הפעם הראשונה שבה נאלצתי להודות שזה גדול עליי, שאני לא מסוגלת, הייתה דווקא מול יוסי ורשבסקי, המנכ"ל שלי בערוץ 10", לינוי בר גפן אומרת והקול שלה נשבר. זה טיפה מוזר לראות מישהי חזקה ומלוטשת כמו בר גפן נסדקת, קצת כמו לראות את האוורסט מזיל דמעה. אז אני מעמידה פנים שלא ראיתי, מתמקדת בטפט האפור בסלון שלה שמציץ מאחוריה בזום. ללינוי לא אכפת, זה חלק מהתהליך היפה שהתחולל בה בשנים האחרונות.
אני רואה אותה בריבוע של הזום כי היא בבידוד. היא נכנסה אליו אחרי שהילד שלה, רנן בן החמש וחצי, בא במגע עם ילד חולה קורונה בצהרון. בן הזוג שלה, בן זילכה, הוא נכה סיעודי ונמצא בקבוצת סיכון, ולכן לא נשאר איתם אלא עבר לבית הוריו לשבועיים. "הוא מתגעגע אלינו מאוד", היא אומרת. "הוא לא לגמרי מבין למה הוא לא יכול להיות איתנו. תפיסת הזמן שלו שונה משלנו בגלל בעיית הזיכרון. מבחינתו כמה שעות בלעדינו משולות לנצח".
כשהיא סיפרה לי את זה, חשבתי לעצמי במרירות שיופי, באמת היה חסר עוד קושי בקולקציית הקשיים המרשימה של בר גפן. עכשיו היא גם צריכה לנסות להסביר מגפה עולמית שגם ככה מרגישה מופרכת כמו סרט של מ' נייט שאמלאן לבן זוג עם פגיעה מוחית. אז נכון, בשנים האחרונות חל במצבו של זילכה שיפור אדיר. טווח התנועה שלו התקדם, כך גם התפקוד, יכולות החשיבה, הדיבור. אבל הוא עדיין סובל משורת בעיות קוגניטיביות. כל בוקר הוא מתעורר ולרגע אחד לא זוכר שהוא בעצם לא יכול להזיז את הגוף. בכל בוקר מחדש, במין אכזריות כזאת של 'לקום אתמול בבוקר', הוא לרגע חושב שהוא בן של פעם, הכותב והעורך המחונן, גולש הגלים. ובמקביל, מדי בוקר, לינוי היא שנאלצת להזכיר לאהבת חייה את הדבר הנורא שקרה לו לפני שש שנים. לזכותה ייאמר שהיא עושה את זה בלי להתייפייף. היא אף פעם לא הייתה אחת כזאת שחותכת את המילים שלה לחתיכות קטנטנות וקלות לעיכול, ומקשטת אותן בדובדבן של קיטש מלמעלה.
עד השיחה ההיא עם המנכ"ל ורשבסקי, היא עוד הייתה לינוי הטיטניום. עיתונאית מבריקה, חדה, חסרת פחד, שלא האמינה בלדבר קושי. לא סתם היא כזאת חובבת של אגרוף, וגם מגישה תוכנית אגרוף מקצועית בערוץ צ'רלטון, היא בעצמה קצת מתאגרף מהולל. בהתחלה, למרות האסון שנחת על המשפחה בן לילה, כשהיא הייתה בחודש השביעי להריונה, היא לא שיתפה בפרטים. "הרגשתי שזה יפגום בעבודה אם אני אספר וגם חששתי שזה יפגע בסמכות שלי". אבל אז הגיעה הצעה מהתאגיד לעזוב את תוכנית התחקירים המצליחה 'עושות חשבון' ולעבור אליהם כדי להגיש את 'על המשמר', "הצעה שהכפילה את השכר שלי ועוד בתמורה לחצי מכמות העבודה. ולא יכולתי להגיד לא".
למה?
"כי 'עושות חשבון' הייתה קריעת תחת. 12 עד 14 שעות צילום ביום, אחרי שכל הלילה הייתי ערה. התינוק בוכה ובן מתעורר חמש פעמים בלילה וצריך לרוץ ביניהם. בין 2014 ל־2019 לא ישנתי בכלל. בקורונה, אגב, השלמתי את כל מה שלא ישנתי בכל העשור האחרון. אבל בתקופה ההיא הייתי נרדמת לשעתיים פה, שעה שם, וגם אז הייתה יקיצת התקף לב כזאת - מי מת בזמן שישנתי? בן, הילד, העבודה? כאילו, איפה אני צריכה עכשיו להשתלט על הדברים?"
מותשת היא אמרה לתאגיד כן, ואז התקשרה לורשבסקי, שהיא מעריצה עד היום, לבשר לו על העריקה. "והוא רותח עליי, איך את מעיזה, מה לא עשיתי בשבילך. זעם של אבא שאוהב אותך. בסוף השיחה ורשבסקי אומר לי - טוב, נקבע שיחה עוד יומיים, ואז תודיעי לי שאת נשארת".
