yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    7 ימים • 25.03.2020
    “כשיגיע הרגע שבו נצטרך לבחור בין קשישה בת 90 לחולה בן 50 - אין ספק שנוותר על הקשישה”
    ארנון אפק משיבא מנסה איכשהו לתמרן מול החוסר הגדול בציוד ובתקנים. מיקי הלברטל מרמב"ם נשאר לבד אחרי ששני סגניו נשלחו לבידוד. אפרת ברון–הרלב מבילינסון מתעוררת באמצע הלילה מחלומות מבהילים. שלומי קודש מסורוקה היה צריך לדרוש ממטופל להחזיר בקבוקי נוזל חיטוי שגנב. חזי לוי מברזילי מפחד לחבק את הנכדה למרות שנבדק ונמצא שלילי. ועופר מרין משערי צדק מתאבל על הקורבן הראשון שמת אצלו במחלקה כשאף אחד לא החזיק לו את היד. שישה מנהלי בתי חולים מספרים איך הם נערכים לטפל בגל של אלפי חולי קורונה קשים שעלול לנחות עליהם בכל רגע
    שרית רוזנבלום

    קורבן הקורונה הראשון בישראל, אריה אבן ז”ל, ניצול שואה בן 88, מת לבד. כמו אלפים כמוהו באיטליה, הוא היה מרוחק ומנותק מבני משפחתו. לא היה אף אחד שיחזיק לו את היד ברגעיו האחרונים, שיגיד דברי פרידה. “זה היה טרגי מאוד”, מספר מנהל בית החולים, פרופ’ עופר מרין. “הוא הגיע אלינו במצב מאוד קשה, ועבר החייאה מלאה, בגלל אירוע לבבי, שהוא שרד אותה. רק יומיים אחרי זה הוא נפטר. המוות הוא טרגי תמיד, אבל מוות של אדם לבד, בלי משפחתו, שונה. בדרך כלל, כשיש מבוגרים במצב קשה, המשפחה סועדת אותם בימים האחרונים. לפרידה הזאת מהמשפחה יש חשיבות. אדם צריך לקבל הזדמנות לסגור מעגל עם ההורה שלו. כאן לצערי זה היה בלתי אפשרי”.

     

    איך הצוות התייחס לזה?

     

    “גם לצוות זה היה אירוע קשה ביותר. במצב רגיל אתה יכול להיות עם החולה, לתמוך בו. כאן הסיטואציה הייתה הפוכה: חליפת החלל שאיתה הם נכנסו אליו לא מאפשרת שום מגע. תחושת הניכור שנוצרת במצב כזה הפוכה לגמרי מהחמלה הטבעית שכולנו חשנו באותו רגע”.

     

     

     

    בני המשפחה קיבלו את זה שהם חייבים להניח לו למות לבד?

     

    “יום לפני זה ניהלתי שיחה ארוכה עם ארבעת הילדים שלו. ביקשתי להבהיר להם את המצב ולתמוך בהם. הסברתי להם שרפואה בימי קורונה היא לא רפואה רגילה. אני חושב שהם הבינו את המצב. אני רגיל לדבר עם משפחות בסיטואציות כאלה. שיחה כזו, יש לה מסגרת מאוד ברורה. עומדים ליד מיטת החולה, המשפחה רואה אותו מול עיניה, ומדברים מה עושים ומה הסיכויים. הרפואה שבה המשפחה לא נמצאת ליד החולים, כשאני לא נמצא לידם, היא רפואה שונה מכל מה שהכרנו עד היום. אנחנו צריכים להתכונן לזה”.

     

    להתכונן הייתה מילת המפתח שעלתה שוב ושוב בשיחה עם מנהלי בתי החולים הגדולים בישראל שערכנו השבוע. להתכונן לחולים. להתכונן למונשמים. להתכונן לאלפי, אולי עשרות אלפי, מתים. להתכונן לנגיף אלים שדוהר לעבר הדבקה המונית של מיליונים. להתכונן למלחמה ביולוגית לחיים ולמוות, שלא הייתה כמותה בהיסטוריה של ישראל והעולם. להתכונן ללא נודע.

