עולם חדש מופרע

אנחנו // יבגני זמיאטין - מרוסית: מירי ליטווק - בבל - 190 עמודים

בשנת 1946, שלוש שנים לפני שפירסם את '1984', כתב ג'ורג' אורוול ביקורת קצרה על 'אנחנו' של יבגני זמיאטין, ובה קבע שאלדוס האקסלי הושפע ללא ספק מהספר בכתיבת 'עולם חדש מופלא' (1932). האקסלי הכחיש. אבל הסיכוי שלא הייתה השפעה נראה לי קטן. יש אכן דמיון רב בין ספרו של האקסלי ליצירתו של המתמטיקאי, המהנדס והסופר הרוסי (1884־1937), שראתה אור ב־1924 בארצות־הברית, אחרי שברוסיה הצנזורה אסרה על פרסומה.

מה שמבחין את הדיסטופיות של זמיאטין והאקסלי מזו של אורוול נוגע בסוגיית המוטיבציה של שליטי העולם העתידני. אם ב'1984' אדוני הדיסטופיה מוּנעים מסדיזם ומתאוות כוח - אצל האקסלי וזמיאטין מטרתם היא אוהבת אדם ביסודה. הם באמת מאמינים שהחירות, האינדיבידואליזם, האהבה והמשפחה גורמים סבל.

הדיסטופיה של זמיאטין מתרחשת אלף שנה הלאה בעתיד. האנשים ב"מדינת האחדות" חסרי שמות ומיוצגים במספרים ובאותיות. גיבור הספר, 503־D, הוא מהנדס שנמצא בחוד החנית של בניית "האינטגרל" - ספינת חלל שמיועדת להפיץ את בשורת "מדינת האחדות" ברחבי החלל החיצון. אם המדעים המרכזיים שעליהם מושתתת המדינה העתידנית ב'עולם חדש מופלא' הם הביולוגיה והפסיכולוגיה (הראשונה מאפשרת שליטה בייצור ובנתונים הפיזיים של הנתינים והאחרונה שליטה בנפשם), הרי שהמדע המרכזי ב'אנחנו' הוא מתמטיקה. המתמטיקה היא גם מטפורה לכל מה שהגיוני, לוגי, רציונלי. "מדינת האחדות" מנסה לבטל את כל מה שאינו כזה. לא רציונלי הוא האגו האינדיבידואלי. לא רציונלית ובלתי צפויה היא החירות.

אהבה אסורה במדינה, וחיי המין מתנהלים בחופשיות יחסית. אלא ש־503־D מתאהב ב־300־I. הוא נבוך מהרגש המוזר הזה ונבוך שבעתיים כשמתגלה שאהובתו היא מנהיגת מחתרת המבקשת להשיב את האנושיות לאנושות. כלומר, את החירות, גם אם היא באה על חשבון האושר. את האינדיבידואליות, גם אם פירושה מאבקים בין יחידים (למשל בגלל קנאה מינית). ואת הדמיון, גם אם משמעותו חוסר מנוח תמידי.

מה הפחיד את זמיאטין? האם זה פשוט הקומוניזם? הרומן אכן מהדהד את התנגדותו של דוסטויבסקי לאוטופיות של השמאל הרדיקלי הרוסי בשם החירות האישית, אבל כמו אורוול גם אני סבור שהדיסטופיה הזאת אינה משל מצומצם נגד הקומוניזם. זמיאטין מדבר, למשל, על פולחן טיילור במדינת העתיד שלו (עוד הקבלה מחשידה להאקסלי, שדיבר על פולחן הנרי פורד, מקבילו של טיילור). פרדריק וינסלאו טיילור הנהיג ניהול מדעי של העבודה בבתי החרושת כדי להביא לייעולה. במילים אחרות, הרומן הזה נכתב גם נגד ההתייחסות לפועל כאל מכונה, נגד טשטוש ההבדל בין האדם למכונה.

נושא נוסף בן התקופה הוא עליית ההמונים, הפחד מפני היבלעות היחיד בחברת ההמונים - ואיתם עליית המנהיג הכריזמטי. ראוי לקרוא את 'אנחנו' במקביל לטקסט 'פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני' שכתב פרויד ב־1921. וכמובן, על רקע ההמונים הצועדים אל מותם חסר השחר במלחמת העולם הראשונה. גם הפוזיטיביזם המדעי של המאה ה־19 הוא יעד להתקפה כאן, כי בדיסטופיה של זמיאטין לא מאמינים ב"נפש" (רק גיבורי המחתרת מאמינים בה). אנשי "מדינת האחדות" גם סולדים מהטבע ומהכפר; האורבניות בת התקופה מתפרשת אצל זמיאטין כשנאת כל מה שאינו רציונלי ואינו נתון לשליטה.

הפרוזה של זמיאטין מטפורית ואימפרסיוניסטית (במעומעם הזכירה לי את 'פטרבורג' של אנדריי ביילי מ־1913). אופייה הספרותי מעכב מעט את השטף וחותר מעט תחת הפרוזאיות היבשה של העולם המתואר, אבל הוא ניתן במשורה ולא פוגע בקריאה בכללותה. האקסלי כתב ביתר יובשנות, ואם כבר השוואות - למרות החשד לפלגיאריזם, יצירתו גם מקיפה ועקרונית יותר.

כשהן מונחות זו בצד זו, שלוש הדיסטופיות המרכזיות של המחצית הראשונה של המאה ה־20 יכולות ללמד אותנו משהו לא רק על החברה שבתוכה נוצרו ועל פחדיה. הן יכולות ללמד גם על הז'אנר עצמו. האם אך מקרה הוא שבלב שלוש היצירות ניצבת אהבה בין גבר לאישה שמגלמת את המרד ברודנות? ובכל זאת, גם בסוגיה הזאת יש הבדלים ביניהן. אצל אורוול, הדגש באהבת סמית' וג'וליה הוא הסקס, לא הרגש. הסקס, טוענת ג'וליה, שואב את האנרגיה מתשוקתם של הנתינים להתמסר לרודנות. לעומת זאת, אצל האקסלי (באהבת הפרא ג'ון ללֶנינה) ואצל זמיאטין המרד מתבטא ברגש האהבה; האהבה מבטאת אינדיבידואליות. ואולי העובדה שבלב שלושת הרומנים הדיסטופיים הללו עומדת האהבה אינה נוגעת בכלל להיותם דיסטופיות אלא פשוט להיותם רומנים.

כך או כך, מותר להניח שלא סיפור האהבה גרם להוצאת בבל להדפיס מחדש את 'אנחנו', ספר שעוסק במשטר טוטליטרי, דווקא עכשיו. לי נדמה שלמרות החרדה הפוליטית הנוכחית, למרות הצורך לעמוד על המשמר, הקוד הגנטי היהודי־ישראלי נוטה יותר לאנרכיה מאשר לדיקטטורה. אבל גם בלי ההקשר האקטואלי, הקריאה בספרו של זמיאטין בהחלט מעניינת. •