לפגישה שנקבעה ונכחה בה גם מנהלת התוכניות, בר גפן כבר הגיעה אחרת, "ופעם ראשונה בחיים אני מספרת איך זה מרגיש לטפל בחולה סיעודי, למה אני לא יכולה להמשיך לעבוד באותו היקף".
הם לא ידעו עד אז?
"ידעו, אבל לא הבינו. הם לא הבינו את עומק הכאב".
שוב הקול שלה נשנק. "פעם ראשונה בקריירה שלי שאני אומרת שהבית חשוב לי יותר. הרי כל החיים כשהייתה לי זוגיות, היא הייתה מספר שתיים. הדבר מספר אחת היה הקריירה. גם כשנכנסתי להיריון בן אמר לי, 'אני אהיה המשכורת השנייה ואני אעשה כל מה שצריך כדי שהקריירה שלך לא תיפגע', ופתאום הוא עובר אירוע מוחי ופורש לי מההסכם. עכשיו אני צריכה לטפל גם בו וגם בילד. אבל, ופה יש הבדל גדול בין הפריבלגיות שלי לעומת אחרות במצב הזה, במשפחה שלנו היה מאוד ברור שלמרות מה שקרה, אני לא הולכת להתפטר ולהתמסר לטיפול בשניים. היה ברור שאני הולכת לעבוד, כדי שלא עוד אנשים יטבעו פה בים הצער הזה".
× × ×
היום, בר גפן רחוקה מלטבוע בים הצער. היא למדה לעשות עם המשבר את מה שהיא תמיד ידעה לעשות הכי טוב - לנהל אותו כמו בוס. ולא סתם לנהל, להשתלט לו על הצורה כמו וורן באפט, כמו פאקינג אליזבת וורן של המטפלים ביקרים להם מכל. הטרגדיה לא בוחרת במי להכות, אבל לפעמים היא מכה בבן־אדם הנכון, זה שייקח את השיעורים שלה ויידע איך להעביר אותם הלאה. בר גפן תמיד הייתה מפלצת של מידע, היא יסודית וחרוצה, וכשהיא משתלטת על נושא, היא לא מרפה ממנו. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. "כשהסיפור של בן התפרסם, התחיל לזרום אליי שצף אדיר של מידע ובמקביל מלא אנשים שזה קרה להם שלחו לי שאלות. יום אחד מתקשרת אליי קולגה, אבא שלה עבר אירוע מוחי ארבעה חודשים קודם, והייתה לה שאלה בנוגע לפרוצדורה. ובסיום השיחה היא אומרת לי, 'איזה באסה שלא התקשרתי אלייך איך זה שקרה, היית חוסכת לי מלא בעיות בדרך. וואלה, את צריכה לעבוד בזה'". בר גפן החליטה לצאת לדרך חדשה ולהפוך את אוצרות הידע האלו למקצוע. היא פתחה יחד עם שחף, אחיה הכריזמטי, בשיתוף עם סוכנות הביטוח 'מדנס' וחברת 'בסט־מד', חברה לליווי חולים ובני משפחותיהם. חמ"ל בר גפן, זה השם.
בארה"ב קוראים למקצוע החדש שלה Patient advocator. בפועל זה אומר שהיא מציעה לחולים ולבני משפחתם ליווי חובק כל. "כשבן קרס, לכאורה הגעתי עם מיטב הכלים לטיפול במשבר: אני עיתונאית מנוסה, מקושרת, בקיאה בנבכי הביורוקרטיה ולא חוששת לדרוש את מה שמגיע לי. מה שלא הבאתי בחשבון הוא שיחד עם הנטל הרגשי, אצטרך ללהטט בין אינספור גופים את יודעת שחולה כרוני נדרש לעמוד בקשר עם כ־20 משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ורשויות בו־זמנית? זה דורש אנרגיה, יכולת למידה ועור של פיל, ואת כל זה נדרשים לעשות במצב הכי גרוע בחיים. הייתה לי לקוחה, אישה נבונה ומשכילה שבעלה חלה, שמצאה את עצמה ממררת בבכי מול טופס למשרד התחבורה. משהו שביום רגיל הייתה מצליחה למלא כלאחר יד. אלא שבאותו רגע היא לא הצליחה להחזיק את העט".
בר גפן מגייסת את כישורי הבולדוג שלה כדי להשתלט על הררי הביורוקרטיה והטופסולוגיה. במקביל היא גם עומדת בקשר רציף עם הרופאים והמטפלים של הלקוח. "רציתי חברה שמספקת את מה שאני רציתי לקבל ולא יכולתי. המגזר הציבורי, לצערי, לא יכול לספק את השירות הזה, רק גוף פרטי. אבל זו לא עבודה זולה. לא סתם חולים מספרים שהם 'עובדים בביורוקרטיה במשרה מלאה'. זו באמת משרה מלאה".
