יעל לבן לא האמינה שכך תיאלץ להיפרד מאמה, רחל דוד ז"ל. אחרי חודשיים שבהם הייתה מאושפזת בעקבות החמרה במחלה שממנה סבלה בשנים האחרונות, רחל נפטרה שלשום בגיל 80, מותירה אחריה חמישה ילדים כואבים. אבל משבר הקורונה ששיתק את החיים של כולנו, לא פוסח גם על המתים. ולבן, בת 54, נאלצה להתאים את האבל על אמה האהובה להנחיות של משרד הבריאות.

"אחרי תקופה קשה מאוד של אשפוז, אמא שלי נפטרה ואפילו הלוויה כמו שצריך לא יכולנו לעשות לה", אומרת לבן. "קברנו אותה בבית העלמין בכפר־יונה עם מעט מאוד קרובים בגלל ההנחיות החדשות שאוסרות התקהלות. אלה שהגיעו היו בלחץ, שמרו מרחק זה מזה. האנשים של חברה קדישא היו עם כפפות ומסכות פנים. בקושי היו דיבורים, אין חיבוק לאבלים. סיטואציה מאוד מוזרה. עכשיו הניחומים עוברים רק בקשר עין רחוק קרוב. זה קורע את הלב".

לא בדיוק הפרידה שקיווית לאמך.

"ממש לא. לפני שנה ושלושה חודשים קברנו את אבא שלי המנוח ואיזה הבדל, שמיים וארץ. מי ידע אז שתתקוף אותנו הקורונה, תעצור את החיים של כולנו ואנחנו ניאלץ לקבור את אמא שלנו בטקס קבורה כל כך דל באנשים. שלא לדבר על השבעה".

מה עם השבעה באמת?

"אנחנו יושבים רק האחים. אנשים לא מגיעים, גם כי הם חוששים וגם כי לא הרשו לנו להקים סוכת ניחומים כמו שבדרך כלל נהוג לעשות. אין גם את כל הסעודות שמקובל אצלנו בימי השבעה. זה רק אנחנו. אפילו הילדים שלנו לא יכולים להיות איתנו. זה לא מצב נעים. דאגנו לאמא עד הרגע האחרון, לא זזנו ממנה. גם עכשיו כשאנחנו מתאבלים על לכתה אנחנו מקפידים לעשות זאת בכבוד הראוי, לזכור ולהנציח אותה. אבל זה קשה בימי קורונה. זה שובר עוד יותר".

זה גם ישפיע על האזכרה?

"זה כבר משפיע. לחשוב שאפילו את המצבה נצטרך לבחור מקטלוג, זה שובר לי את הלב. לא כך צריך למות אדם. הקורונה הזו הרסה את הכל. אנחנו קמים מהשבעה ביום ראשון הקרוב ונעלה לקבר. ומיד אחר כך כל אחד מהאחים יתפזר לביתו. כל אחד יישב לבד עם ילדיו בסעודת ליל הסדר ונקרא את ההגדה עם גרון חנוק ותפילה בלב שהמגפה הזו כבר תהיה מאחורינו. ואני אפילו לא מדברת על הלוויות של חולי קורונה, שבני המשפחה נמצאים בבידוד בגלל שהיו קרובים לנפטר. אלוהים, לאן הגענו. גם למות בכבוד אי־אפשר".

"לאור הנסיבות וההגבלות הציבור מתבקש לא להגיע לשבעה"

שבעה דיגיטלית

הכאב והעצב על אובדן בן משפחה או מכר קשים כבר בימים שבשגרה. אך בשבועות האחרונים הם הפכו לקשים מנשוא בעקבות התפשטות נגיף הקורונה בישראל. טקסי הפטירה המסורתיים השתנו כמעט לגמרי — ההלוויה, השבעה, אזכרת ה־30, אפילו מודעות האבל בעיתונים שינו את פניהן כשבני המשפחה מבקשים ניחומים טלפוניים בלבד, כדי לא לחרוג מנוהלי משרד הבריאות.

ברוח התקופה, נוצר גם פרויקט חדש בשם "ממעמקים" המסייע למשפחות נפטרים לקיים "שבעה דיגיטלית" באמצעים טכנולוגיים. "מצוות קבורה בימים אלו הפכה למטען רגשי יותר מכל יום רגיל", אומר עופר גואטה, יו"ר המועצה הדתית קדימה־צורן, ומי שאחראי על תחזוקה ותפעול בית העלמין של קדימה. "קשה לשמוע את בני המשפחות מתחננים שנאשר להם להגיע עם יותר משתתפים לטקס ההלוויה. אנחנו חייבים לגלות הרבה סבלנות אבל יחד עם זאת אנחנו מסבירים להם כמה חשוב להקפיד על ההנחיות של משרד הבריאות, וכמה חשוב להקפיד על שמירת מרחק שני מטרים. למעשה, צוות חברה קדישא הם כמו בני משפחה בימים אלה. זה שובר את הלב".

