותר. כמעט אפילו ניסיתי להתאבד ממש, עם כדורים, אבל התחרטתי. זה לא עניין של מצוקה כלכלית בלבד, אלא נפשית. פשוט זיעזע אותי הרעיון שאני לא יכול להתפרנס מהשירים שלי, אחרי שאני על הבמה מגיל 10. בגיל 13 כבר שיחקתי בהבימה. אתה יודע כמה קשה זה?"
אובחנת כסובל מדיכאון קליני?
"לא יודע אם קליני אבל דיכאון, כן, למרות שאני בכלל לא טיפוס של דיכאון. אני אמנם בן 72 אבל בגוף ובראש אין קשר לגיל וכשאני מופיע אני חיה על הבמה. זה מתסכל ברמות".
טיפול פסיכולוגי ניסית?
"לא, לפני הרבה שנים הייתי בסוג של טיפול, אבל זה לא עזר לי מי יודע מה. אני כן קורא הרבה. לדעתי זה עוזר לי יותר מכל טיפול".
בדיעבד, אתה מבין את גבי שושן ז"ל, חברך, שוויתר והתאבד?
"לגמרי מבין את מה שהוא עשה, למרות שבסוף בחרתי לא ללכת בדרכו. אני לא מאשים אף אחד, אבל זה נכון שבישראל לא מכבדים מספיק את האמנים הוותיקים ולא זוכרים אותם. זו בושה וחרפה, הכי רחוק מתרבות שיש. זה לירוק לבאר שאתה שותה ממנה כל השנים. לא מזמן התקשרה אליי העוזרת של השרה מירי רגב שהבטיחה שלא ייתנו לי ליפול ובאמת עזרו לי. אבל מה קורה עד שאתה מגיע למצב הזה? לא ברור לי היחס של האנשים פה לאמנים שלנו, אנשים שהצמיחו פה באמת תרבות עשירה מאוד וגם אני תרמתי משהו לפס הקול הישראלי".
במה מתבטאת כרגע המצוקה הכלכלית שלך?
"קודם כל רצו להעיף אותי מהדירה השכורה בתל־אביב, אחרי שלא יכולתי לשלם שכר דירה כמה חודשים. בעלת הבית מקסימה אבל היא חיה מזה, ולא היה ברור אם אני יכול לשלם. עכשיו מה הייתי עושה במקרה כזה? הולך לרחוב. בסוף, בעלת הבית התחילה לראות שנכנסות הופעות ואת התגובות מאנשים שתומכים בי והיא אמרה, 'נחכה קצת'. בינתיים אני מקווה שאוכל להישאר שם. שמע, קשה לי לעכל את המצב זה. אני חייב כמה עשרות אלפי שקלים. זה לא נורא, אבל כשאין פרנסה קשה לכסות משהו".
אהבה ופרגון
מי שנחלץ לעזרת רכט היה המוזיקאי והשדר יואב גינאי, שנתן במה למצוקתו בתוכניתו בגלי צה"ל. משם כבר נרתמו חבריו האמנים בהובלת המוזיקאי צור בן זאב, בשיתוף אקו"ם, אמ"י ומשרד התרבות. ב־8 בדצמבר, במוזיאון תל־אביב, ייערך מופע שכל רווחיו ייועדו לרכט, בהשתתפות אריאל זילבר והבן רועי, ארקדי דוכין, מיקי ושירה גבריאלוב, אמיר דדון, דוד ד'אור, תיסלם, חמי רודנר, אוהד חיטמן, פיטר רוט, לאה שבת, עדנה גורן, קובי אשרת, חנן יובל, ורדינה כהן ובנה קשת בן זאב. יואב גינאי ינחה. "יש פה הרבה אהבה ופרגון, זה עושה לי ממש טוב. אנשים התקשרו אליי על דעת עצמם, יאיר ניצני, לאה שבת, פיטר רוט. זה מרגש מאוד ומעלה לי את מצב הרוח".
הוא גרוש מ־2002, היה נשוי לאיריס יטבת ולאחר מכן להילה רז. בנו היחיד, טום רכט, מרצה לבלשנות בברקלי ובסטנפורד, ארה"ב. "הוא עזר ועוזר לי מאוד, באמת ילד מדהים. גידלתי אותו בעיקר בלוס־אנג'לס. ובכל מקרה, אתה חייב להבין: כל ההתגייסות לטובתי מדהימה אותי, אבל גם איפשהו זה מצב לא נעים לי. בחיים לא היה חסר לי כלום".