ומלבד אלה, היא מספקת תמיכה רגשית שרק מישהי כמוה, שמבינה את היגון בעצמות שלה, יכולה לתת. "בשנתיים הראשונות הצער היה כל כך גדול, שדימיתי אותו לאוקיינוס שבולע כל רגש אחר", היא אומרת, "ועם הזמן, הרגשות האחרים צפים לך כמו גוויות. ברגע שצפו הרגשות האחרים, פתאום הרגשתי שעכשיו אני יכולה גם להתפנות לכאבם של אחרים".
היא נזכרת ביום ההוא שבו היא עצמה עוד הייתה טירונית של סבל, וכמה חבל שלא הייתה לידה את בר גפן מהעתיד. "על הימים הראשונים שבהם בן קרס, בזמן שאני שוכבת במחלקת יולדות בסיכון ובן בשיקום נפגעי ראש, המדינה עיקלה לנו את כל חשבונות הבנק ואת המכוניות. הטענה הייתה שזה בגין מס רכישה שלא שילמתי, עזבי את זה ששילמתי אותו בזמן. רצתי אליהם עם תפרים של ניתוח קיסרי. אני יושבת מול מנהלת המחוז, והיא מתייחסת אליי במין אפתיה של 'את משקרת עד שתוכיחי אחרת'. בישראל רק לראש ממשלה יש את חזקת החפות, כל שאר האזרחים אשמים מלידה. שם אני מבינה בפעם הראשונה שהמשבר הזה הולך להיות חתיכת מלחמה, וזין אני מפסידה להם. את יודעת, באגרוף כשמפילים אותך לנוק־דאון, המתאגרף השני חייב ללכת לפינה שלו, לתת לך זמן לקום. אז עכשיו אני על הרצפה, ואת בועטת בי? נשבעתי לעצמי שאני אהפוך אותה לאייקון, והיא באמת מופיעה בתור דוגמה רעה בהרצאה שלי".
את מחייכת עכשיו.
"תודה לאל שעיצבנו אותי. הכעס הוא אקטיבי, דלק, בעוד הצער הוא פסיבי. אני חיה מכעס, זה הלחם והחמאה שלי, כשאני מעוצבנת אני במיטבי".
אז זהו, אפשר לקרוא לזה ראיון פרישה מהתקשורת?
"לא בדיוק, כי אני ממשיכה לשדר אגרוף בצ'רלטון וכן ממשיכה ברדיו עם 'יהיה בסדר'. אני מרוויחה עליהם כל כך מעט, שאם תוקעים לי רפורט על חניה בזמן שאני משדרת, יוצא שהפסדתי כסף על התוכנית, אבל אלו שני פורמטים שייאלצו להוציא אותי מהם בכוח. אני בדיוק סוגרת עם גיא זהר שאגיש בתוכנית שלו פינה שתתעסק במחלות, נכויות, זכויות וביורוקרטיה. זו עבודה תקשורתית שאני שמחה לעשות".
איך עיתונאית ברמתך לא בפריים־טיים?
"מה בדיוק אני אמורה לעשות בעיתונות כרגע? לקרוא טלפרומפטר? יש לי את כל ההערכה לתמר איש שלום וליונית לוי, אבל אני שונה מהן, אין לי את האישיות המהוגנת שלהן. לפני כמה זמן הציעו לי הנחיה של דוקו־ריאלטי שמלווה אנשים מפורסמים בצומתי החלטות בחייהם. בישיבה הוצגו לי כמה דילמות כאלה. אבל יום קודם לכן ביליתי את הלילה בשיקום עם מטופלת שהסיכוי שלה להיות פחות מסיעודית שואף לאפס אז קצת קשה אחרי זה להאמין שהעולם יקום ויפול על השאלה 'האם כדאי לי להתחיל תואר שני או להתחתן?'. אני לא מבקשת לזלזל בקשיים של אחרים, אבל בשלב מסוים לא התאפקתי ואמרתי למפיק: 'איך אני אוכל לתת להם את הכבוד שמגיע להם, כשבמקביל אני מגרדת חולים מהרצפה?' עכשיו, זה לא שאני עוסקת כל הזמן בשאלות של חיים ומוות, כן? אני צופה בטראש מביך כמו כולם, מתעצבנת כשחותכים אותי בכביש ומתענגת על דגמים חדשים של קונסילר, אבל אני לא יכולה יותר להעמיד פנים שאלה החומרים המרכזיים שמהם בנויים החיים".
