מדינה שלמה מחטטת בתחתונים של ילדה בכיתה ב'. פוליטיקאים, פרשנים וכל יוזר בפייסבוק, מתווכחים על אורך השרוולים, כמה כפתורים בגב, ואם בכלל מדובר בתחתונים או במכנסונים. תגידו: יצאתם מדעתכם?
ממליץ לכם לא להיכנס לשום רזולוציה של "צניעות", ולא להשתתף ברשומון, "מה אמרה המורה, מה עשתה האמא": עצם העיסוק בדבר הזה מזעזע. פשוט תעיפו את הידיים שלכם מכל הסיפור. כל ההתפלשות הזאת שפלה, מבזה, מחפירה. אל תיפלו למלכודת של "הקוד" והעיסוק ב"קוד". נכנסתם? התחלתם לפשפש בגוף של בחורות צעירות? נפלתם למלכודת, שממנה יוצאים רק עם פגיעות, בנפש ובגוף. תניחו להן לנפשן. זה מחוץ לתחום.
אנחנו יודעים מאיפה מגיע ה"קוד" הזה. מאיפה מגיע עצם העיסוק ב"צניעות", אורך חצאית, עומק מחשוף. אלה אותן הידיים שבודקות את התיק שלכם מחשש "טוויסט" בביקור חולים בפסח. אלה אותן ידיים שמחטטות בסנדוויץ' של סבתא שהביא עימו חייל בודד בדרך לאימונים, וסופו שנענש במאסר. זו אותה רוח רעה, שעבורה שירת זמרת היא קולו של השטן, לוחמת בטנק מעוררת מחשבות אונס, וקשישה במושב קדמי באוטובוס - מדיחה לעבירות. מי שנתן פתח כניסה לדברים האלה בחיינו היומיומיים ומסכים לשתף פעולה בוויכוח על "ההיגיון הפנימי" שלהם - סופו שימצא עצמו משחק בתחתונים של ילדה. כן, זה רע בדיוק כמו שזה נשמע.
כל ה"קודים" למיניהם מאפיינים מאוד חברות רודניות ודתיות שמבוססות על הכנעה, שליטה, צורך לקבוע לאחר את מה שהוא לא רוצה, ולאסור עליו מה שכן. ה"קודים" האלה הם גלגול "מודרני" כביכול לשלל איסורים עתיקים. לפעמים, כמו "שירת נשים", הם גם מומצאים יש מאין ומתחזים ל"הלכה". אין דרך נעימה לומר את זה: חלקם הגדול מבוסס על תפיסות גוף, מיניות ו(אי) שוויון פרימיטיביות ודפוקות לגמרי, מאות שנים אחורה. ואת כל זה, מעמיסים על שמו של אלוהים? איזו בושה. באמת, אלוהים נמצא במכנסונים הקטנים?
רוב המבוגרים בקרב קוראי העיתון לא הכירו בכלל את הדברים האלה. ריקודים בהפרדה בשמחות משפחתיות? יציאה במחאה כשאישה שרה? "קוד" ומסדר בגדים בכניסה לבית ספר? לכל היותר, המורה הייתה לוקחת הצידה את התלמיד/ה שהגיעו בכפכפים מוזנחים מדי או שורטס חשופים מדי, ומסתדרים. אבל ברגע שהרוב החילוני נרדם בשנתו נכנסו פנימה הרוחות הרעות, מגמה שהחמירה מאוד בעשור־שניים האחרונים. גם כתגובת מאסף נואשת לעולם מודרני, שטס הלאה. תהליך שבמרכזו השפלת נשים: המראה שלי מסוכן, הקול שלי מסוכן, הצחוק שלי מסוכן, אני אדם מסוכן, אני אדם שנוא, אני אדם נחות, אני אפס.
זה המקום להגיד, עד כאן. כמו בעמידה העיקשת כנגד קיום מופעים בהפרדה במרחב הציבורי, גם פה לא תיתכן שום פשרה. כי אתה לא יכול להתפשר ולייצר "שיח" עם קיר אטום שלעולם לא יזוז ממקומו, תנין שרק מבקש עוד ביס. ובשולי הדברים: "מחאת המכנסונים" היא הדבר הכי מלבב שיש כאן. סופסוף "הנוער המנותק" שלנו מתעורר. ואם הנושא נשמע למישהו קטנוני, בדיוק ההפך. המלחמה על החיים שלך מתחילה בדיוק כאן, ומי שנותן לאחר לחטט לו בתחתונים, יתעורר מחר למציאות גרועה פי כמה. עד כאן.