     

    אם עד היום חשבנו שאנחנו מוגנים, שישראל היא לא ספרד או איטליה, השבוע האחרון הבהיר לכולנו חד־משמעית שהקורונה כבר כאן, ובענק. מה שהתחיל בטפטוף איטי של מאובחנים שהוגדרו כחיוביים אבל היו למעשה בריאים לגמרי, והעבירו את רוב זמנם בבידוד הרפואי שנכפה עליהם בתרגילי יוגה ובשיחות זום - הפך תוך זמן קצר למבול. עוד ועוד חולים אושפזו, חלקם במצב קשה ואנוש.

     

     

    אם התרחישים האפוקליפטיים יתממשו, לא יישאר מספיק ציוד מגן לצוותים. רופאים בשיבא | צילום: יריב כץ
    אם התרחישים האפוקליפטיים יתממשו, לא יישאר מספיק ציוד מגן לצוותים. רופאים בשיבא | צילום: יריב כץ
     

     

    × × ×

     

     

    הדרמה הרפואית והאנושית האדירה הזאת תפסה את מנהלי בתי החולים בישראל בעיצומן של ההכנות לקראת ההתפרצות הגדולה. לא היה קל לכנס שישה מהם לראיון משותף בעת הזאת. כולם עובדים סביב השעון כדי להבטיח שבית החולים שלהם יהיה מוכן. שלא ייתפסו עם המכנסיים למטה, כפי שקרה לקולגות שלהם באיטליה. הם לקחו פסק זמן מהמרוץ ומההכנות הבלתי פוסקות כדי לנסות להסביר לנו שהם עושים הכל כדי למנוע מצב דומה. אבל למרות המילים המדודות, אלה שנאמרו וגם אלה שלא, הדאגה בקולם נשמעה היטב.

     

     

    מנהל רמב”ם ד”ר מיקי הלברטל, משנה למנכ”ל שיבא ומנהל בית החולים הכללי פרופ’ ארנון אפק, מנהלת בילינסון ד”ר אפרת ברון־הרלב, מנהל סורוקה ד”ר שלומי קודש, מנהל ברזילי פרופ’ חזי לוי ומנהל שערי צדק פרופ’ עופר מרין. כל אחד מהם אחראי על חייהם ועל בריאותם של אלפי חולים ביום. אם סיוט יום הדין יתממש, זה יהיה יותר מאלפים. הרבה־הרבה יותר. כרגע, על פי התרחיש המתון ביותר של משרד הבריאות, 40 אחוז מהאוכלוסייה בישראל צפויים להידבק בנגיף. כמעט מיליון מהם יהיו חולים קשים. רבע מיליון במצב אנוש גם אם נצליח לשטח את העקומה, העומס שיוטל על בתי החולים בתקופה קצרה ביותר, יהיה בלתי נתפס.

     

    מספרי החולים ימשיכו לטפס בשבועות הקרובים. בדיקה לגילוי קורונה במעבדה באיכילוב | צילום: אי אף פי
    מספרי החולים ימשיכו לטפס בשבועות הקרובים. בדיקה לגילוי קורונה במעבדה באיכילוב | צילום: אי אף פי

     

    גם אם מנהלי בתי החולים לא יודו בכך במפורש, מערכת הבריאות בהיסטריה. בקושי חודשיים עמדו לרשותם להתכונן לצונאמי החולים שבדרך. הם לא היו צריכים רק לתגבר את מערך האשפוז שלנו, אלא לבנות אותו מחדש. ישראל נמצאת בתחתית טבלאות ה־OECD בכל הנוגע להשקעה בבריאות. יש לנו מעט מדי מיטות אשפוז, מעט מדי רופאים ומעט מדי אחיות. סכום ההוצאה לבריאות לנפש עומד אצלנו על 2,780 דולר בשנה לעומת ממוצע של 4,000 דולר בשאר המדינות. רמת התשתיות הנמוכה והניצול הגבוה שלהן, כך קבע דוח ה־OECD האחרון, יצרו מחסור אקוטי במשאבים במקרה של גידול פתאומי בתחלואה. הנה זה מגיע.