× × ×
השעה 12 וחצי בצהריים, ובר גפן מנהלת שיחת ייעוץ בזום עם גילי, בחורה קורנת שנראית כמו סולנית של להקת אינדי רוק. בעלה עבר אירוע מוחי והפך חולה סיעודי. כשהמשפחה ראתה שהיא מתקשה להתמודד, היא שכרה לה את השירותים של חמ"ל בר גפן. עכשיו הן חוזרות לשיחה שבה הן דיסקסו את החזרה של הבעל הביתה. השאלות היו רבות - איך מכינים את הילדים הקטנים לאבא שונה? מה עושים כשהילד בן החמש צועק "אני לא אוהב יותר את אבא, אני לא רוצה להסתכל עליו"? גילי הרשתה לעצמה אז להביע בקול פנטזיה מכמירת לב, את הרצון לישון עם הגבר שלך יחד, באותה המיטה, מחובקים, כמו פעם. עכשיו היא מספרת שעשתה את זה. "יש לילות שבא לי לחנוק אותו", היא אומרת, "כשהוא מתעורר בארבע בבוקר. יש פעמים שעצם זה שאני יכולה לשים את הראש שלי על החזה שלו זה מספיק כדי להחזיק מעמד עוד יום. ויש פעמים שאני רוצה גם אינטימיות איתו, קשר מיני. כל מיני דברים שלא בנמצא יותר".
"יש לי תחושה שאני מבינה מה את רוצה", בר גפן אומרת לה. "שתיכנסו שניכם לאותה המיטה, ולרגע אחד תרגישי שזה הכל היה חלום נוראי. אני יודעת כי אני הייתי שם. ויודעת שזה בלתי אפשרי. אפשר לייצר את התפאורה, לתת את השורות לשחקנים, אבל זה לא יהיה אותו דבר. כי מי ששוכב לידך הוא לא מי שהוא היה קודם".
היא מסבירה שלמה שגילי חווה קוראים בשפה המקצועית "אובדן עמום". "אנשים חיים בדיכוטומיה שיש חיים ויש מוות. אבל יש עוד מצב. שזה למות בתשלומים נושאי ריבית. מה קורה כשהאדם חי, אבל הוא גם מת? כשהאיש שהכרת איננו, הוא משהו אחר עכשיו? במצב כזה לאבל אין לגיטימציה. אין שבעה או שריפה בגנגס. אין טקסים. זה יוצר אבל בודד שאיש לא רואה. ומה את כל הזמן שומעת מסביבך? 'איזה מזל, הוא נשאר חי'. מי אמר שזה כזה מזל גדול? ומה אם הוא סובל? ומה אם את סובלת? היו לי דיונים על זה עם מיכל קסטן קידר, שאיבדה את בעלה בצוק איתן. אני קינאתי בה על זה שהיא יכולה לזכור אותו יפה. והיא קינאה בי על זה שהוא בכל זאת עדיין חי. הכי דרבי תחתית".
פתאום אני מבינה שקודם עשיתי טעות: התפעלתי מכמה שבן נראה טוב, ואיך זה מרגיש כאילו שהוא חזר לעצמו. "זה מה שהכי מחריף את תחושת האובדן העמום", בר גפן אומרת. "זה מה שמעצים את הבדידות, אנשים שלא מבינים. אם הייתי מביאה לך את בן ביום רע, לא היית חושבת ככה".
היא יודעת שאנשים רואים בה אישה צעירה ויפה "שחבל עלייך, ולמה שלא יהיה לך עוד סיבוב?" אבל אומרת שתישאר עם בן לנצח נצחים. שהוא תמיד יישאר מקום ראשון בלב שלה. מה שכן, היא החליטה שהיא לא רוצה להיזכר כל הזמן בבן של פעם. היא ממעטת לראות סרטונים מהעבר שלהם, כשהם היו הזוג המאוהב עד כלות של תל־אביב, לא מראה גם לילד את אבא "הקודם". "די מחקתי את בן הישן", היא אומרת, "ועשיתי את זה כדי לשרוד".
אין לה אשליות. היא למדה על בשרה שהבעיות "אינן ניתנות לריפוי, במקרה הטוב הן ניתנות לניהול", אבל מצאה דרכים להפחית את הכאב. להחזיר את השמחה. "רנן מגיל אפס אוהב לבשל, ולצלחת יפה, וזה לגמרי האבא שלו. אני, תביאי לי פתיתים. אז את רואה את התכונות של האבא של הילד שלך, אלו שנמחקו לו, חוזרות אצל הילד שלכם. זה סוג של פיצוי. הילד ממלא את הבור, אבל ממלא קשוח, עם התכונות הטובות שלו ועם הרעות. את מקבלת הכל בכיף. אומרת בסדר, תביא לי גם את התכונות הרעות, העיקר שתזכיר לי אותו.