תרבות בפריפריה
תרבות, בידור ופנאי הם לא החיים. לפניהם חייבים תרופה, טנק ובית. אבל המוזיקה במועדון, המטקות בשפת הים, או הספרייה לילדים, הם טעם החיים. בחודשים האחרונים הייתה לנו הזדמנות לחיות במדינה נטולת טעם חיים. מוות: בלי אירועי ספורט, פעילויות לילדים, מסעדות, בתי קפה, ברים, מועדונים, הופעות רוק, בתי קולנוע, תיאטרונים, קונצרטים, מספרות, בריכות, ים, מכוני כושר, קריוקי, סנוקר, שירה בציבור, הרצאות, טיולים בחיק הטבע - יו ניים איט. כל מה שפעם אולי כינינו בטעות, "מותרות". עכשיו הבנו היטב, אלה לא מותרות. זה הדבר עצמו. אחרת - עבור מה אנחנו מתאמצים כל כך?
שני דברים מרכזיים מוטלים על שר התרבות והספורט החדש. האחד, לנהל מלחמה להגדלת התקציב. תקציב התרבות מגוחך, "תרבות" במובן ה־כ־ל, בידור ופנאי והעשרה. עוד לפני משבר הקורונה, אנחנו מקבלים פרוטות. תקציב המדינה, כלומר המיסים שלנו, משקיע בחזרה על כל אדם סביב 4,500 שקל בחודש. כמה מתוך זה לתרבות, בידור ופנאי? קצת פחות מעשרה שקלים בחודש. מה ששמעתם. עלות של ארטיק וחצי. ועל זה מתקוטטים כולם, ספריות ציבוריות, הקולנוע הישראלי, חוגי תיאטרון בעיירות ספר. ארטיק וחצי לבן־אדם.
השני: לתת מהעוגה הרבה יותר לחלשים, ל"פריפריה", הגיאוגרפית והחברתית. כי תרבות היא מפתח למוביליות חברתית, קִדמה, השכלה. זה קרב מהותי על החברה שלנו. יש הרבה מאוד אנשים שמבחינתם, שתימשך הקורונה לנצח. שלא יהיה פה כלום, פרט לעבודה, צבא ואלוהים. הרוב הליברלי חייב לאפשר תרבות עשירה בפריפריה, להרחיב את השכלתה, לעודד על חשבונו את המוחלש, "לחלן" את החברה.
זה גם אינטרס פוליטי עליון: יש מתאמים מובהקים בין השכלה ועושר, חומרי ותרבותי, לבין נטייה פוליטית (הרבה לפני מוצא עדתי, למשל). אדם יותר משכיל, "תרבותניק נאור" - נוטה יותר שמאלה. זו עובדה ברורה, לא עמדה. זה מה שיכול להביא לשינוי בדי־אן־איי השבטי של ההצבעה כאן, שהולך דמוגרפית לכיוון השני של ספר תפילה בעברית (או ערבית), בקבוק וודקה (או ערק), ורובה (הוא רובה). הזדמנות לתיקון טעות טרגית של המרכז השבע: יותר עושר חומרי ותרבותי של החלשים ישתלם בטווח הרחוק לכולם - ובראש ובראשונה למחנה הליברלי, וקהל מצביעיו.
מייקל מאוס
• פעם מייקל ג'ורדן נפל לבור של רעל. הרעל מת.
• על ההתחלה ג'ורדן כרת לכל השחקנים בקבוצה את שתי האצבעות הקטנות בכף הרגל. כדי לחדד את הריכוז. את השאריות הוא נתן לפיל ג'קסון, שיעשה פויקה לגיבושון.
• ג'ורדן ניתר ושהה כל כך גבוה עד שפעם אשתו התקשרה בחצות ושאלה מתי הוא כבר חוזר. בבית הוא כבר סגר איתה את החשבון, ובהיותו כזה שחקן אסתטי, "שירה בתנועה", יישר את זה מהצד השני. איזה ווינר.
• בוקר אחד ג'ורדן פיהק ובלע את השמש. מהגרעפץ נולד הירח.
• כשמוחמד עלי קישקש שהוא "הכי גדול אי פעם", ג'ורדן פתח עליו. "יא מוחמד, חומוס מעא זית מעא גרגירים. יאללה בסורעה!" והתעקש שהערבי יעשה את זה אסלי, במכתש ועלי. עכשיו אתם מבינים מאיפה עלי חטף פרקינסון.
• בפסק זמן ברבע השלישי בפיינאלס נגד יוטה, ג'ורדן מצא תשובה אלגנטית שמאחדת את תורת היחסות עם תורת הקוואנטים. כשיהיה לו זמן, הוא גם יחשוף אותה. אולי.
• מייקל ג'ורדן לא הפסיד אף פעם. ואם נדמה לכם שכן, אתם טועים.