     

    “בראייה לאומית אין ספק שמדינת ישראל לא השקיעה מספיק בבריאות לאורך השנים”, אומר פרופ’ אפק. “זה בא לידי ביטוי בשיעור נמוך של מיטות לאלף נפש, שאין לו אח ורע בעולם, של שיעורי אשפוז ותפוסת מיטות מעל 90 אחוז ובחורף מעל מאה אחוז. וכמובן המחסור בתקנים ובציוד. זה אומר שלמערכת הבריאות אין רזרבות. כל הדברים האלה בפירוש פוגעים ביכולת שלנו להתמודד עם אירועים או תרחישים שהם מעבר למה שמתרחש במערכת הזאת בשגרה. עם זאת, חייבים להגיד שמרגע שמדברים על הקורונה, הצלחנו בשיבא לפתוח מעל 40 מיטות טיפול נמרץ על ידי כך שלקחנו מחלקה פנימית, צירפנו לה מרדימים וביצענו תהליכים של הכשרת כוח אדם. כל הדברים האלה נועדו להבטיח שיהיה לנו מענה לאירוע הקרוב. לטווח ארוך, אחרי המלחמה, אין ספק שהמדינה תצטרך לשנות את סדר העדיפות הלאומי ולהשקיע יותר במערכת הבריאות. לא ייתכן שרק 7.3 אחוזים מהתמ”ג יושקעו בבריאות שלנו”.

     

    כמה אתם מודאגים, מאחת עד עשר?

     

    פרופ’ מרין: “אני בהחלט מודאג. אני מודאג ממה שקורה באיטליה. יש חוסר ודאות עצום. מספרי החולים ימשיכו לטפס לפחות עוד חודש־חודש וחצי, למרות ההנחיות היותר־מחמירות לבידוד. אני מעריך שרק בקיץ נראה שיפור”.

     

    ד”ר קודש: “הדריכות האישית מאוד גבוהה. הבוקר הקפצתי את כל ההנהלה בגלל החשש מה יקרה אם נגיע למצב של איטליה או ספרד. זו לא פאניקה. אבל בסוף היום אני חייב לדעת שאין אבן על אבן שלא הפכתי כדי להתכונן”.

     

    מאות אלפי חולים, מתוכם עשרות אלפי חולים קשים, אולי יותר. איך בכלל נערכים למספרים כאלה?

     

    ד”ר הלברטל: “האתגר הכי גדול של המערכת הוא לתת מענה לכמויות גדולות מאוד של חולים ולהיות מאוד גמישים בהחלטות. העובדות משתנות מול העיניים שלנו מאוד מהר. אנחנו יכולים להחליט הבוקר משהו ובערב להחליט אחרת לחלוטין. צריך להסתגל לכל מצב במהירות, להבין שהמטרה שלנו כל הזמן זזה”.

     

    פרופ’ לוי: “הימים האלה הם בהחלט דרמטיים, כי מספר הנדבקים כל יום עולה. עד עכשיו חשבנו שנצליח להתמודד למרות הצפי המאוד־פסימי. מרגע שמספר החולים התחיל להכפיל את עצמו, עברנו לפאזה אחרת. אנחנו צריכים להיערך להנשמה של חולים בהיקף גדול, ולכן אנחנו מכשירים צוותים, רופאים מכל המקצועות, להיות עוזרי מרדים. המרוץ אחר המנשמים הוא חשוב, אבל חייבים צוותים. אין בית חולים שמחזיק כל כך הרבה מרדימים שיכולים לרוץ ולהנשים את כולם. חייבים עוד אנשים שיידעו לתחזק את החולים האלה”.

     

    אתה רואה מצב שבו אורתופד או כירורג ינשימו חולים?

