כמה למדנו ממך, יהודה
אני זוכרת את אותו ערב שבת לפני 26 שנים. גם אני, כמו המונים, הדלקתי את נרות השבת והוספתי אליהם נר נוסף למען נחשון. רגעי החרדה היו קשים מנשוא. אנחנו מכניסים את השבת בבית המואר ויושבים אל השולחן כשנחשון נתון בידי מחבלי חמאס, כפות.
הייתה זאת שבת שונה מכל שבת אחרת: שבת של דריכות, שבת של תפילה ותקווה. שבת של אחדות. יהודה ואסתר וקסמן ביקשו מכל עם ישראל להתפלל לשלומו של בנם. וזה מה שעשינו. איך אפשר שלא? הבקשה הנוגעת ללב גרמה להמוני בני אדם להתפלל לשלומו של נחשון באותם ימים. ביניהם היו רבים שלא מתפללים בשגרה.
עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, השמועה עברה מפה לאוזן והמונים גדשו את רחבת הכותל לעצרת תפילה. רבבות שלא הכירו את נחשון נשאו עיניים אל השמיים וביקשו אותו איתנו, בריא ושלם. איש לא חשב על כפייה או הדתה. היו אלה ימים של לב אחד, של מחשבה אחת, של תפילה גדולה על ילד שלא הכרנו, אבל חשנו הזדהות גדולה איתו ועם משפחתו.
ואז הגיעה הבשורה המרה. קצת אחרי הדלקת נרות השבת פרצו לוחמי סיירת מטכ"ל לבית שבו הוחזק נחשון כדי לחלץ אותו. נחשון וניר פורז, מפקד צוות החילוץ, נהרגו מאש המחבלים.
הידיעה המרה על מותו של נחשון הציבה שאלה גדולה: כיצד לא הועילו התפילות? לאן הלכו כל התקוות של הרבבות שהתאחדו בתפילה? ואז נתן יהודה תשובה מצמררת: "אנחנו מבקשים מאבא כל מיני דברים, לפעמים אבא אומר לא".
כמה למדנו ממך יהודה. איזה שיעור ענק של גדלות רוח העברת לכולנו. יש כאלה שיראו בו שיעור באמונה, אחרים יראו בו שיעור בהשלמה עם המציאות, גם כשזו מציאות ששורפת את הלב כמו לקבור את בנך אהובך באדמת הר הרצל.
שנים רבות התהלכת בינינו, יהודה, מלא בכאב אבל מתעקש לנסות להחזיק בחיים. הלילה ההוא של נחשון תמיד בתוך המחשבות שלך, אבל אתה עובר בין בתי משפחות שכולות, נותן חיבוק מנסה לחזק.
נוח בשלום יהודה יקר. לצד שני נרות השבת הקבועים שלי אדליק הפעם נר נוסף. בשבילך.