"לא היה מבריק מבן, זה לא סתם שלקחו מוח. לקחו את המוח הכי מפואר. זה כמו שרוצים לנקום באישה יפהפייה אז זורקים לה חומצה על הפנים. פסיכולוגיות תמיד מנסות להוריד אותנו מהגבר המושלם. אומרות, אי־אפשר לקבל הכל בגבר אחד. ובכן, זה לא מדויק. פעם בירח כחול את בכל זאת פוגשת גבר שיש לו את הכל. והיה לי מזל אדיר לקבל את כל מה שאי פעם רציתי באותו הבן־אדם. אז עכשיו אני מרכיבה קצת מזה באמצעות פאזל של אנשים שכל אחד מהם עונה על צורך אחר. עם חבר אחד אני מנהלת דיון אינטלקטואלי, השני בא להזיז ספה".
זה עד כדי כך שונה?
"אם רואים היום כתבה מרגיזה בטלוויזיה, אז בן של פעם היה מביא לי מובאות מעשרות מאמרים אקדמיים שהוא זוכר בנושא, היום הוא פשוט יגיד 'זה ממש לא יפה'. ואני אהבתי את המאמרים האקדמיים, מאוד, אז אני משתדלת להישאר שמחה על שהלב שלו לפחות נשאר במקום הנכון. לפעמים אני מתפתה לקרוא מכתב אהבה שבן כתב לי פעם, ויודעת, הוא לא יכתוב לי ככה יותר".
ואת אוהבת אותו מאוד.
"זו זוגיות אחרת, לא שוויונית. כי את מטפלת. הוא לא מטפל בך יותר".
בחברה החדשה שלה, בר גפן גם יוצאת למשימה להכחדת מלאכיות. בכל פעם שהיא רואה אישה שמצפה מעצמה או שמצפים ממנה להיות פלורנס נייטינגייל מרוקנת מתשוקות משלה, היא משחררת אותה מהמחוך הלבן, החונק. "יש ציפייה חברתית שהאישה תנטוש את כל עיסוקיה ותתמסר לסיעוד. רואים את זה גם סטטיסטית. אחוזי הנטישה של נשים את בני הזוג החולים שלהן קטנים בהרבה מאלו של הגברים שנוטשים. זה שובר לי את הלב, כי המטפלים הלא־פורמליים, בני המשפחה, נמצאים בסיכון מוגבר לחלות בעצמם בתחלואה שקשורה לסטרס ולמצוקה רגשית. אני לא אומרת כל הגברים חלאות, ממש לא. אני רוצה שתהיה כלפיהם רמת ציפיות כמו מאיתנו. אותה רמת מחויבות".
היא מספרת לי על משפחה שטיפלה בה. האב הגיע למצב סיעודי קשה, אבל הילדים לא רצו להכניס אותו למוסד. הם רצו להשאיר אותו בבית. "אני מקשיבה להם ומבינה שאנחנו גוזרים את דינה של האמא. כל חייה עשתה מה שישמח את הילדים, והנה היא כבר בפנסיה, ואנחנו לוקחים את שנותיה היפות האחרונות. ואני אומרת להם בעדינות, אם תבקשו ממנה לטפל בו, עוד כמה שנים ייתכן שתאבדו גם אותה. כמה אנחנו אוהבים לאהוב את האנשים שמקדישים את חייהם לטיפול בקרוביהם. אבל פלורנס לא תשרוד ככה לאורך זמן. אין שום נאצלות בסבל מיותר, לא מחכה בסוף מסוק עם צל"שים".
רואים שאת מדברת מדם ליבך.
"כשהיינו בשיקום ראש עם בן, הלכנו לשיחת חתך אצל מנהל השיקום. שאלתי אותו איך אני יכולה להעלות לבן את המוטיבציה כדי שהוא יצליח להתקדם. ואז הרופא ההוא אומר לי, 'את תתרכזי בלהיות בת הזוג'".
מה זה אומר?
"בדיוק. מה זה אומר? מה, מחזיקים ידיים בשקיעה עכשיו? הולכים ביחד לסרט? האיש שוכב במיטה מאה אחוז נכה, מה זה אומר להיות בת זוג של בנאדם כזה? ויושבות בחדר הפסיכולוגית וגם ד"ר דנה דורון גפן שהיום עובדת איתנו בחברה. וכשמסתיימת השיחה, דנה מביאה לי רשימה של ספרים, סרטים, הרצאות ביוטיוב. מידע. זה מה שבאמת הייתי צריכה. ולכן אני היום מציעה ללקוחות שלי שני דברים חוץ מלדאוג לכל זכויותיהם ולהקל עליהם את הנטל הביורוקרטי: עצות קונקרטיות וכנות. את לא יכולה להיות רק כלי הכלה. הצרכים שלך לא מתו, הם רק בהשהיה והם צריכים לחזור. אנשים נורא אוהבים לראות באנשים כמונו מקור להשראה, מה שעיתונאית אוסטרלית אקטיביסטית נכה כינתה 'פורנו השראה'. כל הזמן מדברים על ההרואיות וההקרבה שלך, שאז את מרגישה לא נעים, כי מה אם אני מתגעגעת ללשבת בבית קפה? מה אם משהו בו מגעיל אותי? מה אם עוברות לי מחשבות לא מוסריות בראש? מה מוסרי בכלל?"