יש דברים שהשתנו בטקס ההלוויה עצמו?

"בימים כסדרם אנחנו מזמינים שניים מבני המשפחה לזהות את גופת המנוח, לפרידה אחרונה. כעת ההנחיה היא רק קרוב משפחה אחד. אין ברירה. כולנו חייבים להישמע להוראות ולהקפיד כפל כפליים. אנחנו גם אוסרים הקמת סוכות ניחומים, ומסבירים לאבלים שגם אם לא יהיה מניין זה בסדר גמור. אפשר לקבוע מראש עם כמה מבני המשפחה שעת תפילה מראש, וכל אחד יתפלל במקום שבו הוא נמצא בלי להגיע לבית שבו יושבים שבעה".

מה לגבי תפילות אונליין?

"יש אנשים שמצלמים את טקס הקבורה ובו זמנית מעלים אונליין לבני משפחה והקרובים. גם בתפילת המניין מרחוק זה בהחלט אפשרי ואולי זה גם מצליח לתת לאבלים תחושה שהם בכל זאת לא לבד".

רינת איבדה לפני שבוע את סבתה האהובה. בימים האחרונים לחייה ידעה רינת שההגבלות על מספר המשתתפים בהלוויה בעייתיות למשפחה כל כך רחבה וגדולה. "לסבתא רינה ארבעה ילדים, 12 נכדים ו־16 נינים", היא אומרת. "חלק מהנכדים בבידוד, חלקם רחוקים ולא יכולים להגיע להלוויה. חיפשתי פתרון". רינת נתקלה במקרה בפוסט של תוכנית "ממעמקים" שהחלה לפעול השבוע. בעזרת טכנולוגיה מקוונת. "השארתי פרטים ותוך כמה שעות סבתי נפטרה", היא אומרת. "אירגנו את הלוויה ושידרתי אותה לבני המשפחה בכל רחבי הארץ".

סבתא רינה, בת ה־87, הייתה חולת סרטן. לפני שבועיים היא שברה את הירך ומאז מצבה הידרדר. "הלוויה הייתה מוזרה מאוד. הגענו 30 בני משפחה, אבל נתבקשנו על ידי חברה קדישא להיות רק עשרה", מספרת רינת. "שאר בני המשפחה התפזרו רחוק בבית הקברות. רק מי שהיה ממש קרוב הצליח לשמוע את ההספדים. בגלל שהיו זקוקים למניין, אמא שלי, שהיא הבת שלה – נאלצה להישאר מאחור. הקבורה הייתה שקטה ועצובה. גם עכשיו, בשבעה, אין מנחמים. זה קשה. המנהג הזה שאמור לעזור לך להתמודד, להתקדם הלאה, לדבר עם אנשים, לספר להם על הנפטר, לא מתקיים עכשיו. אמא שלי יושבת עם האחים שלה בבית של סבתא. אנחנו הנכדים מגיעים בתורנות להביא להם אוכל. יש לסבתי שני אחים רחוקים, בבידוד, שלא יכולים להגיע. כל אחד יושב לבד בבית שלו. זה ממש עצוב בעיניי. השבעה אמנם יותר אינטימית ומשפחתית, אבל להרגשתי כשתיגמר השבעה כולנו נתעורר ואז יגיע הכאב הגדול. סבתא שלי הייתה עד לפני שבועיים עצמאית בביתה, היא בישלה בעצמה והייתה מאוד צלולה ותוך שבועיים עולם שלם נעלם".

איך בכל זאת מנחמים אתכם?

"המון אנשים שולחים הודעות, שולחים מגשי פירות. מוצאים את הדרך לחבק".

"הכנו מכולות קירור למתים"

גם עבור חיה, בת 79 מאזור המרכז, הפרידה מבעלה לפני שבוע הייתה קשה מנשוא בצל משבר הקורונה. "קשה לשבת שבעה לבד", היא אומרת. "מדי פעם הגיעו שכנים והניחו לי מאכלים מרחוק. כולם עטופים במסכות ועם כפפות על הידיים. רציתי להראות להם את התמונות של בעלי האהוב, אבל אי־אפשר היה. דיפדפתי באלבומים שלנו שוב ושוב. דף אחרי דף לבד עם עצמי.