     

    “זה לא ישמח אותי, אבל אם נגיע לתרחיש אימתני של הרבה חולים קשים, לא תהיה לנו ברירה. אחרי שהחיבור למכונת ההנשמה ייעשה על ידי מומחה, שאר הרופאים יטפלו במונשמים כעוזרי מרדים”.

     

    ד”ר ברון־הרלב: “נערכנו כבר לפני חודש לקליטת קרוב ל־250 חולים בבית חולים השרון, שמיועד כולו לחולי קורונה. רוב החולים במצב טוב. לחלקם אפילו אי־אפשר לקרוא חולים. הם בריאים ומטפסים על הקירות. במקביל, נפתח עוד 200 מיטות בבילינסון למקרה שיהיה בהן צורך. צריך לזכור שהעולם לא עוצר, ופרט לחולי קורונה יש לנו הרבה חולים קשים אחרים שצריך להמשיך לטפל בהם”.

     

    ד”ר קודש: “האתגר הכי גדול שלנו הוא ציוד. בשלב הזה אנחנו עדיין מסודרים, אבל כשנרצה לגדול, נמצא את עצמנו במצב של צוואר בקבוק מבחינת הציוד ואנשי הצוות שיתחילו לחלות. פנינו לקהילה בבקשה להכשיר רופאים שיעזרו לנו, שם עובדים כרגע פחות קשה”.

     

    אתם מסכימים עם הרופאים שדרשו להחליף את מנכ”ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב?

     

    ד”ר הלברטל: “יש לי אמון מלא במשה על קבלת ההחלטות מתחילת האירוע, האומץ והנחישות. הייתה בעיה בעבודת המטה אבל היום זה סודר”.

     

    כל אחד ממנהלי בתי החולים כבר מתמודד, לפחות בינו לבין עצמו, עם השאלה המוסרית הבוערת ביותר: מה יקרה ברגע האמת, שבו הם יצטרכו להחליט איזה חולה יקבל טיפול ויחובר למכונת הנשמה, ומי לא יזכה לכך, פשוט כי אין מספיק ציוד החייאה ובעצם יופקר לגורלו. זו לא שאלה תיאורטית: בחלק מבתי החולים באיטליה לא מטפלים היום בחולים בני יותר מ־60.

     

    ד”ר ברון־הרלב: “אם יהיו לי 20 מנשמים מסוגים שונים ו־20 חולים שזקוקים להנשמה באותה דרגה, נצטרך לבחור מי יקבל מה. אני כבר חושבת על המקום הזה ואיך נעשה את זה. במצב הנוכחי, חולה בת 90 תקבל את המנשם הטוב ביותר ואת התרופות והרופאים הטובים ביותר. במצב שבו יהיו 200 חולים, כנראה שחולה כזו תקבל פחות. אלה החיים. בסיטואציה שבה יהיו לי בבת אחת 200 חולים, אולי יצטרכו למות עשרה חולים כדי שאוכל לתת טיפול יותר טוב ל־190 הנותרים. אם יגיע הרגע שבו אצטרך לבחור בין חולה בת 90 לחולה בן 50, אתן את המנשם לחולה הצעיר, כי הסיכוי שלו לחיות טוב שנים רבות הרבה יותר גבוה משלה”.

     

    ד”ר הלברטל: “נשקיע משאבים באנשים שיש סיכוי להציל אותם, ולא בקבוצת חולים שהתוחלת של הטיפול בהם נמוכה. יש המון פקטורים שנכנסים לתוך החלטה כזו, לא רק גיל. גם מצב רפואי בסיסי ואילו אמצעים זמינים באותו זמן. נצטרך לקבוע גבולות, במה משתמשים ובמה לא”.

     

    פרופ’ אפק: “במקרה כזה נצטרך לקיים על הנושא הזה דיון אתי, בשיתוף ועדות האתיקה של ההסתדרות הרפואית, ולא להשאיר את זה לרופאים בשטח או ליד המקרה. צריך לעשות הכל־הכל כדי שלא נגיע למצב הזה”.