ועדיין, את עצמך הפכת לסמל, את נשארת והסתערת כמו אלף אריות על השיקום של בן שהביא תוצאות מטורפות.
"בתקופה שזה קרה עם בן, התפרסם סיפור על ריבקי, בחורה דתייה שבעלה נפצע בצוק איתן ונהיה נכה סיעודי, והיו להם שני ילדים קטנים, והיא החליטה לעזוב אחרי שנתיים. התחתנה מחדש. ונכנסו בה, מה זה נכנסו בה. דתיים ספרו לי שבבית כנסת רצה רכילות באותו סופ"ש, תראו איך החילונית יותר נאמנה לערכי המשפחה מהדתייה. לא יכולתי לסבול את זה. סליחה, אתם לא בנעליה, והכלים שלי היו להתמודד היו הרבה יותר טובים משלה. אני חיה במקום עם פריסת השירותים הטובה ביותר בישראל, אני מרושתת בזכות המקצוע שלי. ובעיקר, אני לא הייתי בת 23, אני הייתי בת 35 כבר. צברתי איזה קילומטרז'. ומצד שני, הרגיזו אותי גם אלו שאמרו עליה 'גיבורה'. רגע, אם היא גיבורה, ואני עשיתי ההפך ממנה, אז מה אני, פחדנית? נצא מהשורש הזה שיש במילה גבורה, גב"ר. יש פה לא מעט נשים".
גברים מגבורה, נשים מתהומות הנשייה.
"אנחנו מרימות את האהובים שלנו מתהומות הנשייה".
לפעמים אנחנו נופלות לתהומות הנשייה בעצמנו.
"עוד לא נתקלתי באישה אחת שאין לה נקיפות מצפון. כל פעם שלקוחה מגיעה אליי, אני מסבירה לה שהיא לא אשמה וגם קצת מסבירה את זה לעצמי".
על מה את מרגישה אשמה?
"לא הייתי עם בן בלילה הראשון בטיפול נמרץ כי שלחו אותי הביתה ובן אמר שהכל בסדר. וזה הלילה שבו הוא פחד. אלא שלמדתי על הפחד הזה רק שנתיים מאוחר יותר מהמתמחה שהחזיקה לו אז את היד. הוא ניסה להעמיד מולנו פני גיבור כדי לא לצער אותנו. כמה בקרים מאוחר יותר, ביום שבו הצנתר נשלף לא נכון, נערכתי באמבטיה ליציאה. ההתארגנות לקחה לי יותר זמן בגלל הכובד של ההיריון והתשישות. הצנתר נשלף בהיעדרי. גם על זה יש נקיפות מצפון. וכולם אמרו לי אחר כך, מה את מרגישה אשמה. אבל מה לעשות שכשהבן שלי היה בן שלוש, הוא בעצמו אמר שאני אשמה. הוא אמר לי, 'אמא, איפה היית כשאבא נפגע ככה'. הסברתי לו והוא המשיך להגיד, 'אבל את לא היית שם אמא'. ואני חשבתי, תודה רבה לך, עיתונאי חוקר קטן שלי, כיף שאתה טוב בלשאול שאלות".
ילדים יודעים בדיוק באיזה כפתור לגעת לנו כדי להכאיב. לא בזדון.
"גם בלי התחקירים של רנן, לא יהיה יום בחיי שבו אני לא אחשוב על המה היה קורה אם".
כדי שהמטפל לא ייפול בעצמו חייבים עזרה, אבל לאחרונה פירסמת תחקיר שבו הראית מטפלים פיליפינים מלעיגים את המטופלים הקשישים שלהם בסרטוני טיקטוק.
"לא הייתי רוצה להיות מטפלת סיעודית לפרנסתי, אבל זה בטח לא המקצוע הקשה ביותר שיש. איך אני יודעת? כי בסופי שבוע אני המטפלת. ובכן, ניגבתי עכוזים ואני יכולה להעיד שזה ממש לא החלק הקשה ביותר בעבודה הזאת. זה הכאב הרגשי שקשה יותר. זה לצפות בקמילה ולהבין שהדרך היחידה להתמודד איתה בלי לפצוע את הנפש עוד יותר זה לפתח כלפיה אדישות מסוימת, לפעמים אפילו אכזריות. כדי להתמודד צריך לקחת מרחק".
ומצד שני, את לא סובלת שמדברים על העובדים הזרים כקורבנות קדושים.
