כששטיינברג עלה לארץ מלוס־אנג'לס והתגייס לגולני, משפחת פסין מבאר־שבע הייתה שם בשבילו כדי לאמץ אותו לחיקה. מקס נהג להתארח אצלם בשבתות ובחגים – והם קיבלו אותו באהבה גדולה. "היו לנו שיחות ארוכות, הוא שיתף אותי בכל מה שעובר עליו, היינו מדברים שעות", אומרת שרונה. "מקס היה עקשן ונחוש. הוא התעקש להתגייס לגולני וממש נלחם על זה ולא ויתר, עד שלבסוף הוא הצליח. התחברנו כמו אחים ממש. גם עם הוריו שחיים בחו"ל התפתח קשר עמוק. כשהוא נהרג זה היה אסון גדול. הרגשתי שעולמי חרב עליי". שטיינברג נפל באסון הנגמ"ש בסג'עיה, והובא למנוחות בהר הרצל בירושלים. אל ההלוויה שלו הגיעו יותר מ־30 אלף איש שכלל לא הכירו אותו. בשל היותו חייל בודד ומחשש שלא יהיו אנשים בטקס, הופצה קריאה ברשתות החברתיות להתייצב - שסחפה רבים.

במשך דקות ארוכות דיברו שרונה וההורים בטלפון מעל הקבר, העלו סיפורים אודותיו והתגעגעו אליו יחד. "אני חושבת עליו כל יום. הוא לימד אותי כל כך הרבה דברים בשנים המעטות שלנו יחד, על חברות ושמחת חיים", היא מספרת. אביו של מקס יתכבד השנה לומר קדיש בשם המשפחות השכולות בטקס יום הזיכרון הווירטואלי שמקיים ארגון "מסע", הפועל לזכרם של החללים