     

    פרופ’ מרין: “יש כמה עקרונות שמנחים את הפעילות במצבים כאלה. הראשון הוא שלא אדם אחד מחליט. אתה חייב לחלק אחריות בין כמה אנשים. חייבים לקבוע קווים מנחים ולטפל ברגישות ובשקיפות מלאה. וכמה שיותר לשתף. שאנשים יידעו לפי מה הם עובדים, גם כדי לשמר את הצוות שעמד במצבים כאלה, שלא ייצא שרוט. כך נהגנו גם במקרה של הנפטר הראשון אצלנו. זה לא שחסכנו במשאבים, אבל טיפול מורכב כזה באדם בן 88 מחייב דיון בשאלה עד איפה ממשיכים. גם אם יש אלף או עשרות חולים, אתה חייב להסתכל על החולה הבודד ולהעריך מה הסיכויים שלו”.

     

     

    × × ×

     

     

    המלחמה בקושי התחילה, מאות אלפים עוד עלולים להגיע, וברקע כבר מהדהדים מחדלי המערכת: בראשם, המחסור בציוד מגן ובציוד רפואי. במציאות שבה באיטליה נדבק אחד מכל חמישה רופאים ואחיות, ומאות אנשי צוות סינים שטיפלו בחולים מתו, זמינות של ציוד כזה או היעדרו יכולים לעשות את ההבדל בין חיים ומוות. דוח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שפורסם בתחילת השבוע חשף — שוב - מחסור קשה במיטות אשפוז, במיטות לטיפול נמרץ ובמכונות הנשמה.

     

    איך מתמודדים עם המחסור בציוד?

     

    פרופ’ אפק: “ישראל, כמו כל מדינות העולם המערבי, איבדה חלק גדול מיכולת הייצור שלה, והסתמכה על סין בכל הנוגע לרכישת ציוד רפואי, כולל מכונות הנשמה. ברגע שהסינים עצרו את הייצור בגלל המגפה שפרצה אצלם, כל העולם נקלע למצוקה. לשמחתנו המדינה הצליחה להשיג ציוד בעזרת משרד הביטחון ופתחה מחדש קווי ייצור מקומי למסכות. בתום האירוע הנוכחי נצטרך לשמר את יכולות הייצור הפנימיות, כדי לא להסתמך על גורמים בחו”ל”.

     

    ד”ר הלברטל: “נושא הציוד הוא קריטי. אם התרחישים האפוקליפטיים יתממשו תהיה לנו בעיה במכונות הנשמה, באמצעי ניטור ובאמצעים להזריק תרופות לחולים. אנחנו נערכים להשיג מכשירים במָסות ולהכשיר אנשים מהר לתת את הטיפול ברמה סבירה. המערכת מוצאת פתרונות, אף אחד לא מתבכיין על מה שהיה. אנחנו במלחמה ויורים עלינו בחוץ. זה לא הזמן לירות בתוך הנגמ”ש. זמן התחקירים עוד יגיע”.

     

    כמה ציוד באמת חסר לכם?

     

    ד”ר קודש: “יש מציאות עולמית מאוד מורכבת של חוסר, שאני לא בטוח שהקהל מבין אותה עד הסוף. משחררים לנו את כל מה שאפשר, ואנחנו נערכים לעשות בזה את הכי טוב. אף בית חולים לא מחזיק במחסנים כמות גדולה של מנשמים מודרניים. כרגע אני בונה 20 עמדות טיפול נמרץ, וחסרים לי ארבעה מנשמים, אבל אני בטוח שנמצא את המנשמים החסרים. ברמת המדינה אני לא יודע מה נרכש. אני שומע את אנשי המשרד אומרים שיש ציוד בדרך. צריך להבין שכל העולם מחפש את הציוד הזה. איטליה מדינה יותר עשירה מאיתנו, וכרגע אין להם אפילו מסכות כירורגיות”.

     

    פרופ’ לוי: “יש לנו הרבה מכשירי הנשמה ואני מעריך שנהיה בסדר בתחום הזה. לגבי ציוד המיגון, אין ספק שעם כל הרצון להיות עם יד פתוחה ולשדר לאנשים, ‘קחו כל מה שאתם צריכים’, צריך להתחיל להשתמש בו באופן מושכל”.