"הלוויה הייתה עצובה מאוד. אחיו של בעלי מבוגר ממנו, ומתגורר רחוק. לא הרשיתי שיביאו אותו ללוויה, חששתי לבריאותו. הוא נאלץ לשבת שבעה עם המטפלת שלו לבד. בהלוויה אפשר היה לספור את המנחמים על כף יד אחת. כשקמתי מהשבעה עליתי לקבר לבד, הנחתי פרח לבד ובכיתי".

ימי הקורונה שינו לחלוטין את אופן הקבורה ואת מנהגי האבלות, מסביר הרב יעקב רוז'ה, הרב של פורום חברות הקדישא בישראל. "בלוויות רבות מגיע רק אדם אחד מהמשפחה בגלל ההוראות החמורות והאווירה הכללית", הוא מסביר. "אין ניחומים בשבעה. אני ממליץ לנחם בטלפון, דרך המחשב והכי טוב דרך הווטסאפ. אסור להסתכן. במצב חירום החיים קודמים למתים. אם אין אפשרות לומר קדיש, אל תאמר קדיש. אין יותר סעודות בתום השבעה. תהליך האבל לא קיים יותר היום. אנחנו אומרים לאנשים גם לא לעלות לבית הקברות ב־30 ולא בשנה. אסור לסכן חיי אדם בשביל כבוד לנפטר. זה שינוי מאוד גדול".

כדי לטפל בכבוד בנפטרי הקורונה או בנפטרים שיש חשש שנדבקו בווירוס, פורום חברות הקדישא בישראל הקים ארבעה מרכזים גדולים בחיפה, ירושלים, תל־אביב ובאר־שבע. "הקמנו מערך שלם בתוך עשרה ימים", מספרת אורית מסמי, מנכ"לית פורום חברות הקדישא בישראל. "בכל אחד מהם, יש אתרי טהרה אליהם אנחנו מביאים את הנפטרים כדי לתת להם כבוד אחרון. העובדים שהוכשרו לעבודה באתרים אלה, עובדים באומץ ובמסירות נפש. הם מתמגנים, מבצעים את הליך הטהרה, עוטפים את המתים בתכריכים כדי שיקבלו כבוד כמו כל נפטר. משם הם מועברים לבתי הקברות ברחבי הארץ".

בשל ההנחיות והאיסורים, אנשי חברה קדישא מחליפים בעצמם פעמים רבות את משפחות הנפטרים. "יש הרבה נפטרים שבני המשפחה שלהם מבודדים או חולים בעצמם בקורונה, ואין מי שיעשה את סידורי הלוויה, יוציא רישיונות קבורה, ואנחנו עוזרים להם בזה. הייתה לנו משפחה שכל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה שהו באשפוז בית ולא יכלו להגיע. אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות לאפשר לבני המשפחה להיפרד מיקיריהם. ההלוויות עצובות מאוד. את כל המערכת אני מנהלת באמצעות מוקד עם מוקדנים שמקבלים את הפניות, והמוקדנים צריכים לעמוד במצבים לא פשוטים. אחת מהן סיפרה שהיא דיברה עם בת שאביה נפטר, והיא צריכה לבשר לאמה, אבל גם האם חולה בקורונה. הבת שאלה, 'איך אני יכולה לבשר לאמא שאבא נפטר בלי שאני יכולה לחבק אותה?'"

כמות הנפטרים לא ירדה בשבועות האחרונים, אך גם לא עלתה באופן משמעותי. בפורום חברות הקדישא מתכוננים, עם זאת, למסה של נפטרים כתוצאה ממגפת הקורונה. "הצבנו מכולות קירור מיוחדות, עם מדפים, באתרי הקורונה כדי שנוכל לקלוט כמות גדולה יותר של נפטרים ולהשהות אותם. מדינת ישראל מתכוננת למצב כזה למרות שאני ממש אופטימית ולא חושבת שנעשה בהן שימוש. ישראל לא מסוגלת לראות את עצמה עם תמונות כמו אלה שראינו באיטליה וניו־יורק. אנחנו מוכנים עם ציוד וכוח אדם. אני נשמעת היום רגועה, אבל עברתי ימים מאוד מלחיצים בשבועיים האלה, בלי יום ובלי לילה. היום אני רגועה ויודעת שאנחנו נעמוד בכל תרחיש ונוכל לקיים את כבוד הנפטרים וכבוד המשפחות", אומרת מסמי. •