"מצבו של המטפל הזר לא גרוע משל מעסיקו שהוא החולה הסיעודי. המעסיק מגיע אליה במצב חלש מאוד. והמטפל מודע לזה. וכמובן שהעובד לא מאולץ לעבוד אם התנאים לא נראים לו. אתם בני משפחה באותו בית? לא ירצו לעבוד אצלכם, הם רוצים קשישים בודדים. גרים בפריפריה? מצטערים, הם מעדיפים את תל־אביב. רוצים לנכות משכרם השתתפות בהוצאות על מזון, כפי שהחוק מחייב? פחחח. ותתרגלו לבקשות להעלאת שכר כל שלושה חודשים. אז אל תדברו איתי על העובדים הזרים המסכנים שמנגבים ישבנים, הרי אתם לא חיים את זה. היה לי עובד שאחרי שפיטרתי אותו המשיך לשלוח לי חודשים הטרדות מיניות בטלפון. וזה בדיוק העניין: אנשים לא הופכים לטובים יותר רק כי הם נהיו נכים, ומטפלים זרים הם לא חבורת כרובים מכונפים. יש ביניהם טובים ורעים, עצלנים וחרוצים".
אתם עדיין בהליך משפטי נגד בית חולים שיבא, שלכאורה בגלל הוצאת צנתר לא מוצלחת בן נכנס למצוקת חמצן.
"עוד לא בשלה העת לספר את מה שמתרחש במשפט. אני כן יכולה לספר שדרך התביעה שלנו למדתי את המחירון שמערכת המשפט קבעה לחיינו. פיצוי על ילד קטן שמת גבוה משמעותית מזה שמקבלים על גבר נכה בן 30. אישה תקבל פחות מגבר אם הרוויחה פחות ממנו. קשיש נפגע מרשלנות? זה כבר שקל תשעים. כשאדם לא יכול יותר להיות אבא פעיל זה נקרא 'אובדן שירותי אב'. כמה זה שווה? רבע מיליון שקל פיצוי. זה מה שנשלם לילד על זה שלא יהיה לו לעולם חיבוק מאבא. יש לי בשכונה ג'יפים שעולים יותר. הלך לך אבא? הנה סובארו פורסטר, לא היה שווה?"
זה באמת כל כך יקר לטפל בחולה קשה?
"לאחרונה נערך סקר בקרב חולים סיעודיים שנעזרים במטפל, והתברר שיותר ממחציתם נעזרו בתרומות. כסף נהיה חשוב. כסף לא מבטל צער, אבל הוא קונה נוחות ואני מעוניינת בנוחות. כסף קונה גם בריאות. לפני כמה שנים התווכחתי עם חברת הפקה על העלאה של בסך הכל אלף שקלים בשכרי לפרק. הם לא הבינו למה אני מתעקשת. למה? כי אלף שקל זה ארבעה טיפולי פיזיותרפיה. זה חצי ממחיר של כיסא גלגלים פשוט. זה 20 אחוז מהשכר החודשי של המטפל. זה עשר שעות עבודה של אחות לילה. אבל אם אני אסביר את זה לבוס, אני אצא המסכנה שמבקשת רחמים".
× × ×
בר גפן תמיד הייתה כנה בצורה ברוטלית ממש, אבל יש בתוכה גם המון חסד ורוך שהיא מחביאה כמו שסבתא מסתירה את השוקולד המשובח עמוק בתוך מגירת הממתקים. ולכן כשהיא אומרת שלאט־לאט היא התרגלה, שבחיים החדשים נהיו גם המון דברים טובים, אפשר להאמין לה שזה לא סתם מריחת דבש שמטרתה לייפות. "יש ימים רעים שבן בצלילה, שהוא כועס, בוכה, אומר לי, 'לעולם אני לא אתרגל לזה', אבל בסופו של דבר, אני גרה עם שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ויש הרבה רגעי צחוק, ורגעים שבן ואני מסתכלים על הילד במין נחת כזאת. אני כל הזמן מזכירה לרנן איזה בני מזל אנחנו. נכון, נולדת לתוך סיטואציה מורכבת, אבל אתה ילד יפה, ומוכשר, מגירות הצעצועים שלך מלאות והכי חשוב, שההורים שלך אוהבים אותך ואחד את השני וככה זה גם יישאר. לתמיד".
פעם ראיתי אתכם ברחוב, הרבה לפני מה שקרה, וחשבתי שאלוהים תיכנן אותו במיוחד בשבילך, ולהפך. אני חושבת שזה גם מה שמאפשר לך להמשיך, הידיעה שכמו בן לא היה ולא יהיה.
"זו שאלה מעניינת, מה זו אהבה כשלא זוכרים את כל החוויות המשותפות? לפעמים בן אומר לי, 'אני אוהב אותך', ואני אומרת, איך אתה יודע? ואז הוא אומר, 'אני לא יודע, אני פשוט מרגיש'".