     

    ד”ר הלברטל: “השאלה לאיזה תרחיש נערכים. בשגרה של מדינת ישראל נוכל לעמוד. אם יהיה מספר אינסופי של מונשמים, אין פתרון. אי־אפשר להתעלם מכך שהמערכת התחילה את ההיערכות במצוקה קשה ביותר. ברזון ניכר. בלי עודפים. זה חלק מהדברים שמשלמים עליהם עכשיו מחיר”.

     

    אנשים ימותו משום שהם לא מקבלים עכשיו טיפול במחלות אחרות?

     

    ד”ר מרין: “אני שואל את עצמי את השאלה הזאת. אני חושב שאנשים יגיעו במצב יותר מתקדם של מחלה. אין ספק שיכולת הטיפול שלנו תיפגע בגלל זה שחולים חוששים עכשיו להגיע אלינו”.

     

    ד”ר ברון-הרלב: “בית חולים של 800 מיטות כמו בילינסון, גם אם יהיו בו 200 חולי קורונה, עדיין יהיו 600 חולים שהם לא. אנחנו חייבים לטפל טוב מאוד בכל האנשים האלה לא פחות מאשר בחולי הקורונה. אוי ואבוי אם חלקם ימותו כי השקעתי יותר בקורונה מאשר בהם”.

     

    ובינתיים יש דיווחים שציוד המיגון שכן קיים - נעלם.

     

    פרופ’ לוי: “אנחנו עדים לתופעה לא יפה, שאנשים לוקחים הביתה מסכות. בקבוקי החיטוי נגמרים כמו וודקה בפאב רוסי. לכן אנחנו משקיעים הרבה בלהזמין ציוד מיגון ולשמור עליו. חייבים למגן את הצוותים. זה לא רק מוסרי ואתי, זה בעיקר פונקציונלי. בשבוע הבא אתחיל לצלם במסדרונות בית החולים כדי לנסות להלך אימים על האוכלוסייה”.

     

    ד”ר קודש: “הציוד נצרך בקצב יותר גדול ממה שאנחנו רגילים. אני מבין את זה, זה חלק מהחוסן של הצוות, להרגיש מוגנים. אני לא מוכן לבדוק תיקים של עובדים שיוצאים, לחפש ציוד. יש תופעה מכוערת של העלמת נוזל לחיטוי ידיים על ידי מבקרים. היה פוסט של מישהו בפייסבוק שכתב: ‘הצטיידתי בסורוקה בשני בקבוקי ספטול’. מיד הרמנו אליו טלפון ודרשנו שיחזיר אותם. ברוח התקופה מצאנו פתרונות גם לזה. שמנו בקבוקים רק במקומות שבהם יש צוות שצופה עליהם, ואנחנו ממלאים אותם רק שליש”.

     

     

    × × ×

     

     

    האתגרים העומדים בפני מערכת הבריאות הדלה והמורעבת, שהוזנחה שיטתית במשך שנים ולמדה לתפקד במצב מתמיד של חוסר, הם אדירים. האתגר הגדול ביותר, מעידים ששת המנהלים, הוא לשמור על הנכס הגדול והכמעט־היחיד שלהם באירוע רב־נפגעים שכזה: העובדים. אלפי רופאים ואחיות הוכנסו בשבועות האחרונים לבידוד בגלל חשיפה לנגיף. תופעה אחרת, שפחות מדברים עליה, היא הפחד של המטפלים לעבוד במתחמי הקורונה, שנע בין סירוב נקודתי להיעדרות מהעבודה.

     

    פרופ’ מרין: “ב־2002 כשהתפרץ הסארס, עבדתי בטורונטו, שהייתה אחד ממוקדי ההתפרצות. נקודת המפנה בתפיסת המחלה הייתה כשאחות שנדבקה מחולה חזרה לביתה והדביקה את בעלה. אחרי שבוע שניהם נפטרו. הטרגדיה הזאת הכינה אותי לעובדה שהצוות הרפואי פוחד. כדי לטפל בחששות האלה, חייבים לתקשר עם הצוותים. חייבים לשדר להם שאנחנו איתם. יש לי מעל מאה אנשים שהתנדבו לעבוד במחלקות הקורונה ולא מעט שמחכים בתור”.