את אולי הבן־אדם הכי מפוכח שהכרתי. אבל דווקא עכשיו יש בך משהו אופטימי יותר.
"אני מאמינה בזכותו של כל בן־אדם לאמונה מטופשת אחת. אמונה אחת שאין לה שום ביסוס או אחיזה מדעית. אז אני מאמינה בחוק הקארמות השלובות. כמו שהטבע שואף לאיזון, אותו דבר לגבי נאחס. כלומר, את מקבלת כמות של דברים טובים במקביל לדברים הרעים שקיבלת, רק שאת לא שמה לב כי אנחנו תמיד ערניים יותר למה שמאיים על ההישרדות. אבל לא רק מטלטלים לנו את הספינה, אנחנו גם מקבלים הזדמנויות ומתנות ואנשים שהם נפלאים. כשזה קרה, רוב האנשים הפתיעו אותי מאוד לטובה. אחד הראשונים להציע עזרה היה הגרוש שלי דני, שהפרידה שלנו דווקא לא התנהלה בצורה הכי טובה. אז יש חסד בעולם, ויש מזל. בסופו של דבר זה קשור ליכולת לעמוד מול סבל של אחר, ולא להיבהל ממנו. לעטוף אותו, לחמול עליו, אפילו להיות גוד אולד פאשנד פרגמטי".
עוד מעט רנן יחזור מהקייטנה. הבוקר הוא הכין עוגיות שוקולד צ'יפס, ואיך שהוא סיים לאפות את העוגיות, הוא ישר רץ לאבא שלו , לא עניין אותו שהוא עדיין ישן, צרח "אבא, הכנתי לך עוגיות" ודחף לו את כל העוגייה לפה. "בבקרים כאלו בן לא מתעורר ולרגע לא זוכר שהוא נכה", בר גפן אומרת, "רנן הוא הסחת הדעת הכי טובה שיש".הם מחנכים אותו בגילוי לב ועם המון הומור שחור. "רנן יודע בערך מגיל שלוש מה זה ארוע מוח . כשאנחנו הולכים לטייל, הוא מסוגל לעלות על כיסא הגלגלים של בן ולצרוח 'נכה עובר! נא לפנות את הדרך', בלי טיפת מבוכה, למרות שאנשים שצופים בנו מזדעזעים.
"אנחנו בדיבור מתמיד, הילד ואני. אין דבר שאעשה ולא אסביר לו למה, בהתאם ליכולת ההבנה שלו. זה משיג לי תוצאות טובות בהרבה מסתם להוריד פקודות או לשחד. רנן יודע שאצלנו בבית אתה מקבל פטור מעבודות רק אם יש לך אישור מביטוח לאומי וגם זה בקושי. אז היום בבידוד, בזמן שאני על המחשב, הוא עשה כביסה, סידר את החדר, למד חשבון, אבל גם רבץ מול הטלוויזיה, טחן גלידה, התאגרף איתי על השק, רקדנו לצלילי פופ לטיני שהוא אוהב. לימדתי אותו ניקוד, ואז הוא התערב לי בשיחות זום עם חברות ביטוח כדי לבשר לי שהוא מצא נוסחה מתמטית חדשה. חיינו מורכבים ממחוייבות והתפרקות ממנה, מרגעים כואבים נורא והמון שטויות כיפיות. התוצאה היא ילד חכם ורגיש מאוד, הוא רוצה להיות גיבור-על, מתאגרף, ליצן, רואה חשבון, מדען, עיתונאי, כוכב רוק ומהנדס. ואין סיכוי שאי פעם אגיד לו כתשובה לשאלה 'זה לא לגילך' או 'כשתגדל תבין'.
"בעבר לפעמים פחדתי ללכת בעקבות הרצונות שלי, אבל עם מה אפשר להפחיד אותי עכשיו? עם כישלון מסחרי? נו באמת. אפשר להתאושש כמעט מהכל. ראיתי את היקר לי מכל הולך לעזאזל שהיא התרדמת, ליוויתי אנשים שחוו זוועות שאי אפשר לכמת במילים, אני נלחמת בבית המשפט בגוף ענק שמבקש למנוע מהמשפחה שלי את מה שמגיע לנו ואני יודעת שזו מלחמה על החיים שלנו ושאני עלולה להפסיד בה, אז נכון, לא בא לי להיכשל, אבל כבר התנסיתי בלחטוף ובלהתאושש יפה וגם בלנצח פה ושם. זה מפתח שרירים. אני מבינה היום שאת היחסים בבית צריך לתחזק כל הזמן. שאין כזה דבר 'כולנו מגוייסים תמיד'. יש רגעי גאות ושפל. ודווקא מתוך המוגבלות, אני ערה הרבה יותר למקומות שבהם אני בת חורין".