     

    ממה הצוותים חוששים?

     

    ד”ר הלברטל: “הקורונה היא אויב בלתי נראה, והצוות מבולבל. יש תרחישים אפוקליפטיים, הרבה דיסאינפורמציה. התוצאה של זה קשה. רק הבוקר היה צריך משהו במחלקת קורונה וצוותים לא ממש נענו כשהיינו זקוקים להם והיה צריך להיכנס לתוך המחלקה. מי שמרגיש שהוא לא מסוגל להתמודד עם האירוע הזה - לא נחייב אותו. לא נגרום לאנשים שחושבים שהם לא מסוגלים להתמודד להיות בסיטואציה הזאת, כי זה יוצר סיכון לכל הצוות, גורם לדמורליזציה ומעלה את הסיכוי לטעויות. הנהלות בתי החולים עובדות קשה לטפל בבעיות האלה. אנחנו לא מנהלים את האירוע הזה מהפלזמות”.

     

    פרופ’ לוי: “האתגר הכי גדול שלנו הוא לחזק ולשמור את הצוות. כשאני מגיע בערב למיון אני לא יודע אם החולה שלידי לא ידביק אותי. לא מדובר רק באחיות וברופאים שפוחדים. יש לי עובדי ניקיון שפתאום צריכים לשים עליהם מדים וסרבלים ולהיכנס למקום שאומרים להם שהשטן נמצא שם, כי בלי זה לא נוכל להכניס את החולה הבא. אתה צריך להיות בטוח שהם ייכנסו, ולא פחות מזה - לדעת שאתה מכניס אותם למקום שממנו הם ייצאו בריאים. באתגר כזה עוד לא עמדנו. אנחנו ממציאים את הגלגל עכשיו”.

     

    יש כאלה שלא מגיעים לעבודה?

     

    ברון-הרלב: “פה ושם אנשים מסוימים בוחרים להישאר בבית עם הילדים. ברוב המקרים אלה לא אנשים שאי־אפשר להסתדר בלעדיהם. יש כאלה שאומרים, ‘אני לא רוצה להיכנס לחדר הזה’, או ‘אני לא יודע איך להתמגן’. ככל שאנשים יודעים פחות הם חוששים יותר. כשאנחנו יושבים ומסבירים להם, ברוב המקרים זה נפתר”.

     

    מה יקרה כשתצטרכו לבחור בין להתמגן לבין לטפל בחולה שמצבו דחוף?

     

    “כל רופא טיפול נמרץ יודע שבמקרה שחולה מאוד קשה מגיע, חייבים קודם כל לרוץ ולטפל בו ורק אז לשים כפפות. במקרה של הקורונה, בגלל הסכנה הגדולה שצוותים יושבתו, נצטרך לפעול בניגוד לאינסטינקט שלנו וקודם כל להתמגן, גם אם זה יעלה לנו בחיי חולים”.

     

     

    × × ×

     

     

    בתוך השגרה המטורפת שלהם, מנסים ששת המנהלים להמשיך לשמור גם על השפיות. “אני עובד נון־סטופ, וגם כשאני בבית אני לא ממש בבית”, אומר פרופ’ חזי לוי. “למזלי, אשתי מחזקת אותי. הקושי הגדול ביותר הוא לא לראות את הילדים ואת הנכדה בת השבעה חודשים שלי, שהיא משוש חיי. אני מדבר אליה בשיחות וידיאו ואני מת לנשום אותה אבל אי־אפשר. אני לא מוכן לסכן אותה. החשש שאדבק קיים כמובן. אתמול נבדקתי לקורונה ולשמחתי בינתיים אני שלילי”.

     

    “אני לא מוצא שום סיבה לעשות בדיקת קורונה”, מגיב ד”ר הלברטל, כשאני שואלת אם גם הוא נבדק. “לא הייתי בנקודת חשיפה ואין לי תסמינים של שפעת, לכן אין שום התוויה לבצע את הבדיקה”.

     

    בימים האחרונים הוא נותר לבד במערכה. שני סגניו נשלחו לבידוד בית, האחת כי חזרה מחו”ל והשני לאחר שנחשף לחולה מאובחן. “השגרה שלי אינסופית”, הוא אומר. “אני עובד 16 שעות ביממה. יחד אנחנו מושכים את העגלה”.

     

    פרופ’ אפק משתדל לצלצל מדי יום להוריו, לשאול לשלומם ולהגיד להם שהוא אוהב אותם. “חסרים לי הרגעים הפשוטים של החיים: ארוחה משפחתית, טיול על שפת הים, קרבה אנושית בסיסית של טפיחה על השכם ולחיצת יד”.

     

    ד”ר שלומי קודש השאיר בבית תמונה, “שיזכרו איך אני נראה”. הוא נכנס ויוצא מיחידת הקורונה לפחות פעמיים ביום, כדי לתמוך בצוותים. גם הוא לא מסתובב בשגרה עם מסכה, ומתמגן באופן מלא רק ביחידה המסוכנת. “יש לי אזעקה בשעון שמצלצלת כל שעה להזכיר לי לשטוף ידיים”, הוא אומר. “בזה מסתכמת הפאניקה האישית שלי”.

     

    פרופ’ עופר מרין רץ. “בתקופות כאלה”, הוא אומר, “אני מקפיד לרוץ כל יום, כי אני חייב את השקט. חוץ מזה, אני מתעד לעצמי כל החלטה, כדי שבשלב מאוחר יותר אוכל לבחון את הדברים ולדעת מה הניע אותי בכל נקודת זמן”.

     

    וד”ר אפרת ברון־הרלב חולמת חלומות טרופים, קשים, שמעירים אותה בלילה. “אני חולמת על קורונה נון־סטופ. ואז אני מתעוררת ומתחילה לחשוב מה לא עשיתי עם זה ועם זה, ומה יהיה בדיאליזה ועם כל המושתלים. ואז הלילה נגמר ואני שוב בעבודה. למרות זה, אני לא מרגישה שחוקה. כל המרץ והריכוז מופנים כרגע כדי להתכונן למה שעומד להגיע”.

     

    כשמנסים לבדוק איך כל זה ייגמר — בניגוד לתחזיות הפסימיות מהעולם, מנהלי בתי החולים שלנו דווקא אופטימיים. “מודל איטליה שונה מהמודל הישראלי גם בהתקדמות המחלה”, אומרת ד”ר ברון־הרלב. “כשבאיטליה היו 500 חולים היו גם כמעט 50 מתים. כשבספרד היו 500 חולים היו 16 מתים. באיטליה קרוב ל־25 אחוז מהאוכלוסייה מעל גיל 65. אצלנו רק 11 אחוז. גם השונות האתנית בישראל משפיעה על התפתחות מחלות, ולא דומה לאף מדינה”.

     

    ד”ר קודש: “אני מסכים שהסבירות הדמוגרפית לאירוע דומה נמוכה. אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לתרחיש האיטלקי. בתוך אי־הוודאות הכללית חייבים להיערך לתרחיש קיצון”.

     

    מתי נדע לאן פנינו מועדות? ליפן ולדרום־קוריאה או חלילה לאיטליה וספרד?

     

    ד”ר ברון־הרלב: “הימים הקרובים הם קריטיים. מצד אחד יש כבר הרבה חולים ומעט חולים קשים. ולכן יש מקום לאופטימיות זהירה. מצד שני, ייתכן שמחר המספרים יזנקו. אני חושבת שתהיה משמעות גם להתחממות שצפויה לנו, ויאללה, שתגיע כבר”. ×

     

    sarit_r@netvision.net.il

     


    פרסום ראשון: 25.03.20 , 20:12
    yed660100